בשבועות ובימים האחרונים אנו עדים להתעוררותה של המחאה החברתית. אינני יודע ואני לא סבור שיש מי שיודע איזו צורה תתפוס מחאה זו, אולם לאור מה שקרה בשנה שעברה, ומה שקרה בזמן החורף, אפשר להצביע על שינוי מהותי בתנועת המחאה.

לאחר לא מעט הסתובבויות בהפגנות, כנסים מאהלים (או נסיונות להקים כאלו) ושיחות עם מאות או אלפי אנשים רק בשבועות האחרונים בנושא הזה של ההתעוררות, אפשר לומר שהמחאה נעה ממודל של קתדרלה למודל של "באזאר" .

ראשית, צריך לציין כי אני נסמך כאן על מאמר מופלא של אריק ס. ריימונד (מתכנת, האקר, ואנתרופולוג של תרבות האקרים), שכתב את המאסה "הקתדלרה והבזאר" (תרגום עברי להורדה בפורמט PDF ). בהקשר של מודלים לפיתוח תוכנה, מאמר זה, מסביר את צורת פיתוח תוכנה בקוד פתוח, למעשה תוכנה חופשית.  לא אחת נתקלתי בהתבטאויות של אנשים שונים במחאה על כך שהמחאה היא "מחאת קוד פתוח" (אני סבור שהתכוונו ל מחאה שדומה לתוכנה חופשית, או לתוכן חופשי) או  התבטאויות דומות, שהמאפיין אותן הוא שמי שדיבר על כך שאף למעשה לחולל שינוי שדומה לשינוי שהקוד הפתוח חולל בעולם התוכנה.

גם בשנה שעברה וגם בשבועות האחרונים נתקלתי בשאלות  "מה המטרה?”, או "איפה מנהיגי המחאה?” ,

מן הצד האחד. מובן שבדרך כלל לדובר התורן היתה משנה סדורה איך לכנוס את כל גורמי המחאה לגוף אחד שכוחו גדול. מן העבר השני שמעתי לא פעם התבטאויות של אנשים שונים, “אין מנהיג למחאה – כולנו  מנהיגים", למעשה ניסיון לערער על הגמוניה שלכאורה קיימת.

פלגים בתנועת המחאה

אין מה להסתיר ואין מה להכחיש, בתוך תנועת המחאה קיימים לא מעט זרמים ופלגים, ולמרות נסיונות שהתקיימו בשנה שעברה להכליל אותם לתוך מסגרת אחת – הדבר לא צלח.

לא רק שהוא לא צלח, בשלהי הקיץ וראשית החורף התקיים מה שנקרא בפי חלק מפעילי מחאה "המפץ הגדול", והכוונה היא להתנפצות של הגופים הדומיננטיים או הקבוצות הדומיננטיות במחאה החברתית לרסיסים ויצירת מגוון של קבוצות, כל אחת עם אג'נדה משלה, מטרות משלה, ולעיתים גם דרכי פעולה משלה. חלק מאותה "התנפצות" לוותה ומלווה עד היום בקולות לא תמיד נעימים שעולים מקרב הפעילים, קולות המעידים על מחלוקות, סכסוכים ומריבות בין הגורמים השונים.

דבר זה מצד אחד יוצר רתיעה של הציבור הרחב, ומצד שני יוצר את התחושה אצל אנשים שונים ש"צריך לפתור את המחלוקת", או "לאחד את השורות". יש לא מעט אנשים שבטוחים שבידם הפתרון, ורק אם יעשו את מה שהם מציעים, בדרך שהם מציעים, הרי שצפויה למחאה עדנה גדולה.

באותה נשימה, אני נתקל לעיתים בביטויים כגון "למה מנהיגי המחאה לא באים לכאן" , “מה מנהיגי המחאה יגידו".

לכאורה , כאילו לאנשים שונים (הכוונה ל"מנהיגי המחאה" ) יש איזה ידע מיוחד לגביי מחאות או הדרך להתנהל בהן- למעשה, מדובר בחיפוש של דמות סמכותית, אשר תתווה דרך ותהיה ההנהגה של המחאה.

הקתדרלה כמייצגת של הסדר הישן

הקריאות המחפשות הנהגה למחאה, קריאות שחלקן מגיעות מהציבור הרחב וחלקן מקרב פעילי המחאה, מחפשות למעשה את ה"סדר הישן", כפי שנוהגים לעיתים לקרוא לו, מעין אב גדול שיש לו ידע ויכולת להנחות. למעשה, כך בעצם מתנהלת הכנסת, אנשי ציבור שונים מבקשים אחת לארבע שנים את אמון הציבור והופכים להיות האב הגדול, שאמור לשרת את הציבור. אך מה לעשות שלמדנו כולנו שאותו אב בעצם משרת בעיקר את עצמו ואת שרידותו.

ניתן לדמות את אותם אנשים ל"זקני השבט" כפי שהיו קימים בחברה השבטית. אולם בשונה מהחברה השבטית, שבה "זקני השבט" אכן היו זקנים, וביססו את הידע שלהם על נסיון החיים שלהם, דבר שמעיד בעצם על כך שהעתיד שלהם היה מוגבל בזמן (מתוקף היותם זקנים) , נוצרה דינמיקה טבעית של החלפת אותה "מועצת זקנים", כאשר כל אחד שמצטרף משתמש בעצם ב"זיכרון הקולקטיבי"  על מנת לשפר ולהבטיח את שרידותו של השבט.

במציאות שבה אנו חיים כיום, "זקני השבט" אינם באמת זקנים שעתידם קצוב בזמן, וכך עצם שרידותם כ"מועצת זקנים" הפך להיות המטרה המרכזית.

בכל מקרה, את המבנים ההיררכיים האלה ניתן לקטלג כ"קתדרלה", מבנים חברתיים מסודרים, שהליך הבחירה בהם מסודר, הם מקרינים חוזק (רק מקרינים), אך באותה נשימה הם משרתים גם את עצם קיומם.

 הבאזאר – שוק ים תיכוני של דוכנים ואוהלים

כאשר דפני ליף הקימה את האוהל הראשון, היא עשתה זאת מתוך מחאה על דיור, על מצוקת דיור. וכך הפך האוהל לסמל של מחאה, אבל יותר מכך, אוהל הוא בעצם גם שיטה קוטבית לאותן קתדרלות שהזכרתי מקודם. בשונה מקתדרלה, אוהל הוא בעל מבנה גמיש, קל, נייד, ניתן לפרק ולהרכיב אותו במהירות, הוא מייצג  נדודים וחופש, אבל מעל לכל, מאהל או קבוצה של אוהלים מייצגים מבנה אמורפי, שניתן להגדלה והקטנה במהירות, אשר סכמות ואילוצים לא קיבעו אותו.

מן הסתם לכל אחד מאיתנו יצא לטייל ולו פעם אחת בשוק, הדוכנים והבאסטות שמוקמים רק לפרק זמן קצר, הריחות, הצבעים, מגוון הקולות, כל אלו מאפיינים שוק. נכון, קיימים קווי מתאר בסיסים (בסיסים בלבד) של שוק, שניתן לעמוד עליהם – אך אין חובה לעמוד בהם. אם נלך לשוק, ונשאל בעל באסטה אחד היכן מרכז השוק, הוא יצביע ככל הנראה על מקום מסויים, בעל דוכן אחר יצביע על מקום שני , וכן הלאה. בעיניו של בעל דוכן, הדוכן שלו הוא מרכז השוק, הדוכן שלו הוא מרכז העשייה.

בימים האחרונים יצא לי לדבר עם מספר אנשים שהובילו קבוצות שונות בשנה שעברה, כל אחד מהם תיאר באופן שונה את תחילת המחאה, האחד אמר שהם נאבקו על מחיר ה…. ואז דפני הגיעה והקימה אוהל. השני אמר שהם בכלל התחילו את המחאה שישה חודשים לפני כן, ואז דפני הגיעה והקימה אוהל. השלישי מספר על פעילות של שנים ועל כך שההמחאה בכלל קיימת הרבה יותר זמן והם היו אלו שיזמו אותה . ואז דפני באה והקימה אוהל.

מבחינת כל אחד מהאנשים האלה, הקבוצה שאליה הוא משתייך היא מרכז המחאה.

לכו תשאלו את אלו שעוסקים בדיור – מבחינתם הדיור הוא העיקר. מבחינת איציק אלרוב וחבורתו – המחירים של מוצרי המזון הבסיסיים הם העיקר. מבחינת האבות הגרושים – מרכז המחאה צריך להיות בנושא של אפליה מגדרית, ועל כך אולי יסכימו עמם האמהות החד-הוריות.

כל אחד רואה בפעילות שלו את מרכז המחאה, או לכל הפחות דבר שהוא מהותי להמשך החיים שלנו בארץ.

ממש כמו בשוק.

באזאר – הכוח שאחרי המחאה

צריך להבין, חלק מכוחו, יופיו ושרידותו של ה"שוק" (הכוונה היא לשוק במובן הפיזי שלו) נובע מעצם הצורה שבה הוא פועל. הרי בימינו, כל אחד יכול ללכת לסופר, לקניון או למרכז הקניות, כיצד זה ששוק הכרמל, שוק הפשפשים, או שוק מחנה יהודה ממשיכים לשרוד במציאות שכזו?

הדינאמיות, היכולת להשתנות, היכולת של כל דוכן בפני עצמו להשתנות , ובכך ליצור שינוי גורף בכל השוק – הם אלו שגורמים לשוק המסורתי להמשיך ולתפקד, להמשיך ולהוות מוקר משיכה.

בצורה די דומה, ניתן להתייחס אל תנועת המחאה, אל כל מחאה.

מחאות לא נולדות במבנה של קתדרלה (אם אם מדובר על הפיכות צבאיות), אלא במבנים של באזאר, שהולכים ומתקבעים אל המציאות ותוך כדי משנים אותה. כל קבוצה במחאה יכולה להשתנות, יכולה לשנות יעדים, יכולה גם להיסגר או להפסיק לתפקד – זה עדיין לא ישנה את אופי המחאה.

אופיה של המחאה ומטרותיה נגזרים לא מקבוצה אחת אלא מרובד גדול של קבוצות שונות (חלקן מגדריות, חלקן מוטות מטרה, וחלקן על בסיס איזור טריטוריאלי).

זה סוד כוחה של המחאה.

עם זאת, כמו בשוק, ישנם כמה כללי בסיס שעל כולנו להסכים להם, כמו שבשוק יש מבניות מסויימת לדוכן, כמו שצריך את בעל הדוכן עומד לידו וצועק – כך במחאה הכללית צריך להסכים על על קווי מתאר כללים אשר רלוונטיים לכולנו  ובלעדיהם לא נצליח להתקיים.

לדוגמה, החופש להפגין, הרי מדובר בזכות יסוד בכל דמוקרטיה, אי אפשר לוותר על זכות זו,  וויתור על זכות שכזו יהווה פגיעה בלתי מידתית ומהותית בכל הנושאים האחרים (שהרי לא יהיה לאף אחד החופש להפגין) , ולפיכך החופש להפגים הוא תנאי בסיסי להמשך קיומה של המחאה. כאשר תנאי זה נפגע ע"י משטרת ת"א או עיריית ת"א – הדבר גרר יציאה של המוני אנשים להפגנות, דבר שעורר את המחאה מחדש.

כך ניתן לתת דוגמה בין חמישה לעשרה תנאי בסיס שחשובים לכולם, וזאת לפני הנוגעים בבעיות שכל קבוצה מעלה (הזכות לדיור, יוקר המחיה וכיוצא באלה) . גם המילה שקיפות שלטונית עומדת לי על קצה המקלדת.

אם דיברנו על הקתדרלה, הרי שבשיטת הקתדרלה ישנו מבנה מוגדר והיררכיה ברורה – ראש הממשלה הוא ראש המערכת, ושריו הם האחראים על נושאים רוחביים. בשנה האחרונה אנו עדים לכך שהקתדרלה מנסה ורוצה לשלוט בבאזאר .

אבל בשוק אין "מנהיג השוק", אלא כל אחד דואג לטריטוריה שלו ולאזורים השכנים לו, כאשר ישנה הסכמה על תנאי הבסיס – כך המחאה החברתית, יכולה לחיות בלי מנהיג יחיד (או מספר מצומצם של מנהיגים), כשבעצם המנהיגות מתבזרת.

לכן, בעצם לא צריך להסכים על הנהגה, אבל כן צריך להסכים ולקבוע מהם אותם עקרונות בסיס שעליהם כולם נלחמים ביחד.

תפקידי מפתח בבאזאר

הטענה שאני טוען שניתן לקיים מחאה ללא הנהגה אינה שוללת או סותרת את זה שישנם מספר תפקידי מפתח אשר אמורים להיות מאויישים, נהפוך הוא.

פעילי שטח, אותם אנשים שמארגנים מאהל במקום אחד, מארגנים אוהל מחאה בכיכר אחרת, או צעדה ביום אחר – אנשים אלו הם השכבה ההכרחית לקיום המחאה, גם אם לא קיימת הנהגה (וקל להתבלבל בינם לבין הנהגה). לא ציינתי שמות על מנת שלא לפגוע או להעליב מישהו שרואה בעצמו מנהיג ע"י הורדתו לדרגה של פעיל שטח.

פעילי השטח האלה אינם מתווים מדיניות כללית, אלא מתווים פעולות. וגם פעולות אלו תלויות במרחב התמרון והאמון שהציבור נותן להם. ברור שאם פעיל ינסה לארגן תהלוכה ואף אחד לא יגיע – התהלוכה לא תצא אל הפועל.

לפעילי השטח אחריות שלא לפגוע באמון ובמרחב התמרון שהציבור נותן להם

הציבור מגיע כל עוד הוא מאמין שזה עולה בקנה אחד עם המטרות שלו, וגם מרחב האמון הזה הוא מוגבל בעיקרון, שהרי אם פעיל יארגן צעדה שבמטרותיה יהיה לעבור ברחוב אבן גבירול ולנפץ את כל חלונות הראווה, ברור שאף אחד לא יצטרף אליו. לכן, מוטלת על אותה שכבת פעילים אחריות גדולה, האחריות שלא לפגוע באמון ובמרחב התמרון שהציבור נותן להם, אחרת, זה יפגע בכל פעיליות המחאה.

על זה הייתי מוסיף שיש צורך להיזהר מביצוע "קניבליזציה" של פעילויות. כלומר, אם יש יותר מדי פעילויות בזמן נתון, באזור גיאוגרפי נתון – הרי שהציבור לא ממש יאהב זאת (לדוגמה, קיומן של שלוש עצרות במקביל במרחק של מאות מטרים זו מזו).

הדבר השלישי שאותם פעילים צריכים להקפיד עליו הוא מתן לגיטימציה לסוגים שונים של פעילויות וחיזוק של אותן פעילויות, כלומר אם פעילות אחת תיכשל כישלון חרוץ – זה יהדהד ויפגע בפעילויות אחרות.

צילום הקתדרלה: FreeDigitalPhotos.net