Skip to content

"שוויון בנטל" צריך להיות חכם: להגיע ליעד תוך חמש שנים

נדרשת מנהיגות פוליטית עם חזון ומחוייבות, מה שכנראה לא השכלנו להעמיד בדורות האחרונים, ועל כן הדרדר הנושא למגרש הקומבינה הפוליטית ונתגלע העימות בין הנכון והצודק לבין הסחר-מכר המכוער בסדרת ההישרדות המפלגתית. מוכרחים להפסיק את התופעה. איך לעשות זאת?
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

אנחנו צופים מהצד בדיון הציבורי הלוהט: "שוויון בנטל, גיוס לכל, חרדים וערבים חייבים להשתתף במאמץ הלאומי" – רעיונות יפים ונכונים. אין ספק, יש כאן עוולה מתמשכת של שנים. רב מאד מספרם של הצעירים בציבור הלא-משרת , חרדים וערבים.

עוד לפני שדנים בפתרון כדאי שנדייק בהגדרת האתגר (מה שרבים אוהבים לקרוא "הבעייה"). לטעמי הנושא אינו  "נטל". מדובר בשרות הלאומי של כל צעיר במדינה. עלינו לקבל כמחוייבות אזרחית מוסכמת, ולא רק מכיון שהדבר מוגדר בחוק, אלא מתוך הכרה פנימית עמוקה של כל צעיר ומבוגר בארץ הזאת: בהגיענו לגיל 18 , בנות ובנים, יהודים ולא-יהודים, בעלי אמונות דתיות למיניהם , תורמים שנים למשימות לאומיות.

המובן ביותר הוא השירות הצבאי , אך בעיניי גם שירות למשימות לאומיות-חברתיות הוא דרך מתאימה מאד לבטא את המחוייבות לכלל. על העקרון הזה אסור לוותר, פרט לאלה שאינם מסוגלים למלא זאת מטעמי בריאות ופרט נוסף , המקובל גם הוא זה שנים, שאנו דוחים את השירות לקבוצות איכות מסויימות: עתודה אקדמית, מכינות קדם-צבאיות, גאונים שילמדו בישיבה  ועוד.

המציאות הזאת, שנראתה לאבות המייסדים  כלל יסוד לגיבוש החברה כאן, נסדקה מאוד עם השנים בתהליכים שונים שאין להם מכנה משותף.

הפריצה הראשונה הייתה עם ריבוי דרמטי במספר הלא-משרתים מקרב תלמידי הישיבות, המגזר החרדי. ברור כי עם הגידול הרב במספרם של צעירים אלה מתפתח גם אצלם דור לא קטן של כאלה שלימוד מלא  לא מתאים לאופיים. הם נפלטו מהישיבה, אך נשארו "לא מחוברים" למשימות אחרות בשל "החרב" שהיתה על ראשם, השירות הצבאי, שמנהיגי העדה חששו לאפשר להם, פן יתנתקו מהעדה החרדית.

הפריצה השנייה קיימת בציבור הערבי, שמנהיגיו, מטעמים פוליטיים מובהקים, לא אפשרו לצעירים להשתלב בשירות לאומי אזרחי (המתייחס למסגרת המסייעת למגזר ישירות).

למציאות הזאת נוספה אווירה חברתית בארץ – אוירת המחאה – שאינה מוכנה עוד לקבל עוולות היסטוריות כמחויבות מציאות.

כדי להתמודד עם סוגיות חברתיות כאלה נדרשת מנהיגות פוליטית עם חזון ומחוייבות, מה שכנראה לא השכלנו להעמיד בדורות האחרונים,  ועל כן הדרדר הנושא למגרש הקומבינה הפוליטית ונתגלע העימות בין הנכון והצודק לבין הסחר-מכר המכוער בסדרת ההישרדות המפלגתית.

עתה צריך להיות ברור שמוכרחים לשים יד על התופעה ולא לתת לה להימשך. היעד: איך לעשות זאת?

יש שתי דרכים:

  • האחת – באבחת חרב, יהיה מה שיהיה, שינוי חוק מהיום למחר: כל אזרח ישראלי בן 18 יהודי, מוסלמי, דרוזי, נוצרי, מתגייס לצבא או לשרות לאומי. אפשרות זו רחוקה ממימוש.
  • השנייה – לקיים הידברות ולהגיע לתוצאה בתהליך של חמש שנים (לא יותר!) ולגרום לכך שבכל אחת מהשנים הקרובות יגדל מעגל המשרתים בחמישית מציבור זה. כך תגדל קבוצת המשרתים בצבא ובשירות הלאומי.

יש זמן להיערך ולהפיק לקחים, הפוליטיקאים מראים הישג והמדינה נשכרת.

בדרך גיוסם של חרדים הם ישתלבו אחר כך בהשכלה גבוהה וברכישת עיסוק לחיים ויהיו אזרחים מועילים יותר למדינה ולמשפחותיהם.

גם בציבור הערבי תתפתח אווירה של שותפות לחיים הקיבוציים בישוביהם, עם מחוייבות רבה יותר.

אני מציע לאמץ את הדרך השנייה: לפתוח מיד בהידברות עם ראשי הציבור ועם נציגי הצעירים. אני בטוח שבין הצעירים הערבים והחרדים יש רבים המבינים ומוכנים לצעד החדש, אך נבלמים על ידי הפוליטיקאים שלהם.

קריאה נוספת: 

יעלון: "אין מנוס ממתווה גיוס הדרגתי. אי אפשר באבחת חרב"

שוויון בנטל או הפרדה בין דת ומדינה?

המאבק על השוויון בנטל מפריד ומקצין, במקום לאחד אותנו

בואו לדבר על זה גם בדפי הפייסבוק שלנו:

עיתון העיתונאים | מגפון בפייסבוק

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן