Skip to content

לאן נעלמת התשוקה? כש"החוקי" הופך להיות "אחוקי"

חברותיי מנסות לא להיות חלק מסטטיסטיקה עגומה של זוגות שחיים תחת קורת גג אחת ובעצם מרגישים בודדים מנשוא. הן רוצות במערכת הזוגית יותר מחבר רחוק, אפילו יותר מאח קרוב. הן רוצות את כל החבילה: בעל, חבר, מאהב, פרטנר לסקס ושותף מלא לחיים
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

רבים מהזוגות הנשואים חווים משבר באמצע החיים, כאשר הניצוץ, שחשבנו  שיישאר לנצח נצחים, כבה. מה בעצם קורה לנו? עייפות החומר? הילדים שדורשים את כל הזמן שיש? חוסר "זמן איכות" עם בן/בת הזוג? חוסר מוטיבציה להדליק שוב את הפתיל?

בפגישה שערכתי לא מזמן עם שלוש מחברותיי הטובות בקפה השכונתי סיפרה אחת מהן את המתרחש בביתה בנוגע לזוגיות: "יצאנו לסרט, לאחר די הרבה זמן שלא בילינו יחדיו מחוץ לבית, אתן יודעות, העבודה שוחקת, באים הביתה, הילדים ובצדק דורשים את שלהם, אבל בכל זאת עמדתי על כך שנצא, דיברנו בדרך באוטו על ענייני הבית השוטפים, סיפר לי בקצרה איך עבר יומו, וזהו, שתיקה. כשצפינו בסרט, חלק ממני רצה לחבק אותו, להניח את ידי בידו, אך משהו עצר בי, צפיתי בו מהצד בחושך באולם, תוך כדי התמונות המרצדות מהמסך, וחשבתי לעצמי, לאן נעלמה התשוקה? פעם, לפני שנים, כשהיינו באולם סגור, צופים בסרט, הסרט היה החלק הפחות חשוב, אנחנו היינו החשובים. השנים שעוברות רק גומרות לי להבין שאת הזמן לאחור כמובן אי אפשר להחזיר, אבל מה עושים בזמן שיש, בזמן שנותר, בהווה ובעתיד שלנו יחד?"

זוג
זוגיות היא אתגר מתמשך (צילם: עמית מנדלזון)

אותה חברה הוסיפה ואמרה בכנות רבה: "אני מרגישה שהוא אחי יותר מאשר הפרטנר שלי לחיים. הכל כל כך מוכר ובנאלי, אין הפתעות משמחות, יום רודף יום, הסקס לא מה שהיה פעם, ומיום ליום אני מרגישה שכל מה שאומרים על חיי הנישואין זה נכון. הוא כבר לא מאהב. הוא אמנם חבר לחיים, אך גם זה בערבון מוגבל, כי לא קל לי להתחיל את שיחה הזאת איתו, שיחת יחסינו לאן?".

"את טועה", התריסה בפניה חברה אחרת, "הרי הכל תלוי בנו, ביוזמות שלנו וברצון שלנו להדליק את הפתיל החמקמק הזה, כל יום מחדש. וגם אם הגברים לא הכי טובים בזה, אנחנו, הנשים, בהחלט מסוגלות לכך, רק אם נרצה. את כנראה לא רוצה מספיק. אל תכנעי לשיגרה, תיזמי מהלכים, וכמובן – אל תשאירי בבטן כלום. לדבר על הכל, זה מה שמחזיק לי את הזוגיות, כי ברגע שלא מדברים, הדברים, אפילו הקטנים והזניחים ביותר, מאבדים פרופורציה, והכל נראה גדול ומפחיד יותר. אחר כך קשה יותר לטפל בהם ונוספים עוד ועוד. לא פלא שאת מרגישה אבודה. אם את עדיין רוצה את הזוגיות הזאת, את צריכה להשקיע, לטפח את הזוגיות ולטפח את עצמך. אם תעמדי על המשמר להחיות את הזוגיות, יקרו רק דברים טובים".

"הילדים מתישים אותי, קשה לי להיות רעננה כל ערב בשבילו"

"מדוע זה צריך להיות תלוי רק בי?" השיבה לה החברה הראשונה. "לא נראה לי שזה מפריע לו כל כך, הוא בא מהעבודה מת מעייפות, אוכל ומתיישב מול הטלוויזיה עד שנרדם מולה. לפעמים בא לי לזרוק את המכשיר המטומטם הזה מהחלון, בשביל מה הוא טוב בכלל? אני רוצה לראות מה יקרה יום אחד כשהוא יגיע מהעבודה והטלוויזיה לא תהייה שם, אולי הוא יראה אותי, סוף סוף".

עוד הוסיפה החברה: "הילדים גם ככה מתישים אותי, קשה לי להיות רעננה כל ערב בשבילו, הוא צריך לדעת את זה ולקבל. הוא צריך גם ליזום, ברגע שזה לא מגיע משני הצדדים, זה בכלל שווה משהו? הרי הנישואין צריכים להגן עלינו מכל רע שקיים בחוץ, זה הבית שלנו, החיים שלנו, וכאן שנינו צריכים להזיע על מנת לקדם את האינטימיות, את הפתיחות, לא לתת לה לגווע. אז נכון, יש את הקריירה וכמובן את הילדים, אך בעיניי אין דבר יותר חשוב בחיים מהזוגיות, היציבות, המחשבה המתוקה הזאת שיש לך בן זוג שנעים לך לדבר איתו, להיפתח בפניו, לא להתבייש בחולשותייך מולו, לשכב איתו, לישון ולהתעורר איתו".

"החלטתי לעשות מעשה והלכנו למטפלת זוגית"

החברה השלישית אמרה: "לכן הלכנו לטיפול זוגי. הרגשתי שזה קורה גם לנו, המועקה הזאת ביחסים, חוסר הפתיחות, חוסר הסקס. החלטתי לעשות מעשה והלכנו למטפלת זוגית, הוא היה המום בהתחלה כשהצעתי. מה לא בסדר? שאל, אני עושה משהו לא בסדר? הסברתי לו שזה לא רק הוא, זו גם אני, אנחנו, אני מרגישה שלפעמים חומה מפרידה בינינו, אני לא יכולה תמיד לדבר איתך כמו שאני רוצה. בוא נלך על זה, מה כבר יכול להיות? מה רע להיפגש עם מישהו מקצועי שיטווה לנו את הדרך קדימה, ואולי יראה דברים שלנו אין אומץ להסתכל עליהם? להפתעתי הוא הסכים, אולי לא הייתה לו ברירה, אבל הסכים. בדרך אמרתי לו שנהייה מה שנקרא עם ראש פתוח, אין לנו מה להפסיד, רק להרוויח. ובאמת, היא שאלה אותנו שאלות ענייניות ונתנה לנו כמה טיפים להמשך הדרך. היא לא חוללה ניסים ונפלאות, אך בהחלט נטעה בי תקווה שלא הכל אבוד, ואם הבסיס איתן דיו, המהמורות לא יהיו קשות מנשוא. בשורה התחתונה אכן הבנתי שהכל תלוי בנו וברצון שלנו".

* * *

בעוד הן נפתחות, מתחבטות, מתווכחות ומנסות להחיות כל אחת בדרכה את מה שהכי חשוב לה בחיים, צפיתי בהן, איך שהן, כל אחת בדרכה, לא נכנעות לשיגרה ומנסות להחיות את המערכת הזוגית. והגעתי לכמה תובנות ביני לבין עצמי: הן בעצם מנסות להחיות את עצמן, נותנות לגיטימציה להצלחה ולא  לכישלון, מנסות בכל כוחן לא להיות מספר חיוור בסטטיסטיקה עגומה של זוגות שחיים תחת קורת גג אחת ובעצם מרגישים בודדים מנשוא. הן רוצות במערכת הזוגית יותר מחבר רחוק, אפילו יותר מאח קרוב. הן רוצות, ובצדק, את כל החבילה: בעל, חבר, מאהב, פרטנר לסקס ושותף מלא לחיים.

כל אחת ואחת מחפשת את הנוסחה הסודית, שתגרום לניצוץ להאיר יום יום, שעה שעה, על הזוגיות, כדי שלא תחמוק מבין האצבעות. אם זה לשבור את הטלוויזיה או ללכת למטפלת זוגית. זוגות רבים גם מפנים לעצמם זמן איכות, משאירים את הילדים עם מטפלת או עם סבא-סבתא ויוצאים לכמה שעות, רק שניהם, להיות  ביחד, לבד.

אחרים דווקא מוצאים עניין דווקא לקחת חופשה זה מזה אחת לכמה זמן, כמובן בהסכמת שני הצדדים, כדי לצבור אנרגיות חדשות ולחזור בכוחות מחודשים למערכת הזוגית.

לשמר זוגיות מוצלחת זו עבודה, וכמו שבסוף יום עבודה פורה ומספק, אנחנו מרוצים, כמו שהצלחנו להעביר את רגשותינו בשיר או במאמר, שהצלחנו ללכת עם האמת שלנו עד הסוף למרות כל הקשיים, כך גם בעבודה שלנו על הזוגיות שלנו.

* * *

אחרי כמה סיבובי קפה, ועוד כהנה וכהנה פטפוטים על החיים בזוגיות, נפרדתי מחברותיי. בדרך הביתה הרהרתי שוב ביני ובין עצמי בכל הנאמר בפגישה, והבנתי שככל שנבין יותר, כך נבין גם פחות. אנחנו רק חושבים שאנחנו יודעים הכל, ובעצם לא פעם, לא יודעים עדיין כלום. כולנו, בכל דרך שנבחר בחיים,  עדיין מתלמדים, בין אם זה בדרך האישית או הזוגית, דרך הקריירה או האימהות, דרך הלבטים והכמיהות, לעיתים תוך כדי נפילה לקרשים, אנחנו בסך הכל מנסים ליצור אווירה שתהיה בשבילנו כמה שיותר נוחה ומרגיעה, בתוך הבלגן האינסופי והמתח של מציאות חיינו. אנחנו בסך הכל תלמידים שמנסים דברים חדשים, בודקים, מגששים, ואם טוב, מנסים בכל הכוח לשמר את הרגע ובד בבד – לצעוד עימו הלאה.

כשהחוקי, נהייה אחוקי, אסור להתעלם ממצב זה, ונדרש אומץ כדי להביט במציאות ישר בעיניים, ואם זה לא מוצא חן בעינינו – לשנות אותה במו ידינו.

2 Comments

  1. שמעון בן חיים
    1 באוגוסט 2012 @ 10:58

    יפה לך
    אני שואל, איך הגעתי למקום הזה, היא לא אוהבת טיולי טבע, היא לא אוהבת מוזיקה קלסית, היא לא אוהבת אומנות, היא לא מחוברת לרוחניות , היא חולה על קניונים ואני בטיפשותי גר ברדיוס של 2 ק"מ מעשרה קניונים, היא לא אוהבת שאני מבשל, היא לא אוהבת שום, היא לא אוהבת בצל חי, היא לא אוהבת את החברים שלי שנותרו, היא לא אוהבת לארח, היא חולת ניקיון, הירא חולת עצבים, היא חסרת סבלנות, היא צועקת, יש לה פילפל בתחת, היא לא יודעת לנוח ולשבת בבית ברילקס , אבל היא אוהבת סקס להראות יפה כדוגמנית, ואולי גם אותי אז אני נשאר לאהוב אותה עם כל היתרה שהחיים מזמנים.

    • שרית פרקול
      1 באוגוסט 2012 @ 15:00

      אז אולי צריך לבחור בת זוג לפי תכונותיה הפנימיות ולא רק לפי החיצוניות.
      ואולי זה הברטר שעשית, אשה ייצוגית לעומת נפש תאומה (אם כי זה לא תמיד בהכרח סותר)

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן