משל
מעשה באדם שיושב בסלון ביתו, ומחכה. הלילה יורד, או עולה; או שמא היה זה באור יום? זה לא ממש משנה, האדם נמצא בפנים. בחוץ, נניח לרגע, מצוייר הפרופיל של העיר.
לאדם הזה אין מה לעשות, או ליתר דיוק, אין לו כעת דבר טוב יותר לעשות מלהאזין לרביעייה לפסנתר השנייה של גבריאל פורה. גם אם היו לו עוד הרבה דברים לעשות, נניח, עשרה או חמישים אלף דברים לעשות, סביר להניח שהאזנה לרביעייה של פורה היה הדבר שהוא הכי רוצה לעשות. כי זה מה שהוא אוהב לעשות: לשבת בביתו בסלון, לחכות, ולהתבונן בפרופיל המצוייר של העיר מבעד לחלון בעודו מאזין לרביעיית הפסנתר של פורה.
והוא צודק, האדם; כי מבין הרביעיות, או מבין הרביעיות לפסנתר הצרפתיות של הבל-אפוק, זו של פורה, בייחוד השנייה, האופוס 45 – מדובר ביצירה נשגבת,  בייחוד כאשר מדובר בביצוע מאת רביעיית דומוס בחברת היפריון, הקלטה אנגלית ידועה ביופייה החד פעמי, שנוצרה בערב אחד בשנת 1984. האדם לא שומע דבר פרט למוזיקה. כי בין העיר לעיניו המתבוננות בה ישנו חלון. נניח שהוא חלון מזכוכית כפולה, ובמוזיקה שפורה דאג להלחין תו אחר תו, מצטלבים התווים זה בזה לכדי ארכיטקטורה אחת.

הרביעייה פותחת במיתרים מלאי תשוקה המנגנים באוניסון. מתוך להט הפתיחה נולדות מנגינות רבות, בהן הכינור, הוויולה, הצ'לו והפסנתר משוחחים במשחקים שונים של שאלות ותשובות. בפרק השני יבלוט הפסנתר הנמרץ המתנגן בגלים, תחילה על רקע הפריטה על הצ'לו ולאחר מכן בדיאלוג עם יתר הכלים. בפרק השלישי מצפה לאדם פסנתר דמוי פעמונים שלהם האזין פורה בתור נער, וזאת באווירה ייחודית שבה משתלבים אינטנסיביות ורוגע – פרק אהוב במיוחד על המלחין אהרון קופלנד.

האדם כבר מחכה להגיע לסוף, כי אז יופיעו כל הנושאים מחדש, תחילה ברמיזות, לאחר מכן מפורשות. או אז ישחקו יחדיו כל המוטיבים השונים ביצירה. הוא מחכה לרגע הזה שבו המוטיבים שהוא כל כך אוהב, אלה שלמד להכיר באיטיות ובסבלנות, יהיו חלקים במרקם חדש, מרקם חדש העשוי מהחלקים הקודמים לו – כאילו בפרק האחרון הוא מאזין לחלקים שזה עתה הסתיימו, אבל בדיעבד. זה הרגע שבו המלחין מפעיל את זכרונו והמוזיקה חוגגת את עצמה בטמפו מואץ, במעין המנון נרגש; הכינורות מנגנים פורטה, באוניסון; הפסנתר הפרקוסיבי קובע את המקצב והמוזיקה, כמו שאומרים ברשת סטימצקי על ספר שנחשב טוב אצלם – בצורה "סוחפת", וכל מטרת האדם שמאזין ליצירה היא דווקא להניח לעצמו לשחק את משחק הגילויים עם המוטיבים הראשוניים, במעקב אחר האופן שבו הם עוברים בסוף מטמורפוזה, ולהיווכח אילו צורות שונות ילבשו המנגינות הבראשיתיות בפרק האחרון; המאזין תכף יידע עם מי המוטיבים התחתנו ומה קרה להם; כיצד עיכלה המוזיקה את מימד הזמן שחלף.

איזו יצירה נפלאה. כל מה שמפריד בין המאזין לבין הסוף זה האמצע – ההתרחשות, ההשתנות, חומרי הגלם, מהות הדבר, התנסחות המשמעות. בין המאזין לבין הסוף עומדת רק המוזיקה; מוזיקה שמולידה עוד מוזיקה, מעין מכונה שלמדה לייצר מוזיקה מעצמה; והמאזין הופך לעד אמיתי ללידה הזאת: למשל בריצת הצ'לו, בטיפטופי הפסנתר, בלידתם של רעיונות שונים בלחש הוויולה, אחר כך במאמץ ההפגנתי של הכינור – ומכאן לנס המוזיקלי המהלך.
יפה, עכשיו כשהכול מוכן, כמעט מוכן, המאזין רק מתכונן במקומו לחגיגה. אבל בואו נסיט לרגע את המצלמה הצדה, הבה נסתכל ימינה, או שמאלה, ונראה שם ממצא חריג: יד; זוהי יד!, יד בלי גוף, מתרוצצת מצד לצד, הולכת לבד. כמה מוזר. היד מתקרבת אל המאזין ומדגדגת לו באף; ואז היא ניגשת אל המקום שבו יושבת טלוויזיה שאינה בשימוש; בעצם, היד ניגשת אל מתחת לטלוויזיה, היישר אל מערכת הסטריאו. המאזין מצליח למלמל משהו, להתלונן, להזהיר. אבל מאוחר מדי – היד לוחצת על כפתור הפורוורד ומעבירה לקטע המוזיקלי הבא. הפשע בוצע.
לפתע פתאום, כל עולמו של המאזין נהרס. קורס. קורס באופן מילולי, כי היד פותחת את החלון, ניגשת אל המאזין, בועטת לו בישבן בעוצמה כזו שהוא עף מהחלון עם הזכוכית הכפולה היישר אל הקרקע, על גבי הפרופיל של העיר, שכעת הוא מתבונן בו הפוך; את כל זה הוא חושב לעצמו בדרכו להתרסק על הרצפה. המכה נשמעת כמו האקורד האחרון בלחן מלחמתי רוסי; היד השובבה נעלמת מאחורי הפינה הקרובה בעודה שורקת באדישות להנאתה.

כל ההקדמה הזאת, אם זה לא הובן עד כה, נכתבה כדי להמחיש את העוול הנורא שנגרם לקוראי ספריו של מרסל פרוסט הנוכחים פתאום כי "הזמן שנמצא" – הכרך האחרון ביצירה היחידה שפרוסט כתב בחייו – יוצא לאור בעברית בטרם הושלמה הוצאת היצירה "הזמן האבוד" במלואה. עד כה יצאו לאור בספרייה החדשה 1,410 עמודי פרוסט בעברית, כלומר, כ-1,833 עמודים בצרפתית, וזאת מתוך סך של 3,684 עמודים של היצירה השלמה. במקרה של מרסל פרוסט, השלמת ההוצאה של הכרכים על פי סדרם המדויק היא תנאי הכרחי, בלתי נמנע, חובה מוסרית ואמנותית, היגיון פשוט וחד משמעי – לפני שחושבים על האפשרות להוציא לאור את "הזמן שנמצא". בעודי כותב מילים אלה ידיי רועדות מעט, מזעם, אך בכל זאת אנסה להצביע על מספר נקודות לחיזוק טענתי כי אין אפשרות למצוא את הזמן – לפני שאיבדנו אותו.

המהלך של פרוסט
יצירתו הקולוסאלית של מרסל פרוסט – אף יותר מהרביעייה לפסנתר של פורה –  היא מכלול אחד שאי אפשר לפרק, פן תקרוס טענת הספר כולו. זהו רומן שנכתב לאחר המצעת הסובייקט, והוא כולו נוצר בתיווכו המדויק של האני; היצירה נכתבה בעת שהזיכרון הקולקטיבי או זה הלאומי הוחלף בזיכרון פרטיקולרי ואישי. ידועה לכול העובדה שבעקבות הזמן האבוד הוא ניסיון לחיות את החיים כספרות – בתוך הספר. זהו ניסיון לחפש את המוחלט ואת הגאולה באמצעות אמנות, במירוץ נגד הזמן. ידוע גם שהיצירה ומימדיה המפלצתיים הטרידו את שלומו של פרוסט בשנותיו האחרונות, ושלצד המרשמים הרשלניים של אופיום נוזלי ומורפיום נגד מחלת האסתמה, היצירה הצליחה למעשה להרוג אותו. מכאן שפירוק המכלול – הבלתי נפרד – של היצירה שבידיה הפקיד מרסל פרוסט את חייו, בבניית "קתדרלה גותית" לדבריו, כלומר סטרוקטורה אחת שלמה, הוא בעיניי בגדר חילול ספרותי.

מומחים וביוגרפים פרוסטיאנים רבים כגון פייר קוסטיל, ז'אן ז'אק נטייז, ג'ורג' פאינטר, מישל בוטור וג'אקומו דבנדטי אם להזכיר רק אחדים, כתבו רבות על הפחד הגדול של פרוסט שלא ישלים את יצירתו, פחד שהספר לא ייקרא כישות אחת. ישות שבה כל החלקים משרתים מספר תזות מכוננות העוסקות למשל בזיכרון הלא רצוני, ביצירת האמנות כמיקרו קוסמוס בעל אוטונומיה מירבית, ובבניית טקסט כתולדה של זמן מצטבר.
ואולם, מצב הצבירה שנקטע במהדורה העברית של הספר, הוא אחד מאבני היסוד של הספר, אם לא המרכזי בו. פרוסט טוען שהמאה ה-19 הותירה לקורא יצירות גדולות שלא הגיעו לסופן: הוא מסתמך בין היתר על "הקומדיה האנושית" של בלזאק, "התנ"ך של האנושות" של מישלה ו"אגדת הדורות" של ויקטור הוגו. בשונה מהסופרים הללו, פרוסט שחצה את גבול המאה העשרים, רוצה לסיים את מלאכתו בכל מחיר, עד לנשימתו האחרונה. במיטתו, ליד העוזרת האגדית שלו, סלסט אלברט, ובין הניירות של טקסט המקור הפזורים על מזרונו, פרוסט ממשיך להתקדם, ללטש, לתקן ולהרחיב.
האובססיה של פרוסט לשלמות שואבת את השראתה מיצירות מוזיקליות רבות, בייחוד מארבע האופרות האפיות המרכיבות את "טבעת הניבלונגים" של ריכארד ואגנר. מצד אחד, פרוסט התבונן היטב במוטיבים המוזיקאליים המחזוריים ביצירות המלחינים ה"וואגנריאנים" הצרפתיים: בהקשר זה ניתן להזכיר את הסונטה לכינור ולפסנתר ואת חמישיית הפסנתר של סזאר פרנק או את ה"סימפוניה לשירה הררית צרפתית" ואת האגדה הסימפונית "היער הקסום" מאת ונסאן ד'נדי. אך ואגנר תרם לפרוסט משהו נוסף מעבר למוטיבים המחזוריים המתנסחים לאורך היצירה בצורות שונות: היצירה של פרוסט, בדומה ל"טבעת" של ואגנר, כוללת לייטמוטיבים המופיעים בצורות שונות במהלך כל היצירות. הנושאים הללו קושרים בין אופרה לאופרה ובין ספר לספר ליצירת מקשה מוזיקאלית או ספרותית אחת יחידה.

נכון שקיים קונצנזוס רחב על כך שההפרדה בין כרך לכרך של בעקבות הזמן האבוד והזמן שנמצא נעשתה בצורה שרירותית למדי – היו הצעות וסקיצות של הספר שהציעו חיתוכים שונים בין הכרכים. אולם המימד הבלתי ניתן להפרדה, המימד הקדוש, הוא מימד ההמשכיות – לא במובן של פרקים בטלנובלה בנוסח "סיפרו לנו את הסוף" או "קלקלו לנו". כמו כן אין מדובר ברומן ריאליסטי בחלקים או בסאגה אפית– אלא שבעקבות הזמן האבוד מדובר ביצירה עם ווריאציות מצולבות  ו"wunterkammers" המולידות השתנויות מתמידות ביחס לזמן החולף ברומן. מכאן, מי שלא יקרא את ההשתנות המדויקת בתוך המרקם הטקסטואלי לא יוכל להשתתף במלואו מהלך הפרוסטיאני. זהו רומן פרדוקסאלי: מצד אחד אין בו כיווניות ברורה, ולכן יש לו המשכיות מורכבת אף יותר – כמו בנהר ללא גדות שבתוכו יש צורך לשחות לפי הכללים שנקבעו על ידי הזרימה הספציפית של המים.
ניתן לקרוא את החלקים בנפרד – שכן כל אחד מוזמן לעשות עם חייו ולקרוא מה שרק מתחשק לו: ניתן ליהנות מהמילים, מהתאורים או מסיטואציות מסוימות. אם זאת בקריאה הלא שלמה בספר, הקורא מפסיד, בעצם, את עצם העניין; את המנגנון שהפך, אם נרצה, פריזאי מתאר שמלות כרוני, בורגני, חנפן היפוכונדר ונודניק, לסופר המכונן מרסל פרוסט.

המנגינה של פרוסט
יצירתו של מרסל פרוסט היא רומן טוטאלי או תכנית אב ספרותית ללא סוף המשתרעת על כל תחומי האמנות: פיסול, ארכיטקטורה, שירה, ריקוד, ציור, ספרות ומוזיקה. אל תוך הטקסט נשזרים חוטים מקשרים שתפקידם למנוע מהטקסט להתפזר. ישנה אבולוציה, לא של העלילה, אלא של המחשבה ושל הטקסט מלאכת הריקמה. המאמץ כולו מושקע בזרימה שדוחפת את הזמן לפנים; זהו, כאמור, זרם שלא נפסק, אלא בקטיעות רגעיות בקובץ האחרון, ששם ישנם הסברים חלקיים על המעשים – במעין אדג'יו העשוי פרגמנטים. אולם אין זה טקסט פילוסופי, אלא רומן המורכב מחומר ספרותי, מאירועים וממחשבות בלתי נפרדות אלה מאלה. לקורא יש אפשרות, בין היתר, לשחזר את התהליך היצירתי של פרוסט, לעקוב אחר תכנון הבניין, וזאת משום שהדברים אינם צצים "משום מקום" כפי שרומז לנו הפרסום של ה"זמן שנמצא" ללא ההקשר המלא שקדם לו. אפשרות ההשחזור והטעימה ממעבדת המלאכה הפרוסטיאנית, היא אחד התענוגות הגדולים שמציעה לנו הקריאה. אנו יודעים שפרוסט הרכיב דמויות ומצבים תוך השימוש בפּלֶטה עשירה: דמות אחת מורכבת מעשרות, אירוע אחד עשוי מסופרפוזיצייה של אירועים אינספור שהתרחשו בזמנים שונים, שאותם חווה המחבר בחייו. מכאן שהקורא ב"הזמן שנמצא" בלא הזמן שקדם לו, לא יוכל להיחשף לטבען של המחשבות.
הדוגמה המושלמת להדגמת המצב הזה לקוחה, שוב, מעולם המוזיקה: ידוע שהספר מכיל את אחת ההתבוננויות היפות ביותר על סודה של המוזיקה, שנכתבה אי פעם בתולדות הספרות. מרסל פרוסט בנה במהלך הספר יצירות מוזיקאליות מדומיינות פרי עטו של המלחין וינטיי, המדומיין אף הוא.
את היצירות הללו בנה פרוסט על ידי ליקוט קונספטואלי והעתקה מתוך יצירות של מלחינים שהעריץ במידות שונות: בייחוד את בטהובן, סאן סאנס, דביסי, שוברט, ריינלדו האן, פראנק, ראוול, פורה ורבייעתו כמובן, ד'נדי, מסנה, שבריאה ועוד. בקבצים הראשונים של בעקבות הזמן האבוד מופיעה הסונטה האגדית של וינטיי, שהיא, בין היתר, הן התגלמות האהבה של סוואן כלפי אודט והן מוטיב מוזיקאלי נשגב הלובש צורות שונות לאורך היצירה. בקבצים המאוחרים כותב המלחין וינטיי יצירה נוספת, "השביעייה" (פרוסט חשב תחילה לשלב רביעייה ואז חמישייה או שישייה, אך לבסוף החליט על הרכב גדול). השביעייה מגלמת את ההתקדמות הן במורכבות והן במשמעות של המוזיקה. עם זאת, ישנם קשרים הדוקים בין הסונטה והשביעייה שאנו הקוראים נחשפים אליהם במהלך תשעה ביצועים שונים של היצירות המתוארים בהרחבה. בקובץ "הזמן שנמצא" נגיע להתבוננות רפלקסיבית על טבעה של המוזיקה, המובילה – בדומה לאופרה פרסיפל מאת ואגנר – בסופו של דבר להתגלות. פרוסט שואל את עצמו בזמן שנמצא האם מוזיקה יכלה להיות תקשורת פוטנציאלית בלתי אמצעית בין בני אדם אילו לא שלטה השפה על מהותינו באופן הגמוני. מכאן שהמוזיקה היא ההזדמנות הלא ממומשת של האנושות.
המוזיקה של פרוסט ניתנת להבנה דרך המימד ההמשכי, או ה-continuum  שבה. הרעיון המוזיקלי של וינטיי נולד בסונטה, מתפתח בשביעייה ומגיע לדרגת התגלות עם המחשבה על טבעה של המוזיקה. שלוש הדרגות יחדיו הן מכלול בלתי נפרד המדמה את המכלול השלם של היצירה הפרוסטיאנית כולה. ולמוזיקה הזו לא ניתן להאזין, כאמור, בפרסום התלוש של הזמן שנמצא. כי כפי שנטען, בעקבות הזמן האבוד מכבד את האינדיבידואליות של הדמויות, המוטיבים והזמנים. אבל היצירה בעצם מתעלה מעליהם: דמויות, זמן ומוטיבים. כי יותר מכול, הכתיבה מחפשת את השלמות, את העולם העצמאי הסגור כמכלול ללא כל פציעה.

גילוי נאות וסוף
רבים אמרו לי להיזהר, אמרו שאולי כדאי שלא אכתוב, שאינני מכיר את הנפשות הפועלות. אני רוצה להשתמש בזה כטריגר, כי באמת אינני מכיר את הנפשות הפועלות. למעשה, אני עדיין נחשב עולה חדש, אני בקושי יודע עברית ורק שמעתי שהנפשות הפועלות עשו פלאיים עבור התרבות המקומית. לא חשוב. לא צריך לדעת עברית כדי להבין את גודל הפשע. כאמצעי זהירות רק אוסיף, שאין בדבריי ביקורת אישית אלא אך ורק טענה ספרותית.

אני כן יודע שמלאכת התרגום של ספריו של פרוסט אורכת בישראל נצח, אם נרצה, יותר מהזמן שנדרש לפרוסט לכתוב את יצירתו. נוסף על כך, בדקתי בקטלוג ההוצאה שפרסמה את הספר, ומצאתי שכמו כל מו"ל גדול ממוצע בישראל או בעולם, היא מוציאה ספרים מצויינים, ספרים חמודים וגם ספרים רבים שאינם טובים, לטעמי. לאמור, אין כאן ממצא חריג. סודו של שוק ספרותי עשיר הוא בכך שהוא מורכב ממו"לים רבים המפרסמים ספרים שמעולם לא היינו מעלים על דעתנו להוציא אותם לאור בעצמנו.
קראתי גם ראיון או כתבה עם המתרגמת, ובה, אם זכור לי נכון, היא מספרת שפנייתה ישירות אל "הזמן שנמצא" נבעה מאסונות אישיים ומחשש קיומי שלא תספיק לתרגם את הכול, ולא ניתן אלא להבין שהזיקה שלה לפרוסט היא דבר חשוב, וכך גם הרצון הכן לחפש מעין גאולה תרפוייטית בתרגום אחת מיצירות המופת הגדולות של המאה העשרים. הרגשתי שהמתרגמת בעצם שותפה לחשש הפרוסטיאני שלא להשלים את יצירתו, במירוץ נגד הזמן.
ואולם במקרה של פרוסט מדובר בסופר, ואילו במקרה של המתרגמת, מדובר במתרגמת, ומבלי להמעיט מכבודה, תפקידה לתווך בין היוצר לבין הקורא העברי המחכה זה שנים לתוצר. תרגום יצירתו של פרוסט אינו עניין אישי של המתרגם, לצורך העניין, אפשר היה לתרגם את "הזמן שנמצא" לשם התרגום ולהמתין בסבלנות לרגע הנכון של פרסומו. אלא שכאן, בעיניי, מדובר בחובה ציבורית, במעשה פומבי. חוזה שבעל פה אמור היה להיות בין ההוצאה לאור לבין הקוראים. והחוזה הזה לא מומש.
פרוסט שייך לכולם, ואין כאמור מקום לחשבונות וליחסים האישיים בין המתרגם והטקסט – מה שעשוי להזכיר את המשפט של לוטראמון על כך ש"השירה נכתבת על ידי כולם", לא על ידי אדם אחד: מו"ל אחד, מתרגם אחד, אדם אחד, אלא על ידי כולם. ולכן כמו שלכל אדם מגיע זכות הצבעה, לכל צמח מגיע מים, לכל ילד מגיע חינוך; כך, לכל אחת ואחד מגיעה הזכות לפרוסט. מגיע לנו להאזין לרביעייה לפסנתר השנייה של גבריאל פורה עד הסוף, בלי הפרעות.
ואולם, הדבר הזה אינו מתאפשר, ואף יותר מזה, פרסום הספר גרם לבלבול, ולרושם בקרב קוראים רבים שזה עתה הושלם תרגום היצירה כולה ועמו הם יוכלו לאבד את הזמן כולו. למעשה, נגרם עוול כפול: גם לקוראים וגם לפרוסט עצמו.
בעולמנו השסוע, אחד הדברים היחידים שליכד בין תרבויות, הוא שלכל אומה היה תרגום מלא של בעקבות הזמן האבוד, ובאמצעותו המתבגרים, או בכלל, הקוראים הגדולים, יכלו ללמוד, לחלום או לתרגל את מימד הזיכרון הלא רצוני.
אך לעיתים קרובות, הרושם הוא שבישראל הכול נעשה הפוך, בצורה עקומה. ותרגום הזמן שנמצא ללא ההקשר שמגיע לו הנו דבר אבסורדי כמו שאיפה לשלום בלי החזרת שטחים, כמו יורים ובוכים, כמו פרחים בקנה, כמו פייסנות עם צבא, כמו הניסיון המגוחך לייצר תרבות יש מאין. כי אין, למשל, פורה בלי ורליין, אין דרידה בלי ארטו או בנימין בלי פרוסט. אין אפשרות לעשות רדוקציה מפרוסט לשבתאי. כי לשמחתנו אצל פרוסט קורה הדבר הבא: אין קיצורי דרך.
עליי להוסף עוגיית מדלן אחרונה: פבלו קזאלס ניגן את באך בצורה נפלאה אך ורק משום שבמשך שבעים שנה, בכל בוקר, הוא ניגן מיצירותיו. על אותו משקל, הכניסה לעולמו של מרסל פרוסט אינה אפשרית אלא בדרך הקריאה הרצופה והסובלנית ביצירתו.
בינתיים, כל מה שהפרסום של הזמן שנמצא עושה אינו אלא לחשוף את ה"חפיף", את האלימות, את הוולגריות – לא של התרגום עצמו – אלא של מעשה הפרסום. הזמן שנמצא פועל כאלגוריה מושלמת לאומה בלי זיכרון, לאומה שזכרונו ערוך ומקוטע על ידי הממסד. נדמה שפרסום הזמן שנמצא לפני הזמן האבוד מאשש טענה כלפי הישרלאים שמושמעת לעתים: כל מה שהם רוצים זה לגמור.

הזמן שנמצא מאת: מרסל פרוסט | מצרפתית: הלית ישורון | 360 עמ', ספרי סימן קריאה, הספריה החדשה בעריכת מנחם פרי