משהו מאוד מוזר עובר על התקשורת הישראלית. על העיתונות הישראלית. משהו מוזר, בלתי מובן, משהו שאין דרך אינטליגנטית להסביר אותו. ואולי עצם המשפט הזה שגוי מיסודו: כבר לגמרי לא ברור האם יש כאן "עיתונות ישראלית". עיתונות במובן של עיתון. עיתון שתפקידו לדווח, לסקר. וגם לפרשן.

עיתון, כמו רדיו, כמו טלוויזיה, כמו אתר אינטרנט, הוא ברוקר. מתווך. הוא הפיה הצרה של הרמקול (של המגפון, אם תרצו), הפתח הצר שלתוכו אמורים העיתונאים להביא את המידע שהם מלקטים, לעבד אותו לאורכו של הקונוס, ובסופו של התהליך המידע נשפך ונפרס לעיניו, לאוזניו, לידיעתו, להשכלתו, להנאתו של הקורא, המאזין, הצופה, הגולש.

במידה רבה, השבוע נקברה העיתונות הישראלית. היא אולי גוססת עשרות שנים, היא אולי מתה כבר כמה שנים – השבוע אפשר היה להביא אותה לקבורה. קבורת חמור.

לא היה שום דבר עיתונאי, תקשורתי, הגון, פתוח או מקצועי, בטיפול העיתונות הישראלית בכל אירועי השבוע הזה. בכל מה שקרה השבוע (ענייני גיוס החרדים, דו"ח ועדת אדמונד לוי, סיכומי 6 שנים למלחמת לבנון השנייה) – אבל כמובן ובעיקר בפרשת אולמרט.

כל פרשת אולמרט, כל פרשיות אולמרט, נעות על הציר שמחבר את הפוליטיקה, המקומית והארצית; בין הכסף הקטן והגדול (כסף מקומי, כסף זר, כסף שמועבר מעל השולחן וכנראה שגם מתחתיו); בין החברים בנפש; עם האויבים המרים; החברים לשעבר; הימין והשמאל; המשיחים והאפיקורסים; בין השולטים בכיפה לשולטים במידע; בין הצדיקים והצדקנים; התמימים והמיתממים.

הכל היה השבוע בפרשה הבלתי נתפסת הזאת. הכל. רק לא עיתונות.

מי שקרא רק את העיתון של המדינה, משוכנע שנעשה כאן עוול שלא היה כמותו בתולדות העמים. שקבוצה של קנאים וטהרנים ("כנופיית שלטון החוק", Mind you) שמישהו מאוד עצבן אותם ועל כן יצאו לצוד אותו, יהיה המחיר אשר יהיה; חבורת צדקנים וטהרנים שיכורי כוח, שנפלה ברשת של מחתרת קטיפה מתוחכמת מאין כמותה; כנופיית ציידים צמאי דם, חבורת מתלהמים שיצאה לצוד את כיפה אדומה הזכה והטהורה.

ומי שמשום מה קרא את העיתון של ראש הממשלה, היה משוכנע שמדובר במקרה או.ג'יי סימפסון All over again: שהנוכל השפל שוב יצא מזה בלי כלום. התחמק מהעונש הראוי לו, רק בגלל שהיו לו הכסף והחברים והערמומיות והמזכירה השותקת. שמדובר במאפיה, לא פחות. בקודים נוקשים סטייל הקאזה-נוסטרה, קודים של שתיקה, מסירות אין קץ; הסיפור הקלאסי של הדון שמובל למשפט על סדרת מעשי פשע מחרידים, ולבסוף מורשע בקטנה, על איזה דיווח מס שהוגש באיחור.

על המצוד; על הציד. על הפברוק; על הכיסוי; על התחמון

ובין לבין – סיפורי המעשיות. סיפורי האלף לילה ולילה. על העדות והעדים, על הנקודות והמימונים, על המעטפות שהיו אבל לא ממש היו; על הזיכרון הסלקטיבי והחד כתער בעת ובעונה אחת; על הנורמות "של כולם"; על הרדיפה; על המצוד; על הציד. על הפברוק; על הכיסוי; על התחמון. על מה לא.

גם לקורא המתוחכם והמתקדם ביותר לא היה סיכוי לקבל השבוע את התמונה האמיתית. המלאה. המאוזנת. כל הסיקור יצא מתוך הפוזיציה, ישב עמוק בתוך הפוזיציה והיה כולו פוזיציה. עיתון אחד שייך לשלטון הנוכחי, העיתון האחר מחובר בכל נימיו לשלטון הקודם, העיתון השלישי מנסה לשמור על בעל הבית שלו ולא מהסס להפריח סיפורי אלף לילה ולילה, וכל השאר מדדים בעקבותיהם. כל פלטפורמה ואנשיה, טעמיה, מניעיה.

נהוג היה לחשוב שהצלבה בין שניים, מקסימום שלושה מקורות מידע במקביל מספקת את התמונה המאוזנת. הפסבדו אובייקטיבית. פעם זה היה נכון. השבוע זה היה חסר סיכוי. עד לרגע זה ממש, אף אחד לא באמת יודע, אף אחד ממש לא מסוגל לשכנע, לאף אחד אי-אפשר להאמין.

עיתונות ישראלית, קיץ 2012. דמדומים.