מערכת התיעוד וההנצחה של השואה וניצוליה, ככל מערכת ציבורית, לא די שתתנהל ללא דופי מבחינה חוקית, אלא היא חייבת להיות שקופה בכל הפרמטרים: המוסרי, הערכי, הניהולי. כל החשיפות האחרונות שאנחנו עדים להן אינן רק פרי של חקירה ומאמצים לאכיפת החוק על הכל, הן גם תוצאה של היות החברה הישראלית, מבחינה זאת, בריאה וחסינה יותר מכפי שהייתה בעבר,  כאשר נושאים רגישים היו בחזקת טאבו.

בגלל חוסר תיאום וכפילויות רבות, הניצולים נופלים בין הכסאות הרבים, ויש גם ביניהם שנופלים ולא קמים. עם זאת יש להדגיש כי הדברים המובאים בסדרת המאמרים הזו  אינם פרי מחקר, אלא התבוננות של משקיף  המכיר את השטח יותר מהאזרח הרגיל. משקיף שהנושא קרוב ללבו, לא רק כשריד שואה אלא כמי שמעורב בהיבטים השונים של העשייה בתחום הזה, תוך הערכה והוקרה עמוקה לדברים שנעשו.

נושא השואה בא לידי ביטוי בתקשורת ובציבור בעיקר בשלושה היבטים: במצוקת הניצולים המתבטאת במצבם החומרי, הגופני והנפשי, בשימוש בשואה לצרכים פוליטיים ע"י אישי ציבור, לרבות ראש הממשלה, ובזילות השואה בזירה הבינלאומית, המתבטאת בהתכחשות לשואה על ידי גורמי חוץ גזעניים. בכל המקרים האלה עוסקים ב"שואה" נטו.

מי מבקר, מי מפקח, מי הגורם הממלכתי הציבורי האחראי

השואה והעיסוק האדיר בה, בכל הנוגע למודעות הציבורית למלאכתה של מערכת התיעוד וההנצחה הם עניין אחד. עניין אחר הוא ההיבט הציבורי-הניהולי שלה: מי מבקר, מי מפקח, מי הגורם הממלכתי הציבורי האחראי. מי מייצג את הניצולים ואת צרכיהם החומריים והערכיים, מי הממנה תפקידים וקובע את דרכי הניהול והבקרה, מהי מידת שיתופם בפועל, לא כקישוט, של ניצולי השואה בפרויקטים השונים, מה מקור המשאבים הכספיים, הממסדיים ציבוריים, של תרומות וכיוצא בכך. זאת מערכת גדולה וחשובה מאין כמוה, שמועסקים בה אלפי אנשים במישרין, ורבבות בעקיפין. רובה מתנהלת במסירות ובשקדנות,  אך רחוק מאוד מעיני הציבור. זאת מכוח איזה חיסיון, בחזקת "לא נוגעים בדברים מקודשים", מעין פסגת אוורסט, שאותה רואים בראש וראשונה במעמד של טקסים ממלכתיים או ביקור אישיות חשובה.

אבל בעולם החושפני של ימינו הגיע הזמן לעסוק גם בהיבט זה. גם לגופם של דרכי ניהול והביטוי שהם מוצאים בשטח, גם  בהקשר לזכרם של  הנספים והניצולים שאינם איתנו  וחשוב ששמם וזכרם יימצאו  ביטוי ראוי מבחינת ההתנהלות, וגם  למען אלה שעדיין בחיים ואיכפת להם, לא רק ה-מה , אלא גם ה-איך. אכפת להם שלא רק יעשו למענם, אלא איתם.

מעולם לא עשו כה הרבה כה מעט

על משקל האמירה המפורסמת של ווינסטון צ'רצ'יל, מנהיג בריטניה במלחמת העולם השנייה, בהתייחסות לפעולות של חילי האוויר המלכותי:  Never was so much owed by so many to so few  (מעולם לא עשו  מעטים כל כך  כה הרבה למען רבים כל כך). אפשר לומר את ההיפך בכל הקשור לא לשואה, אלא לניצולי השואה. 

פורמלית, מי שמטפל בניצולי השואה ובצרכיהם היומיומיים היא הרשות לזכויות ניצולי השואה.  זאת רשות ממוסדת, שלפי הנאמר באתר שלה "משמשת זרוע של מדינת ישראל במשרד האוצר והיא הכתובת למענה לפניות, שאלות ובירורים לציבור ניצולי השואה ונכי המלחמה המקבלים גימלה והטבות במסגרת חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז. במסגרת התוכנית הרב שנתית של הרשות מושקעים מידי שנה מאמצים רבים בשיפור השירות ובהידוק הקשר עם ציבור ניצולי השואה. המגמה היא לנסות ולצמצם את מספר הפונים פיזית לרשות בהתחשב בגילם המתקדם ובמצבם הבריאותי ולצורך כך ליידע את ציבור ניצולי השואה באמצעות כל ערוץ תקשורת אפשרי בהטבות המוקנות לו".  הסיסמה "הרשות לזכויות ניצולי השואה – הבית לזכויות שלך" אינה מדויקת.

יש עוד גוף ממשלתי שמטפל בניצולי השואה, משרד הגמלאים, שאחד הצעדים הממשיים שלו היה הפיכת שמו ל"משרד לאזרחים ותיקים". זה אמור לצלצל יפה יותר. באתר המשרד נאמר: המשרד עוסק בפיתוח פרויקטים למען ציבור הגמלאים והקשישים בנושאי בריאות, סעד, רווחה ותרבות הפנאי. כן עוסק המשרד בקידום פתרונות דיור ייעודיים לגמלאים וסיוע לגמלאים מעוטי יכולת, לנכים ולניצולי שואה, למגזר הערבי ולעולים חדשים.

באותו אתר מופיע בין היתר דבר סגנית השר, ח"כ ד"ר לאה נס, שאומרת כי מאז הקמתו, המשרד לאזרחים ותיקים פועל לקידום וחיזוק מעמדם וכבודם של האזרחים הוותיקים ובכללם ניצולי השואה, תוך העצמתם והפיכתם למשפיעים ומרכזיים בחברה הישראלית.

ידיעה שצדה במיוחד את תשומת לבי היא נושא הרכוש היהודי האדיר, בעיקר במדינות מזרח אירופה, נושא שאני עוקב אחריו בהתמדה. והנה מסתבר לי שהמשרד לאזרחים ותיקים קיבל, או נטל לעצמו,  מנדט לעסוק גם בתחום הזה. עד כה, לפי מיטב ידיעתי, עסקו בכך "ועידת תביעות" ואיל"ר (ארגון יהודי עולמי להשבת רכוש). פעילות זאת- נאמר באתר המשרד לאזרחים ותיקים – היא "לסייע לקדם ולהעלות על סדר היום את סוגיית השבת הרכוש היהודי…" 

וישנו גם המשרד שבראשו עומד השר יוסי פלד, ניצול שואה בעצמו. הוא אמנם שר בלי תיק, אבל מרכז את תחום פעילות ניצולי השואה וגם אחראי על טיפול באישי צד"ל בישראל. המשרד גם עורך אירועים כמו אירוע לציון 50 שנה למשפט אייכמן. הייתי אומר שאופי המשרד הוא יותר שדולתי מאשר מעשי, אלא אם כן מוטלים עליו משימות מיוחדת מטעם הממשלה. גם תקציבו (הדל) הוא בהתאם.

בהקשר זה מן הראוי לא לפסוח על מוסד לא ישראלי, שתרומתו לניצולי השואה היא אדירה. מדובר ב"ועידת התביעות של הארגונים היהודיים". במשך קרוב ל-60 שנות קיומה של הוועידה קיבלו 500,000  ניצולים ב-67 מדינות פיצויים בסך כולל של 60 מיליארד דולר. מכיוון שרוב הניצולים באו לישראל, רוב הפיצויים זרמו למדינת ישראל. מדובר בפיצויים בלבד, שכן  ועידת התביעות העבירה קרוב למיליארד דולר במענקים לארגונים ומוסדות התומכים בניצולי השואה בתחום הסיעוד, הרווחה, התיעוד וכיו"ב . אך כאמור, זה אינו מוסד ישראלי, והמחדלים בעניין זה, בעיקר של ישראל, שייכים לסוגיה אחרת.

אפשר לומר שפקידי האוצר כמעט התעללו בניצולי השואה ונהגו בהם כעניים בפתח

רשמית, במציאות בישראל, רק הרשות לזכויות ניצולי שואה במשרד האוצר עוסקת בפועל בצרכים החומריים האישיים של הניצולים, כמו הקצבות חודשיות, מענקים לצרכים שונים – רפואיים, סיעודיים וכיו"ב. אולי לעג הגורל ההיסטורי הוא, שהרשות לניצולים נמצאת במסגרת האוצר, שפקידיו במשך שנים לא רק שלא טיפלו בניצולים, אלא אפשר לומר שכמעט התעללו בהם ונהגו בהם כעניים בפתח, עלובי חיים. אותם פקידים  עשו את הסטאז', בין השאר, בניתוחים בגופם של הניצולים, תוך חתכים זבי דם וצלקות. הם, שידעו כמה עשרות מיליארדי דולרים זרמו למדינה במישרין ובעקיפין של הניצולים, ביקשו לפלוש גם לתחום הזה ולהראות כמו בתחומים אחרים כיצד אפשר לקצץ כנפיים, ידיים רגליים, וזאת במטרה לבוא אחר כך לטייקונים עם קבלות המוכיחות כמה הם מוצלחים. כך נסללה דרכם לצניחה פנימה לעולם ההון, שריפד אותם במשכורות דשנות ומאוחר יותר את יציאתם החוצה ב"מצנחי זהב".

העובדה שהרשות  נמצאת במסגרת האוצר, שני פנים לה. הפן השלילי – איך ייתכן שאותו אוצר, אשר, כאמור, במשך שנים התנכל לשרידי השואה, יהיה מופקד על תמיכה בניצולים. עצם הרעיון קומם רבים מקרב הניצולים. "לא ייתכן שמשרד האוצר יהיה אחראי על הניצולים, שכן האינטרס האחרון שלו הוא לשלם כסף לאוכלוסיה הזו" – התבטא פעיל למען הניצולים. יתר על כן, הרשות ביקשה להכניס את ידה לכיס של ועידת התביעות. גוף זה, שיושב בניו יורק אינו נקי מפגמים, בעיקר היסטוריים, אך יש לו קבלות, כפי שצוין. לפיכך, טוב שיוזמה זאת כשלה, ורצוי שלא תחזור. בנקודה זאת אני מבקש להזכיר תקופה שוועדת הכספים והאוצר רצו להתחשבן עם עמותות של ש"ס, ומי שנפל קורבן היה מרכז הארגונים של ניצולי השואה, שבמשך יותר משנה נמנע ממנו תקציב. רק תודות לוועידת התביעות הוא לא שבק חיים. אשר לביצועים של הרשות עצמה, לרבים יש טענות, רובן צודקות, הן לגבי גובה התגמולים והן בדרך קבלתם באמצעות ועדות  שלא מוסיפות כבוד.

לפחות בנושא הרנטות הקבועות והמענקים ישנה כתובת אחת

אולם אני רואה גם צד חיובי לעת הזאת, כאשר נושא הניצולים זוכה לחשיפה. זאת מן הטעם הפשוט:  הארנק נמצא שם, ומכאן גם הכתובת. בשעה שבכל מיני נושאים הנוגעים לניצולים בוחשים עשרות ארגונים, מוסדות, משרדים, וכל אחד מהם רק מפריע לשני, לפחות בנושא הרנטות הקבועות והמענקים ישנה כתובת אחת.  גם ביחידה הזאת  שונה השם מ"לשכת הנכים" ל"רשות לזכויות הניצולים". אבל מכאן מחלקים את הרנטות לניצולים ואת העזרה להם. כמה מחלקים ואיך מחלקים, זאת שאלה אחרת. ניתן לומר שאמנם במקרים רבים הם לא נקיים מעוול לניצולים, אבל גם נקיים יחסית מפוליטיזציה. יחד עם זאת הופתעתי מאוד שדווקא גוף זה יזם אירוע לציון יום השואה הבינלאומי. ובשעה שרוב הדוברים שייצגו את הממסדים הרשמי והציבורי  דיברו על מצוקת הניצולים, שאכן קיימת,  מנכ"לית הרשות, עופרה רוס, דיברה על השואה כלקח היסטורי בינלאומי, כיאה ליום הזה. ולא זו בלבד, אלא שהאירוע נערך באולם הגדול של התיאטרון הקאמרי שבמסגרתו הועלה המחזה "גטו".

ראיתי בזה משהו מאוד סמלי, אוניברסלי. שכן גם במחשך של הגטו היהודים לא רק שלא איבדו את צלם האנוש, אלא הבליטו את כושר היצירה שלהם בתנאים בלתי אנושיים. בבחינת "אף על פי כן ולמרות הכול". אליי, כמי שמנסה  לפעול כדי להראות את הפן השני של ניצולי השואה, הפן האופטימי, הפן של בנייה, יצירה ותקומה – זה דיבר. הייתי רוצה לראות מחוות דומות בעתיד. מחוות רציניות מן הסוג הזה, שאינן חומריות אלא נפשיות. אבל כידוע לנו, היום יותר מאי פעם, הנפש והגוף הולכים כצמד. שרידי השואה הוכיחו זאת, בין השאר. וזאת בניגוד משווע ל"מופע" הטלוויזיוני של המשרד לגמלאים, שאליו אתייחס בפרק אחר.

המשך: ניצולי שואה ותיקים לא מתים, אלא נמוגים במשרד לאזרחים ותיקים

זרקור – האתר של צבי גיל | דף הפייסבוק של צבי גיל