כותרות העיתונות הכלכלית היום אינן מותירות מקום לספק. האוצר מתחיל לטפטף, באינטנסיביות, את הבשורה על ההעלאה הצפויה של גיל הפנסיה. אפשר לומר שהם עושים ניסוי כלים. אם הציבור ישתוק, ימשיכו הלאה. הדבר נעשה בעיתוי נוח. יש המון כותרות בעיתונים. היה אסון בבורגס. יש איום לפיגוע באולימפיאדה. פנסיה?  מי  היבחוש הטורדן והקטנוני שמתעסק בזה עכשיו?

לממשלה יש מכשיר נפלא לעשוק אותנו. קוראים לו חוק ההסדרים במשק. מין חוק שאין בו שום דבר שמריח כמו צדק בסיסי. מין חוק שנועד לאחז עיניים, לפגוע בשכבות החלשות ביותר ולעשות זאת באישון ליל, כשעיני ה'מחוקקים' נעצמות מעייפות. הם, חברי הכנסת הנפלאים שלנו שיודעים היטב להרים את האצבע כשדנים בהעלאת שכרם ובמתן הטבות אישיות, נרדמים בעת ההצבעה הלילית על חוק ההסדרים המתבצעת תמיד כמחטף. הם, רובם ככולם, לא קוראים את חוק ההסדרים, כי הם מקבלים אותו ברגע האחרון, ורובם בכלל לא מבינים על מה הם מצביעים. ההצעות מנוסחות בצורה מעורפלת, וח"כינו מתקשים, או מעדיפים שלא  לזהות מהן ההשלכות הרות הגורל של הצבעותיהם.

כך, אנחנו שומעים על סגירת מוסדות חינוך לילדים מוגבלים, על נעילת שערי ספריות לעוורים ועל הגבלות בסל התרופות. אבל, עזבו, זה קטן על האוצר המתכנן עכשיו את המהלך הגדול. את העלאת גיל הפנסיה שתפגע בכולנו. כמעט.

היא לא תפגע, כמובן, בחברי כנסת שכיהנו כמה קדנציות ושכרם מובטח לעד. היא לא תפגע בעובדים שמוגנים בפנסיה תקציבית, שמתחילים לקבל שכר מרגע פרישתם ללא קשר לגילם. אבל, היא תפגע ברובנו המכריע.

אחד האמצעים המסייעים בידי האוצר בתכנון מהלך זה, הוא המידע השקרי המופץ בנוגע לנתוני האבטלה. "אחוז האבטלה ירד!" מכריזות כותרות העיתונים ומהדורות החדשות בשמחה ובעוורון, תוך קניית הלוקש שלכולם כל כך נוח לאכול אותו.  התקשורת, במובן זה, מועלת בתפקידה כשאינה מטריחה את עצמה להציג תמונת אמת. לא יהיה מופרך לחשוד שלבעלי אמצעי התקשורת מתאים ונוח לשתף פעולה עם הממשלה בהפצת נרטיב כוזב זה, בהיותם בין הגורמים הפולטים לשוק האבטלה עוד ועוד עיתונאים.
נתוני האבטלה מתבססים על התייצבות אנשים בלשכות התעסוקה: אנשים מתייצבים בלשכות כדי לקבל דמי אבטלה. תקופת תשלום דמי האבטלה מוגבלת למספר חודשים. לרוב, לא מוצעת במהלך תקופה זו עבודה למובטלים. אם הם עברו את גיל 45, סיכוייהם לקבל הצעת עבודה פוחתים דרמטית. מעל לגיל חמישים, אפשר לומר שאין סיכוי לקבל הצעת עבודה. אם הן נשים, סיכוייהן פוחתים יותר.  אז מה קורה עם כל האנשים האלה?

נכון, הם הולכים הביתה. בלי כל הכנסה. נאדה. הם עדיין מובטלים, אבל לא בעיני המדינה, או בעיני המוסד לביטוח לאומי שכל מי שנזקק לשירותיו הופך, אוטומטית לחשוד בפוטנציה. כמה מובטלים כאלה יש? למדינה אין שום אינטרס להציף את קיומם, אז בלשכות התעסוקה אין מידע מסודר עליהם. איש אינו עוקב אחריהם, אלא אם הם חייבים כסף לביטוח לאומי, או למס הכנסה.

במקרים רבים, מדובר באנשים שעבדו למעלה מעשרים שנה ואף למעלה משלושים שנה, אבל אין להם כל מקור הכנסה מרגע שפוטרו. מה שנותר להם זה לנסות להתפרנס איכשהו ולחכות לפנסיה. ברירה אחרת, להפוך לנזקקי סעד. למה נזקקי סעד? כי כדי לקבל איזושהי קצבה חודשית הממדינה, עליך לעשות בפניה סטריפטיז, להצהיר על כל פירור שהצלחת לצבור במהלך שנות חייך, ולחדול להיות בעל רכב, כי אם יש לך מכונית, אינך זכאי לקצבה. אם יש לך מכונית, יש למדינה עוד דרכים להתעלל בך: מחירי הדלק והבלו.

מה עושה עכשיו המדינה? מתבכיינת על כך שתוחלת החיים עולה וקופות הפנסיה מתרוקנות. הפתרון הכי נוח: לחכות שחוסכי הפנסיה ימותו, ומה המתכון הכי בטוח להגשמת המטרה הנכספת אם לא העלאת גיל הפנסיה? רק השנה הוחלט כי גיל הפנסיה לנשים לא יעלה על 62 ולגברים- 67. זה לא מספיק לאוצר. הוא רוצה עוד: להעלות את גיל הפנסיה לגברים ל-70 ולנשים ל-67. הם יעשו את זה בחושך, בלילה, כשכולנו, גם חברי הכנסת, נישן. חברי הכנסת, מסכנים, ירימו את האצבע הדואבת מעבודת פרך.
והחברה שלנו, היא תיראה יותר רע. הרבה יותר רע.