התקשורת חייבת שתהיה לה מטרה. החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה אז, מני מזוז, ושל פרקליט המדינה, משה לדור, לבקש עדות מוקדמת בפרשת טלנסקי, עוררה הד תקשורתי רחב. היה זה לפני יום העצמאות ב-2008. הייתי אז כתב באחד מאמצעי התקשורת המובילים והסיפור שהוזנו בו עורר את כולם. מבחינתם כולם זה היה בבחינת כתב אישום נגד אולמרט. על רקע ועדת וינוגרד, החקירות המרובות, דו"חות המבקר והאווירה ציבורית, זה היה כמעט כתב אישום, את התקשורת זה סיפק. מישהו חייב ללכת הביתה.

לדור לבדו אינו אשם. אבל בעמו הוא חי. הוא פרקליט המדינה. הוא רק נכנס אז לנעליו של ערן שנדר, אך ידע את גודל התפקיד ומשמעותו. היו אלו ימים שמערכת המשפט הייתה בשיא כוחה, בשיאו של עימות בין השר דניאל פרידמן לבית המשפט העליון וגם – כלפי סמכויותיהם של היועץ והפרקליט של המדינה. פרידמן  טען שיש להם יותר מדי כוח, שלא ייתכן שפקיד ציבור, בכיר ככל שיהיה, יכתיב את המערכת הפוליטית. ברקע הייתה גם פרשת קצב, שההתפתחויות בה לא מצאו חן בעיני התקשורת.

והתקשורת? היא נהנתה מכל רגע. יש אשמים. יש רייטינג. אז פרקליט המדינה בחר ללכת עם האמת שלו. כמה חודשים קודם לכן, בחירתו של היועץ מני מזוז ללכת להסדר טיעון עם הנשיא קצב עמדה למבחן בבג"ץ. כל החלטה הייתה נושא לביקורת. אבל לדור סבר שכאשר צריך לחקור – חוקרים. בחינה אובייקטיבית תראה, שההחלטה הייתה סבירה לגופה, אך לא תעמוד במבחן הציבור. הנתון הזה – ההבנה של השלכות המהלך, ויותר מזה, ההשלכות של התדרוכים בתקשורת שליוו את המהלך, חשיבותו ועוצמתו המשפטית, בעיקר חריגותו, הם שחרצו את גורלה של הממשלה – וזה  לא מתפקידו של פקיד ציבור. פרידמן יכול לומר, "אמרתי לכם" ובצדק.

שופט בית המשפט העליון לשעבר, השופט יעקב טירקל, אמר לי פעם שאין זה ראוי ששופט ייתפס כשהוא אוכל פלאפל והטחינה ניגרת לו. לא בגלל יוהרת התפקיד, אלא בגלל עוצמתו והייצוגיות שהוא מקפל בתוכה. כך הוא תפקידו של איש ציבור, בתפיסה המשפטית בעיקר: מרגע שנטלת על עצמך תפקיד רם וחשוב, עלייך לפעול במידת הזהירות, וכן – גם לקחת אחריות.

לדור לא נכשל. הוא בחר להגיש כתב אישום והיה מקום להגיש כתב אישום על פי כל הכללים. הבעיה היא בסמכות שלו – הבלתי מוגבלת כמעט, ובחוק עצמו, שאינו מגביל חקירות של ראשי ממשלה ושרים בתקופת כהונתם. בעבר ישבתי בוועדת העורכים בדיון מכריע בסוגיה. התנגדתי לחוק. המניע שלי היה הצורך לחשוף שחיתות ציבורית, אם זו קיימת. היום אני מבין יותר. ראיתי את התוצאות ההרסניות. החקירה יכלה לחכות. גם כתב האישום.

אבל עכשיו התקשורת צריכה אשמים. המאשים שכולם היללו את אומץ ליבו, הפך לנאשם ציבורי. אולי בגלל הבחירה שלו לשים את מלוא כובד משקלו על התיק הזה, להוביל את הפרקליטות בראשה הוא עומד. אבל אומץ ליבו אז הפך לקללתו היום. את החוק אף אחד לא רוצה להאשים. זה יפעל נגד התקשורת בסוף – לא יהיה לה במה להתעסק. זה גם לא "סקסי" מספיק. הגיע הזמן שהדיון יהיה מעמיק יותר. אין ספק שלדור טעה בשיקול דתו בהתחשב בנסיבות ובאווירה הציבורית אז. אבל הוא גם לא אויב העם. הוא עשה את מה שכולם ציפו ממנו, במסגרת החוק. ולחוק היה מחיר כבד. אז מי כאן האשם?

בעקבות זיכוי אולמרט הפרקליטות תבחן ההשלכות על תיק הולילנד / אליק מאור