Skip to content

לא אלף מילים. רק תמונה אחת

בסופו של יום, אחרי מאות אלפי הפריימים, רק תמונה אחת נשארת וצורבת: משה סילמן השרוף. תמונה שצורבת את התודעה, צורבת את ההכרה, שורפת את הלב. אסור להניח לתמונה הזאת לרגע: היא חייבת להתנוסס לנגד עינינו, למול עיניהם, כל הזמן. היא צוואתו
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

יש אירועים שצורבים את התודעה: האישית, הלאומית, החברתית. ויש תמונות, תמונות סטילס, פריים אחד בודד, שמנציח רגע בודד, שמספר את סיפור האירוע. ויש פעמים – פעם בהרבה שנים, פעם בדור, שצורבים ומעצבים חוויה חד פעמית: תודעה אישית, לאומית, צריבה בנשמה.

התמונות שנצרבות קשורות כמעט תמיד ברוע. לא תמיד, אבל כמעט תמיד. לאורך ההיסטוריה המודרנית אפשר ללכת לאחור לתמונה האלמותית של רוברט קאפה, של החייל האלמוני שחטף את הכדור ורובהו מועף מידיו, במלחמת האזרחים בספרד. מלחמות העולם האיומות וכמובן, נוראות השואה, הניבו אינספור תמונות מכוננות. ורצח קנדי; ונאומו של מרתין לותר קינג; הילדה העירומה והיחפה בכפר מאיי-לאיי בוויטנאם.

משה סילמן (צילמה: ציפי מנשה)
משה סילמן. הפנים של הסבל (צילמה: ציפי מנשה)

אבל אנחנו עכשיו. כאן ועכשיו. ולנו יש לא מעט תמונות צורבות תודעה משלנו. חיילי החי"ר שחופרים שוחות במעבר המתלה במבצע קדש; הצנחנים הבוכים מול הכותל בששת הימים; פניו המפויחות של אביגדור קהלני ביום כיפור; חייל גולני שנושא את אחותו הפצועה בטבח במעלות; בגין על הבופור; הפגנת ה- 400 אלף בכיכר מלכי ישראל; הפגנת שלום עכשיו בירושלים, שבמרכזה אמיל גרינצוויג דקות לפני שנרצח מרימון; המחבלים החיים מאירוע קו 300\ רגע לפני שהוכו למוות; ההפגנה בכיכר ציון, שבה צפו מנהיגי הימין מהמרפסת בתמונתו של רבין לבוש במדים נאציים ו/או בכאפייה; בנימין נתניהו צועד אחרי ארון מתים סמלי בצומת רעננה; הנהג ההרוג השרוע על הגה אוטובוס קו 5 ברחוב  דיזנגוף בתל-אביב; רבין מזייף את שיר לשלום על במת העירייה; החיוך של יגאל עמיר; האישה הצעירה שמחזיקה אבוקה וממררת בבכי מול איכילוב, רגע אחרי שאיתן הבר אמר "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה"; הבובה המיותמת של התינוקת של הנרצחת בקפה אפרופו במרכז ת"א; מופע האימים של משה קצב בקרית-מלאכי; בנימין ושרה נתניהו במעמד "בואי שרהל'ה, הולכים".

ועכשיו תמונתו של משה סילמן השרוף. רגע קצר אחרי שהלהבות כבו. שחור ומפויח. יושב על הכביש. מחזיק בארטיק ורוד.

היום כולנו צלמים. המלחמות קרובות לבית. המלחמות הן על הבית. האירועים רודפים אותנו ואנחנו רודפים אותם.

הצוואה שלו. בדעה צלולה. משה סילמן השרוף והארטיק הכתום צילום: רפי מיכאלי

מיליוני פריימים זורמים בו זמנית באוויר. ברשתות החברתיות, בטוויטר, באינסטגראם, בפייסבוק, באינספור אתרי האינטרנט. כל קונפליקט וכל תזוזה מתועדת. שוטר אוחז את מנהיגת המחאה בקרבה כלל לא מקרית לחזה; שוטר אחר חונק באגרסיביות מפגינה צנומה; בלש מוליך בכוח אלים מפגינה ששוקלת בערך כמו האקדח שלו. המחאה החברתית שמלווה אותנו, שהיא חלק מאיתנו, בשנה האחרונה, מצולמת ומתועדת יותר מכל מה שצולם ותועד כאן במשך עשרות השנים שקדמו לה.

אבל בסופו של יום, תמונה אחת נשארת וצורבת: משה סילמן השרוף. צורבת את התודעה, צורבת את ההכרה, שורפת את הלב.

וזו הסיבה שאסור להניח לתמונה הזאת  לרגע: היא חייבת להתנוסס לנגד עינינו, למול עיניהם, כל הזמן. וזו הסיבה שאנחנו נמשיך להניף אותה. כי זו צוואתו. במותו, בידיעה ברורה ובכוונה מלאה, משה סילמן ציווה עלינו להשלים את מלחמתו.

לא אלף מילים: רק תמונה אחת.

 

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן