Skip to content

שפינוזה מת פעמיים

דו"ח המבקר / הצגת בכורה "ירושלים החדשה" בתיאטרון החאן, על פרשת החרמתו של הפילוסוף היהודי הנודע ברוך שפינוזה, היא בחירה נכונה ויכלה להיות הצגה מעניינת, מרתקת ומעוררת מחלוקת. אבל הבימוי החובבני והמשחק המביך הרגו אותה. יהי זכרה ברוך (לא שפינוזה)
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

במבחן התוצאה: ציון 3

היתה דרמה? יוסי עייני (מימין), ויטלי פרידלנד ואבי פניני. צילום: יעל אילן

הפילוסוף היהודי הנודע ברוך שפינוזה הוחרם באמצע המאה ה-17 על ידי עסקני הקהילה היהודית ורבה הראשי שאול מורטרה, שמיררו את חייו עד מותו בשנת 1677 כשהוא בן 45 בלבד. ב-2012 תיאטרון החאן ממרר את חייהם של הצופים באולם – והורג את שפינוזה בפעם השנייה.

זה קורה בהצגה החדשה "ירושלים החדשה" והאשמה היא קודם כל במחזה של האמריקני דייויד אייבס, שאמור היה לכתוב דרמת בית-משפט מרתקת על היהודי המורד והרדיקאלי, השולל, בין השאר, את מקורם האלוהי של כתבי הקודש ודוגל בחירות המחשבה והדיבור. כבר זמן רב לא נתקלתי בטקסט כל כך בנאלי ושטחי, שאינו ראוי לעלות על במה מקצועית. לכל היותר הוא יכול להתאים להצגת סיום בבית ספר תיכון.

אז למה תיאטרון החאן בחר להעלות את המחזה? שאלה מצוינת. פרשת שפינוזה היא חומר נפץ דרמטי עם פוטנציאל לעורר דיון ציבורי ואף שערורייה בביצה התרבותית שלנו (אני רואה בדמיוני את שרת התרבות לימור לבנת קופצת על הפודיום, סליחה על הבמה, וזועקת שההצגה "לא ציונית"). שפינוזה עצמו הוא איש חכם, נועז ושובר מוסכמות בתרבות היהודית וברוב חוצפתו גם מאוהב בשיקסע רחמנא ליצלן.

אבל הדרמה הגדולה, שאפפה את חייו הסוערים ואת אישיותו המרתקת, הולכת לאיבוד בתוך עלילה שגרתית המתנהלת בעצלתיים עם דמויות מקרטון ובימוי מיושן וחסר דמיון (של סיני פתר). אפילו אלוהים מסמיק מבושה כשהוא מקשיב לשיח הפילוסופי חסר העומק, שמשווה בינו ובין הטבע.

רוב השחקנים מדקלמים את הטקסט, זזים מפה לשם ומשם לפה, ומתנהלים על הבמה כמו שחקנים ששומרים על הוראות הבימוי ולא כמו בני אנוש תאבי חיים, שמונעים מתוך אמונה לוהטת בצדקת הדרך.

חשוב לציין, שהבחירה במחזה היא נכונה ומאתגרת, וייתכן שנעשתה כאן עבודת צוות מקצועית, כיאה לתיאטרון החאן בניהולו של מיקי גורביץ', אבל גם אם הכוונות היו טובות, במבחן התוצאה מדובר בכישלון מהדהד. לא עבור הצגות כאלה קיים תיאטרון, שמתיימר להיות איכותי ומעניין. 

היתה אהבה? אורטל אבנעים עם פרידלנד ופניני. צילום: יעל אילן

במקרים כאלה, של מחזה חשוב אך בעייתי, מתבקש אולי בימוי אחר, יצירתי, נועז, כזה שיוצא מהקופסה ולוקח את הטקסט ואת השחקנים למקום חדש. אם אין ניצוצות בטקסט, לפחות שיהיו בבימוי או במשחק. במקום זה קיבלנו העמדה חובבנית של שחקנים מוכשרים, שכל אשמתם היא בכך שרצו או התבקשו להופיע בהצגה הלא מתאימה. ואם זה לא מספיק אז העמיסו עליהם גם קטעים מביכים של קומדיה דל ארטה בתחילת כל מערכה.

ויטלי פרידלנד, בתפקיד ברוך שפינוזה, מביך עד פאתטי ורוב הזמן אינו משכנע. פרידלנד אמור להחזיק את ההצגה על כתפיו העדינות, אבל הוא מתרסק על הבמה כבר בהתחלה ורק לקראת סיום מצליח לקום מהקרשים. מדובר בשחקן איכותי, שהטקסט לא יושב אצלו ואפשר לומר עליו הרבה, אבל ברוך שפינוזה הוא לא.

מי שמכניסה קצת רוח חיים להצגה היא כרמית מסילתי-קפלן, בתפקיד אחותו למחצה של שפינוזה. מסילתי-קפלן מציגה דמות מצחיקה ומשכנעת, שמעוררת לפרקים את הקהל. רגעים בודדים טובים יש גם לאריה צ'רנר (הרב מורטרה), ליוסי עייני (חבר המועצה אברהם ואן פלנקנבורג) ולאבי פניני (פרנס הקהילה גאספר רודריגס בן ישראל). איתי זבולון (סימון, חברו של שפינוזה) ואורטל אבנעים (קלרה ואן דן אנדן) מציגים משחק חובבני ודמויות נטולות נוכחות.

לברוך שפינוזה, פילוסוף חשוב ועילוי בתורה, שזיעזע את הקהילה היהודית ונועד לגדולות, מגיעה הצגה טובה יותר. הרבה יותר טובה ממה שקיבלנו כאן. אומנם בחלק השני מסתמן שיפור מסוים על הבמה, אבל הרגע הטוב ביותר בהצגה הוא כשהיא מסתיימת.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן