Skip to content

מנהלים את טובתם

בעלות זרה על קבוצות כדורגל אנגליות היא עובדה מוגמרת, ואם לשפוט לפי ניהולן של ארבע הגדולות, המצב מדאיג. יונתן קאהן מאתר "השישית" מפרט
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

בשנים האחרונות, נדמה שמגיפת הבעלויות הזרות על מועדוני הכדורגל באנגליה התפתחה למימדי ענק. כל אחד מביא עימו שאיפות שונות, רזרבות כספיות שונות, ומשמעותי מכך, סגנון ניהול וכוונות אחרות לחלוטין לגבי עתידה של הקבוצה. אך האמנם?

כדי לבחון את הטענה הזו, צריך רק להסתכל על הצמרת. ארבע הקבוצות המובילות בפרמייר ליג – מנצ'סטר סיטי, מנצ'סטר יונייטד, ארסנל וצ'לסי – מייצגות ארבעה סגנונות ניהול שונים. סגנונות הניהול נובעים ומעידים על כוונות הבעלים כלפי המועדון, כוונות אשר שונות בתכלית לפחות בין שני הצמדים סיטי-צ'לסי וארסנל-יונייטד.  אך למרבה הצער, המשותף לכולם הוא חוסר ההתחשבות הכללי באוהדים.

רומן אברמוביץ', הותיק מבין ארבעת הבעלים, רכש את צ'לסי בשנת 2003. הסיבה המרכזית לרכישה, כך לפי ההערכות, הייתה רצונו להשתלב בחברה הבריטית בכדי למנוע הסגרה עתידית אפשרית לרוסיה, שם רכש לעצמו מספר לא מבוטל של אויבים, כולל הנשיא פוטין. אברמוביץ' הכריז כי בכוונתו להפוך את צ'לסי למועדון המוביל באירופה תוך חמש שנים, והמועדון מיד החל לשפוך כסף לכל עבר (סכום כולל של כ-292 מליון פאונד נטו, כלומר בניכוי מכירות שחקנים, בשלוש העונות הראשונות תחת אברמוביץ') בנסיון להגיע אל המטרה.

אברמוביץ' הפך את צ'לסי למועדון אחר: מאחד שלא זכה באליפות יובל שנים, לכזה שזכה באליפות שלוש פעמים בתשע עונות. תחת האוליגרך הרוסי, המועדון מיצב את עצמו כאחד המובילים באנגליה ובאירופה, והפך למוקד משיכה מרכזי לשחקנים. אוהדי צ'לסי לא חלמו בשנת 2002 ששחקנים יעדיפו להגיע אליהם מאשר למנצ'סטר יונייטד, אבל תוך מספר שנים מספר שחקנים בחרו ללבוש את הכחול של צ'לסי על פני האדום של היונייטד, בתוכם ג'ון אובי מיקל ואריאן רובן.

רומן אברמוביץ'
רומן אברמוביץ'. קונה הצלחה בלי להתבייש (Photo by Ian Walton/Getty Images)

הגישה של אברמוביץ' היא לקנות הצלחה, בלי להסתיר זאת ובלי להתנצל, ולדרוש אותה כאן ועכשיו. המנג'רים שעבדו תחתיו זכו לפנקס צ'קים פתוח (אם כי הבעלים התערב מדי פעם ברכישת ובמכירת שחקנים), אך האשראי הכספי לא העיד על אשראי שקיבלו המנג'רים עצמם מבחינת אמון הבעלים. מנג'רים שסיימו עונה בצ'לסי בלי לזכות בתואר משמעותי פוטרו, ובעונה החולפת פוטר אנדרה וילאש בואש כבר בתחילת מרץ.

מלקולם גלייזר, שהשלים הליך השתלטות בן שנתיים וחצי על מנצ'סטר יונייטד בקיץ 2005, נקט בשיטה שונה לגמרי. כמובן שלא ניתן להשוות בין היקף ההון העומד לרשותו של אברמוביץ' מול זה של משפחת גלייזר, אך להיקף ההון האישי של הגלייזרים יש מעט מאד קשר לגישה הניהולית שהם הנהיגו ביונייטד. ולמזלם, למרות שיונייטד הייתה בשיאה של בצורת תארים, היה לה סגל צעיר ומתפתח שהצריך יחסית מעט השקעה, ומנג'ר מצליח בעל מעמד של חצי-אל באולד טראפורד.

מחאת אוהדי היונייטד נגד הבעלים
מחאת אוהדי מנצ'סטר יונייטד כנגד הגלייזרים (Photo by Laurence Griffiths/Getty Images)

מול מחאת האוהדים שהתפתחה בעקבות הרכישה הממונפת של המשפחה היהודית אמריקאית, שהטילה על המועדון, באופן עקיף, חוב בסך של כ-700 מליון ליש"ט, הגלייזרים נקטו בגישה של התעלמות מוחלטת בתקווה שהסערה תשכך, והם גייסו את פרגוסון עצמו למטרה הזו. פרגוסון התבטא לא מעט פעמים נגד המחאה וטען שהחוב לא פוגע ביכולת המועדון להתחרות (יונייטד עצמה הודיתה השבוע במסגרת התשקיף שפרסמה בניו יורק, כי החוב עלול לפגוע ביכולת המועדון להישאר תחרותי), והמחאה אכן שככה עם התארים ששבו להיות מנת חלקו של המועדון החל מ-2007. הגלייזרים, קפיטליסטים אמריקאים, רואים במועדון כלי להפקת רווח אישי, הם מעולם לא טענו שיש להם עניין במועדון מעבר להשגת רווח והיו מפנים את הדרך בשמחה לרוכש שיגיש את ההצעה הנכונה.

שלוש שנים אחרי השתלטות הגלייזרים על יונייטד, רכש השייח מנצור את יריבתה העירונית, סיטי. ממבט ראשון נראה שמנצור ואברמוביץ' מאד דומים באופן הניהול שלהם, אך בחינה עמוקה יותר מראה שלפחות נכון להיום מנצור נראה הרבה יותר ממוקד ויציב מאברמוביץ'. בדוחות הכספיים המפורסמים של סיטי לעונת 2010/11, אלו בהם סיטי דיווחה על ההפסד הגבוה ביותר של קבוצת כדורגל בהיסטוריה, פרשה ההנהלה את תכנית החומש שלה. תכנית זו החלה בביסוס סיטי כקבוצת צמרת תוך גיוס סגל שחקנים ואימון מהשורה הראשונה, לאחר מכן הגעה לליגת האלופות, זכייה בגביע כלשהו, זכייה באליפות ובסופו של דבר זכייה בליגת האלופות.

אוהדי סיטי
אוהדי הסיטי. אותם הבעלות לא מטרידה (Photo by Alex Livesey/Getty Images)

למרות שבשלבים מסויימים בעונת 2011/12 נראה היה שבמידה ורוברטו מנצ'יני, מאמנה האיטלקי של הסיטי, לא יזכה באליפות הוא יפוטר, ניתן לקבוצה שקט תעשייתי יחסי. מנצור לא התערב בשום שלב בבחירת רכש או מכירות, והקבוצה היא קבוצה שבנה מאמן אינטר לשעבר. נראה שהסיטיזנס הפנימו שיציבות היא שם המשחק, ויש להניח שבעתיד הקרוב הם גם ישאפו ליציבות כלכלית.

האחרון ברשימה הוא האמריקאי סטן קרנקי, שהשלים השתלטות ארוכה בת ארבע שנים על ארסנל באפריל 2011. הגישה של קרנקי קיבלה ביטוי שאינו משתמע לשני פנים בהצהרה של המנג'ר ארסן ונגר בעונה החולפת, על כך ש"הגעה לליגת האלופות כמוה כזכייה בתואר". בכך ונגר אמר הכל. קרנקי פיצח את השיטה: הוא הגיע למסקנה שההשקעה הנדרשת על-מנת לזכות באליפות אינה מצדיקה את עצמה כלכלית, והחליט באופן מודע להסתפק בהגעה לליגת האלופות שנה אחר שנה. ואכן, בששת החודשים הראשונים תחתיו, ארסנל רשמה רווח חסר תקדים של 38 מליון ליש"ט, כאשר ההשקעה שלה נטו בשוק ההעברות באותה התקופה הסתכמה בעודף מכירות בסך כ-17.5 מליון ליש"ט. ואמנם, סכום זה כולל את המכירות של ססק פברגאס וסמיר נאסרי, אך גם את הרכישות הבהולות שביצע ונגר בסיום חלון ההעברות של קיץ 2011.

ונגר
ארסן ונגר. ליגת האלופות מספיקה? (Photo by Bryn Lennon/Getty Images)

קרנקי, עוד יותר מהגלייזרים, לא מעוניין בתארים והצלחות על המגרש מעבר להגעה לליגת האלופות, הצלחה שמעניינת אותו אך ורק מהסיבה שהיא מניבה לו רווחים. יש להניח שהסיבה שארסנל משקיעה בקיץ הנוכחי סכומים גבוהים מבעבר בשוק ההעברות נובעת מהעובדה שבמשך שלבים רבים בעונה החולפת היה ספק רב אם ארסנל תגיע למקומות המובילים לליגת האלופות, וקרונקה לא מעוניין שמצב זה יחזור על עצמו.

ארבעת הבעלים מייצגים, אם כן, ארבע גישות ניהוליות שונות. עם זאת, אף אחד מהבעלים לא נפגש עם אוהדים, אף אחד מהם לא מעוניין או מתעניין ברצונות האוהדים ואף אחד מהם אפילו לא התראיין לתקשורת כדי לקיים איזושהי אינטראקציה מינימלית עם הקהל. ובין אם הגישות שלהם מביאות להצלחה על המגרש ובין אם לא, בין אם הן טובות עבור הקבוצה לטווח הארוך ובין אם לא, הדבר היחיד שמעניין את הבעלים הוא טובתם האישית ותו לא. כך, גורמים בעלי הקבוצות לתחושת ניכור של האוהדים למועדון, מנתקים את הקבוצות מהקהילה בה הם נטועים ותורמים להפיכתו של הכדורגל לעסק כלכלי יותר, קר יותר ועם פחות רגש. בקיצור, ספורט שקשה יותר לאהוב.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן