הפגנות הרחוב התחדדו והפכו למסר האולטימטיבי והבועט ביותר, תרתי משמע. ככל שנעז לבעוט בצורות הישנות שמובילות את חיינו ואת מאבקנו, כך נצליח, לדעתי, לנער באמת את הציבור הישראלי, כך שיבינו שהם לא יכולים להישאר אדישים יותר. המדיום הוא המסר, קיצור תולדות המחאה

מאת שיר אלוני

"המדיום הוא המסר", זה רעיון שאותו לומדים הרבה מאוד סטודנטים לתקשורת כמוני ופה ושם שומעים אותו כמטבע לשון. הרעיון, אותו הגה החוקר מרשל מק'לוהן, מצביע על כך שאמצעי העברת המסרים – עצמם, בצורתם הפיזית – הם המסר לא פחות ואולי אף יותר מהתוכן המשודר.

במהלך חיי כמפגינה, הרעיון הזה הדהד בכל שלב: מהשלב של המחשבה על דיוק התוכן של ההפגנה, דרך השלבים של בחירת המיקום, הנאומים, הנואמות, ועד הערב של ההפגנה עצמה והתגובות שמגיעות אחר כך.

ואולי כרונולוגיה אחרת יש במאמרי זה.

1998
אחותי הגדולה, רוני אלוני סדובניק, היא חברת מועצה בעיריית ירושלים תחת ראש העיר אהוד אולמרט. היא מוזמנת ולוקחת אותי איתה לכנס של ארגוני שמאל, בנושא החזרת האידיאולוגיה השמאלית למודעות הציבורית, או תהיות לאן נעלם השמאל. אני יושבת שם, טינאייג'רית משועממת, לוחשת לאחותי: "הם משכנעים את המשוכנעים". אורי אבנרי, שיושב לידי, שומע אותי, וכשהוא עולה לבמה הוא חוזר על דבריי.

המדיום הוא המסר: כנס שכולו באולם תל אביבי, ביום שבת בצהריים, מול פעילי שמאל מקצועיים, שעולים בזה אחר זה לשכנע למה אנחנו, העם היהודי, עושים עוול לפלסטינים. טקסטים מעוררי מחשבה, אבל המסר הוא: "אנחנו מול עצמנו, חושבים, תקועים, לא מאותגרים".

2005
תוכנית ההתנתקות יוצאת לפועל, חברותיי ללימודי המשפטים בתוכנית ששילבה סטודנטים חילוניים ודתיים משכנעות אותי להצטרך לפעולת חלוקה של סרטים כתומים לעוברים והשבים. הפעולה ההיא תירשם אצלי כאחת הפעולות היצירתיות הראשונות שראיתי ולקחתי בהן חלק.

המסר שעבר מאלפי המכוניות הנושאות על המראה את הסרט הכתום היה של אחדות דעים, מסר של "עם מאוחד מאחורי ההתנגדות לתוכנית ההתנתקות". על תיק הגב שלי אני תולה גם את הסרט הכתום וגם את הכחול לבן.

המפגינים המקצועיים דורשים ממני לצעוק איתם סיסמאות שאני לא מתחברת אליהן

2006
ההפגנה הרשמית הראשונה שאני יוצאת אליה, נגד היציאה למלחמת לבנון. שומעת על זה ברדיו ומצטרפת עם שלט נגד היציאה למלחמה. מוצאת שם, מול הקרייה, את אותם פעילי שמאל מקצוענים, גם את אורי אבנרי. שוב אותם הטקסטים, והפעם בסיסמאות קצובות. הנהגים חולפים, צופרים וצועקים לנו בבוז, כמה כבר נוראי המסר שלנו שאנחנו לא רוצים הרוגים מיותרים כל כך?

ועדיין, אני חשה שם כנטע זר. הדיאלוג עם הנהגים מרגיש מוטעה, כאילו היה צריך להתנסח אחרת.
אז עדיין לא יכולתי לשים אצבע על הסיבה המדויקת למה אני מרגישה ככה. רק שמתי לב שהמפגינים המקצועיים דורשים ממני לצעוק איתם סיסמאות שאני לא מתחברת אליהן, מתוך הבנה במציאות פוליטית שלי עדיין לא הייתה. ומה בכלל קשורה פלסטין בהפגנה נגד יציאה ללבנון?

חזרתי הביתה מרוקנת ויודעת שההפגנה הזו הייתה יכולה להיות אחרת.

מאי 2011
מחאת הקוטג'. לא מתחברת אליה, כי אני טבעונית (בגלל דוכן הרחוב הקבוע של עמותת שב"י ברחוב שינקין, שהעיר אותי כמה שנים לפני כן). למרות זאת, התחושה היא שפתאום יש ציבור, מחובר דרך פייסבוק, עושה את האקט הפשוט והיומיומי של הימנעות מרכישת מוצר. תחושה של משהו רענן, אחר. מסר שאומר "כל אחת יכולה. כל אחד בחייו יכול לעשות את הדבר הפשוט הזה".

יולי 2011
אני עוברת ליד כיכר הבימה אחרי שכבר קיבלתי בפייסבוק הזמנה לאוהל של דפני. התחושה הפעם היא של אותה הפגנה אחרת שייחלתי לה עמוק בלבי, תחושה רעננה באמת. זה גם צעיר, היא צעירה כמוני, היא לא באה לשם עם איזה ארגון או מפלגה. אלה אזרחים כמוני שנמאס להם. ואולי מה שהכי תפס אותי באותו יום לא היה האוהל, אלא הכורסאות, הרהיטים שבדרך כלל רואים בתוך בית. והנה הם כאן ברחוב, כמו מישהו שהחליט לעבור דירה דווקא לכאן, כי עדיף ברחוב מאשר תחת שכר דירה לא הוגן.

מה שהאוהלים יצרו, זה משהו שכולם כבר מבינים: מרחב ציבורי לשיח
שאינו עובר דרך אמצעי התקשורת בלבד. שיח עיניים מול עיניים

כל העניין של המאהל היה לי חדש. ניסיתי לישון שם אך לא יכולתי, ראיתי שאני לא ישנה שם טוב מספיק בשביל לתפקד ביום למחרת. אבל מה שהאוהלים יצרו, זה משהו שכולם כבר מבינים: מרחב ציבורי לשיח שאינו עובר דרך אמצעי התקשורת בלבד. שיח עיניים מול עיניים.

החסרון של הצורה הזו מתגלה ככל שנוקפים ימי המאהל – אני מתקשה לשכנע את יושבי המאהל בחשיבות השמירה על הניקיון ועל מראה האוהלים. אנשים לא מבינים שזה לא רק פוגע בתמיכה המתמשכת והסבלנית שקיבלנו מתושבי רוטשילד, אלא בעיקר במסר שמצב זה מעביר לאומה: המחאה ננטשת, נעלמת.

נקודת השפל: מתן חודורוב מערוץ 10 עומד מולי, ובחיתוך דיבורו הרובוטי הידוע מניף אוהל מרופט ומלוכלך ואומר שתם עידן האוהלים.

העצרות
גדולות, מרשימות, עמוסות אנשים, זמרים ידועים. בלי ונדליזם. היצירתיות המגוונת של הקהל מצביעה על התחושה שלו, חופשית מהצורה הישנה של ארגונים פוליטיים בולטים. חבר׳ה צעירים על הבמה, מרושלי לבוש במתכוון. הבמה יוצרת כעס שאני נתקלת בו לראשונה מאחורי הקלעים, וגם סינון דוברים שחדש לי, בניגוד למרחב המאהל. הזעם הזה על עניין הדוברים מפעפע ונותן אותותיו בדמות התנגדויות לדפני ולסתיו ולשאר החבר׳ה שהופיעו בתקשורת.

למה שלמה ארצי ולא להקת סטריט מיוזיק?

המאהל נחלש מההתעסקות הזו, מי אלה מול המצלמה. ומי אמר שדווקא הם אמורים להיות שם, באור הזרקורים. גם אני לרגעים חוטאת בזעם הזה, כשאני מגלה שאיני בהכרח מזדהה עם התכנים. אני מוצאת את עצמי מתווכחת עם מפיקי העצרת על זהות הזמרים שצריכים להופיע, למה שלמה ארצי ולא אמנים צעירים, פחות ידועים, עם מסרים מדויקים, כמו להקת סטריט מיוזיק?

המחשבות על צורת העצרת והמסקנות נידונות בהרחבה במעגלי השיח של הפעילות והפעילים.
המסר שתמיד נובע שם מהצורה, הוא: "אנחנו ממומנים היטב. אנחנו מקצועיים. ישנם רק אנשים מאוד ספציפיים שאמורים להיות על הבמה הזו, כי הם הפיקו הכל, ולא אלה שכותבים נאומים וצורחים שם מאחורי הקלעים, תתעלמו מהם גם אם הם הגיעו מבאר שבע. מה שקורה על הבמה ומספר האנשים – זה המסר ולא אחר. מי שלא על הבמה הוא מסר שולי".

הנסיונות המאוחרים לומר "כולנו מנהיגים ומנהיגות" נאמרים באופן שכבר מתיישב על התחושה שמישהו כאן עובד עלינו. האמינות שיצר מרחב האוהל נעלמה, ועולה תחושת אכזבה של הציבור מאיתנו.

סתיו וחורף 2011 
עדיין ישנם מאהלים שונים בארץ, אך רובנו מתכנסים לחשיבה מחדש על כל הקיץ המטורף ההוא. במקביל יוצאים להפגנות שהרוח בהן אחרת, או שמא אפשר לומר: החום הכבד מורגש יותר. ההפגנות בשכונת התקווה, בקריית הממשלה, מול העירייה. פינוי המאהלים יוצר זעם טהור, כזה ששלמה ארצי לא יכול לעמוד בתוכו. ההפגנות ההן מתחילות לסמן בצורה כנה יותר את יחסי הכוחות בינינו לבין המשטרה ובעיקר- בינינו לבין האנשים ברחוב, הלא משוכנעים. האדישים.

גם אם ההפגנות מתחילות ללבוש מסרים צרים יותר על נושאים ספציפיים, עדיין יש בהן רוח אחרת, יצירתית. הפגנת השתיקה היא אחת הדוגמאות היפות לכך. המסר שלהן, לתחושתי, הוא – "אתה לא יכול לעמוד שם בצד. את חייבת להצטרף, כי זה גם שלך. אתה לא יכול להישאר בבית כשדבר כזה קורה". כל הפגנה שאני מפספסת בגלל הלימודים או העבודה או מחלות החורף היא פספוס כואב.

אביב 2012
אחרי אינספור דיונים על התכנים וגם על הצורה, בעיקר מצד אנשי "תוכנית המתווה לקיץ", המחשבות הן להעביר את הדגש לפריפריה, לוותר על הפוקוס התל אביבי, ליצור עצרת מרכזית בכל עיר, כשההנהגה המקומית היא שמכתיבה את התכנים הפעם. כמעט אין שיתוף פעולה עם הרעיון הזה, אולי רק הסכמה מילולית. בפועל, ההפגנה בבאר שבע נשמעת כקול דממה דקה מול הניסיון הראשון של דפני להקים אוהל מחדש ברוטשילד. כמה כעסתי עלייך בגלל זה, דפני.

מתחילות מריבות פייסבוק בין הפעילים, שנשמעות כמו אלו שהיו בקיץ, על זהותנו כפי שהיא משתמעת מהצורה, בלי שאנשים ממש ישימו את הדגש ואת ההבנה שההתנגדות היא בעיקר לצורה ופחות למסרים.

אנשי הפגנת ה-12.5 דווקא מבינים היטב את הלך הרוח הזה ומייצרים הפגנה כמעט-מהפכנית בצורתה: עדיין הבמה, עדיין העצרת ההמונית, עדיין אמנים, אבל החידושים ניכרים ומורגשים בקרב הקהל שנוכח שם: "נואמים כמוני וכמוך, לא מורמים מעם, יש שם נאום מוקרא ולא מישהו אחד שפורש את משנתו. האמנים צעירים ולא מוכרים. התחושה יותר אינטימית וקרובה, למרות הבמה".

אמנם שועלי הפוליטיקה מגחכים מול הצורה הזו, והפעילים שמאמינים בפוליטיקה הקיימת מבכים את הערב ההוא, אבל המסר מועבר למי שהיה שם. "אנחנו עושים את זה אחרת הפעם".

אין שם עדיין את הבעיטה המושלמת בצורות הישנות.

אנשים ישובים לארוחת ערב בעיניים מכוסות מול פח מלא בובות של אפרוחים

הפגנה קטנה שהייתה בתקופה ההיא נגד תעשיית הביצים והאופן בו מושלכים אפרוחים זכרים לפח מייצרת צורה רעננה של הפגנת רחוב תיאטרלית, המנצלת כל אמצעי אפשרי להעברת המסר: מיצג אמנותי של אנשים הישובים לארוחת ערב בעיניים מכוסות מול פח מלא בובות של אפרוחים. רמקול מתוכו בוקעות זעקות של אפרוחים. הסברה ופליירים כרגיל. משהו בהפגנה הזו  נותן את המסר: ״אתה לא יכול שלא לעצור ולהקשיב״. אכן, מספר האנשים שעצרו, התעניינו, ניסו להבין, היה יוצא דופן.

להפגנת ה-2.6 לא הגעתי, אולי מתוך תחושת המיאוס שלי מהצורה של עצרת ומתוך התחושה/ידיעה הברורה ששוב התחושה של ארגוני שמאל מבוססים שבולטים בקהל בדגליהם האדומים ובחולצות הכחולות המאוסות תחנוק את גרוני מלזעוק שם בחופשיות, גם אם אני חשה ידידות רבה כלפי סתיו,  אלון, לי ושאר החבורה.

יום שישי, 22.6
אני יוצאת מביתי אחרי כמה שעות שאני ואלון (צלם הפגנות מקצועי והחבר שלי, שהכרתי בהפגנה שעשיתי מול הכנסת) מתעדכנים על המתרחש ברוטשילד, מבינים שהפינוי על ידי הפקחים של עיריית תל אביב בלתי נמנע. אני מכינה שלט, שבתוך המהומה והאלימות של השוטרים, נבלע:

"אל תתנו (להקים) אוהלים, נגיע אליכם גם למקומות הגבוהים". אני מנסה להראות את השלט לכמה שיותר אנשים ופעילים, מנסה לשכנע את הלא משוכנעים, שעדיין האוהל ורחוב רוטשילד קוסמים להם. האלימות הברוטלית של הפינוי עושה את שלה יותר ממה שנוכחות האוהלים ושיחות הרחוב שם היו עושות.

הפגנת מוצאי שבת 23.6
ההפגנה הזאת נוצרת כמעט כמובן מאליו: לכולנו ברור שאי אפשר לשתוק על מה שקרה. ההפגנה לא מתוכננת. אנחנו מנהלים בינינו שיחות של מחשבה, מה כבר אפשר לעשות אחרת מול הנוכחות המשטרתית המוגזמת. מה הצורה האחרת שלנו גם בהתחשב בזה שאנחנו דלי אמצעים וכבר הספיקו לעצור את משה מנקין לפני ההפגנה.

אזרחים שנשבר להם, כמו אותן שמשות שמתנפצות

המציאות עושה את הקסם שלה וצוחקת בצחוק רענן על המחשבות שלנו. הרוח של כל כך הרבה אנשים חדשים שלא ראינו עדיין בהפגנות, הריצות של כולם מסביבנו, ההצטרפות של הגוש הלהטב"קי שהפגין באותו יום נגד התבטאויותיה של ח"כ אנסטסיה מיכאלי, הפרץ של חשמל באוויר שכולם מרגישים אותו. בלי מילים, ניתן האות למרי אזרחי כן ואמיתי. הצורה של הערב הזה נוצרת – הפגנת רחוב, פראית, כוח שאי אפשר לרסן ולשלוט בו. אזרחים שאי אפשר לומר להם איך להתנהג יותר. אזרחים שנשבר להם, כמו אותן שמשות שמתנפצות, כך גם תקוותיהם לדמוקרטיה אמיתית.

ההלם הציבורי מהצורה הזו, למרות שגרועות מהן כבר היו ידועות היטב גם בימין הקיצוני וגם בשמאל הקיצוני, יוצר שיח חדש, שמתעסק כמעט לחלוטין בצורה ולא בתוכן. הדרישות למציאות אחרת נגררות לוויכוחים על מי שבר את מי קודם ואיך. בעיניי, זה המסר בשיאו, ולכן גם אחת ההפגנות החזקות ביותר, כי שם הועבר המסר, עד כמה נשבר לנו ועד כמה אנחנו מוכנים ללכת עד הסוף בשביל המאבק הזה, גם אם היו רבים בינינו ובציבור שנבהלו מהעוצמה הרבה של המסר הזה.

הפגנות מוצ"ש 30.6
ההפגנות האחרונות היו הריכוז והסיכום של כל הקקפוניה הנפלאה שלנו, גם אם צר לי מאוד על האופן שבו תל אביב שוב גנבה את הפוקוס לעיר אחרת, חיפה, בה התקיים משפט ציבורי לממשלת ישראל. אלמלא העצרת במוזיאון תל אביב, אולי כולנו היינו נוסעים לחיפה ותומכים במסר הכמעט חתרני – ״יש מדינה מחוץ לתל אביב״. מה לעשות כשיש דרור ישראל וארגונים נוספים ששבוע שלם אנחנו מנסים לומר להם שזה לא במקום, ואין קשב, כיאה לארגון שמאל קלאסי ותיק.

נוצר בסופו של דבר ערב ששילב את כל המסרים גם יחד, בצורותיהם הטהורות:

העצרת במוזיאון, ברגעים ההתחלתיים שנכחתי בה, העלתה את אותה תחושת מיאוס וקבס, במיוחד מאותה "הפעלת אגדו-דו-דו" של הבחורה הנלהבת על הבמה. לקהל מגיע משהו אחר, כך הרגשתי. לא את הזיוף הצורם הזה. לא עוד הצורה הזו של עצרת מפוארת ומתוקתקת עם נואמים רהוטים שלא עושים כלום לנשמה שלי, בתוך המרחב הסטרילי של מוזיאון תל אביב, עם הגב לרחוב ולמתרחש בו. ולא, בטח שלא עוד לצד מיליוני חולצות כחולות שמדיפות את המסר הבעייתי מכל – "זה אותו השמאל הישן והמוכר של מושחתי מפא״י, ששוב מנסים לחזור דרך רכיבה חסרת בושה על המחאה. זה שוב מאורגן, ממש לא מחאה עממית".

במקביל, אנרכיזם טהור וחיובי ללא אלימות בצעדה של קריית הממשלה, תוך הפגנת אכפתיות והתחשבות בנהגים וכמובן שגם באמבולנס שהיה צריך לפנות לו את הדרך. המסר שעבר שם – "אפשר לעשות הפגנת רחוב מסודרת ובועטת, וכשהמשטרה לא מתערבת אנחנו במיטבנו".

והאוהלים בסוף, כמו סגירת מעגל עם כפתור "תיקתק" מקולקל.

העברתי שם את המסר שלי שלא נשמע היטב ביום שישי של דפני, והפעם הקהל הבין את המסר שלי. המאבק על האוהלים ועל נוכחות ברוטשילד הוא בעוכרינו. נכון שיש חשיבות למרחב ציבורי של התכנסות קבועה, וזה יכול לקרות גם בלי אוהלים ובלי להיות עונש לתושבי רוטשילד. כבר התחלנו לעשות את זה בכיכר רבין, ואין סיבה שלא ניצור שם או גם ברוטשילד את המרחב לשיח ציבורי בגובה העיניים, שעשה לנו טוב בקיץ שעבר.

אך עכשיו עלינו להעביר צורה ומסר אחרים.

הפגנות הרחוב התחדדו והפכו למסר האולטימטיבי והבועט ביותר, תרתי משמע. ככל שנעז לבעוט בצורות הישנות שמובילות את חיינו ואת מאבקנו, כך נצליח, לדעתי, לנער ולטלטל באמת את הציבור הישראלי כך שיבינו שהם לא יכולים להישאר אדישים יותר, הם חייבים לנקוט עמדה, הם חייבים לצאת לרחובות ולפגוש שם אותנו, לא דרך הטלוויזיה. לא דרך העיתונים ופרשניהם מטעם.

המדיום הוא המסר, שלוש מילים, אותיות שחוזרות על עצמן ועולם שלם שנמצא במהפכה, שזור בקשר אמיץ עם המילים האלה.

• שיר אלוני היא פעילה במאבק החברתי, סטודנטית לתקשורת וקולנוע בסמינר הקיבוצים