בשבועות האחרונים, בתוך גל החקיקה שנועד להקשות עד כדי מיאוס את חייהם של מבקשי המקלט בישראל, נדונה הצעת חוק האוסרת על "מסתננים" להעביר כספים שהרוויחו כדין אל מחוץ לישראל. "מסתנן" שיעביר כספים צפוי לעונש של עד חצי שנת מאסר, ומי שיסייע ל"מסתנן" להעביר כספים צפוי לעונש של שנת מאסר.

לפני מספר ימים קיבל חברנו היקר, דן יקיר, היועץ המשפטי של האגודה לזכויות האזרח, אי-מייל ממכר המתפרנס מהעברת כספים, שתהה: "לאחרונה שמענו כי הממשלה תנסה למנוע מהמסתננים להעביר כספים לחו"ל וזאת כדי שלא יגיעו לפה או יעזבו… האם יש לך רעיון איך כמעביר כספים אני אמור לזהות מסתנן? לעומת עובד זר? לעומת תייר מחו"ל? האם מצפים מעובדי בנק / דואר / צ'יינג'ים שיהיו משטרת הגירה?".

התשובה בישראל לשאלה זו היא כה ברורה לכולם, עד שאיש אינו מטיל ספק עוד בלגיטימציה שלה – מי שצבע עורו שחור, יש מקום לכל הפחות לחשוד בו שהוא "מסתנן". כבר עכשיו אפשר לדמיין את בתי המשפט, שירשיעו ישראלים שהעבירו כספים של "מסתננים". "הנאשמים אמנם לא בחנו את מסמכיהם של לקוחותיהם, ועל כן לא ידעו כי הסתננו לישראל", יפסקו בתי המשפט, "אך נוכח מאפייניהם האישיים של לקוחותיהם, חזקה על הנאשמים שלכל הפחות התעורר חשד בלבם כי הם מסתננים. בנסיבות אלה, הימנעותם מנקיטת צעדים אקטיביים לבירור אופן כניסתם לישראל קודם שהעבירו את כספיהם, מהווה עצימת עיניים, שכמוה כידיעה".

כך גם באשר ליתר הצעות החוק הצצות לאחרונה כפטריות אחר הגשם – איסור הלנה, איסור הסעה ואיסור העסקה של "מסתננים". בדיון שהתקיים השבוע בוועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת ביקש נציג איגוד נהגי המוניות להחריג את נושא ההסעה מהצעת החוק. אין זה מתקבל על הדעת, כך אמר, שנהג מונית יברר עם כל אדם כהה עור שעולה לרכב, האם הוא אתיופי, מהגר עבודה או פליט. חברי הכנסת מיהרו לוותר על האיסור הנוגע להסעה. לא רוצים להכביד על נהגי המוניות, כך טענו, ולא הבינו שהקריטריונים שבהם יאלצו נהגי המוניות לעשות שימוש, כדי להבחין בין מי שמותר להסיע אותו לבין מי שאסור להסיעו, יהיו בפועל קריטריונים גזעניים נטו.

הטבעיות שבה נתפשת ההבחנה לפי צבע עור או לפי מאפיינים ביולוגיים או אתניים אחרים היא כמעט שקופה, ולכן גם נתפשת כטבעית באופן מטריד. לכאורה היא אינה משמשת כדי להבחין בין שחור ללבן או בין יהודי לערבי, אלא בין "תייר", "עובד זר" או "מסתנן". בין "אזרח" ל"לא אזרח". בין "סיכון ביטחוני" לבין מי שאינו מהווה סיכון כזה. בין "אנחנו" ל"הם". כך, למשל, גם בפרופיילינג בנמל התעופה, הקריטריון ה"טבעי" להבחנה בין מי שיעבור בידוק רגיל לבין מי שיעבור בידוק חודרני, ארוך ומשפיל, הוא צבע עור, שם ושפה (או במלים אחרות – ערבים, לכו לצד הזה).

בשנת 2004 ייצגנו בבג"ץ (גם הפעם יחד עם חברנו היקר דן יקיר) את מרדכי ואנונו בעתירה נגד ההגבלות שהוטלו עליו. בין השאר נאסר על ואנונו לקיים קשר כלשהו עם אנשים שאינם אזרחי ישראל. בעתירה העלינו את התהייה, כיצד אמור מרדכי ואנונו לדעת, כי האדם המשוחח עמו אינו אזרח ישראל, וכתבנו:

"הדרישה לוודא את זהותו הלאומית של אדם עמו יוצר העותר [מרדכי ואנונו] קשר כלשהו על יסוד 'חשד', כי הוא אינו ישראלי, פירושה חיובו של העותר לנהוג על פי אמות מידה אתניות-גזעיות בקשריו עם אנשים אחרים, אמות מידה אשר הוא דוחה מכל וכול, אף אם המשיבים סבורים, כי ראוי לאמצן. שכן, מהם הגורמים המבססים, לשיטת המשיב, חשד כי בן שיחו של העותר אינו אזרח ישראלי?

"האם צבע עור כזה או אחר הוא שצריך לעורר בלב העותר 'חשד' בעניין אזרחותו של אדם אחר? האם מבנה גולגולת מסוים או מבנה מסוים של העיניים צריך להביא את העותר לדרוש ולחקור בשאלת מעמדו האזרחי של אדם בישראל? האם קיומו של מבטא, המצביע על כך שאדם זה או אחר הוא ממוצא פלסטיני, מחייב את העותר לדרוש לראות תעודה מזהה, על מנת שיוכל להכריע האם מדובר באזרח ישראלי או בתושב השטחים הכבושים? החובה המוטלת על העותר לפעול על פי 'חשד' מחייבת אותו לאמץ קריטריונים למגע אנושי, אשר לא ניתן לחייב אדם לנהוג על פיהם, במיוחד עת מדובר באדם, הכופר ברלוונטיות של הבחנות מסוג זה."

בתשובת המדינה נכתב בטבעיות וללא צורך בהסברים מיותרים, כי מדובר בהיתממות וכי אם יקיים ואנונו את התנאים בתום לב, לא אמור להיות קושי להבחין בין אזרחים למי שאינם אזרחים. ההתייחסות לאדם לפי מראהו, צבע עורו או מבנה עיניו נתפשת על ידי המדינה כהתנהלות בתום לב, לשם ביסוס הבחנות לגיטימיות.

אפשר לראות אימוץ קריטריונים כאלה גם באופן מובהק בהנחיות שאומצו לאחרונה על ידי בית החולים איכילוב. בתחילת החודש פירסם מנהל איכילוב הודעה, ובה קבע כי "מסתננים" יאושפזו בהפרדה, עד שייערך להם שיקוף ריאות, וכי "מסתננים" לא יוכלו לבקר מאושפזים, אלא אם הם קרובי משפחה מדרגה ראשונה, וגם זאת רק בתנאי שיעברו בדיקות רפואיות. מי שיעבור את הבדיקות הרפואיות בהצלחה, יצטרך להסתובב בבית החולים עם צמיד ירוק, שיסמן כי הוא אינו נושא מחלות מדבקות חרף היותו "מסתנן".

היות שהשומרים, האחיות והרופאים בבית החולים אינם יודעים כיצד אדם הניצב בפניהם נכנס לישראל, וכיוון שהם גם אינם מומחים גדולים בסבך המסמכים והביורוקרטיה של רשות האוכלוסין וההגירה, כיצד יזהו אם האדם המבקש לבקר אותנו בבית החולים הוא "מסתנן"? כן, גם הפעם ניחשתם נכונה – לפי צבע עורו.

המקרה שזכה לסיקור תקשורתי נרחב יומיים לאחר ההכרזה על המדיניות האמורה בבית החולים איכילוב מבהיר עד כמה יישומן של הבחנות בין "מסתננים" לאחרים הוא racialized (לא מצאנו מקבילה עברית מוצלחת. בין המציעים מקבילה מתאימה יוגרל שיקוף ריאות). יום לאחר ההכרזה על מדיניותו החדשה של בית החולים איכילוב, הגיעה לבית החולים משפחה עם ילד קטן, שסבל מהקאות. איתרע מזלם של בני המשפחה, והם היו, כפי שמכנה זאת חברתנו סיגל רוזן, "צפופי פיגמנטים". עם כניסת המשפחה אל חדר המיון עטו על בני המשפחה מספר אחיות מוגנות במסכות, הכניסו אותם לחדר מבודד ונעלו אותם בתוכו למשך שעות.

אלא שלאחר מכן התברר שכלל אין מדובר ב"מסתננים". מדובר היה במשפחה של תושבי קבע ישראלים, שנכנסו לישראל לפני 15 שנים דרך שדה התעופה כדין. לא היתה סיבה כלשהי לחשוב שהם "מסתננים". טוב, אולי בעצם היתה סיבה אחת. מרגע שמנהל בית החולים הורה לבודד "מסתננים", בהעדר אפשרות לדעת מהו אופן כניסתו של אדם לארץ וללא יכולת לברר זאת, המשמעות הפרקטית היתה הנחיה לבודד שחורים.

כך גם מדיניות הרישום לבתי הספר בעיר אילת. באילת בית ספר נפרד לילדי "מסתננים". במסגרת הליך משפטי המתנהל נגד מדיניות ההפרדה בין ילדים, טענה עיריית אילת שכלל אין מדובר בהפליה על רקע צבע עור, אלא בהבחנה על רקע מעמד בישראל. ואולם, מעמדם החוקי של ההורים, שניגשו אל משרדי העירייה כדי לרשום את ילדיהם למערכת החינוך ה"רגילה" בעיר אילת, כלל לא נבדק בשעה שביקשו לרשום את ילדיהם. די היה לפקידה שקיבלה אותם במבט חטוף בהם כדי להחליט שהם "מסתננים", ולכן ילדיהם לא יירשמו.

כשפקחי יחידת "עוז" עוצרים בטעות אדם השוהה כדין בישראל, רשות האוכלוסין וההגירה אינה מהססת לומר ש"פקחי עוז הבחינו באדם בעל חזות זרה מתהלך בציבור ועיכבו אותו", כדי להסביר מדוע אין מקום לטרוניה. אין מדינה "מערבית" אחרת, שבה היתה רשות ממשלתית מעלה על דעתה לשחרר הודעה לעיתונות, שמסבירה שאדם נעצר משום שהוא סיני או שחור, אך כאן הדברים טבעיים לחלוטין.

הדברים הפכו לכה מובנים מאליהם, עד שאיש אינו מתעכב עוד לתהות על הקריטריונים המופעלים. אנחנו, אשכנזים לבנבנים שכמותנו, יכולים להתהלך לנו בצהרי היום בלב רחוב נווה שאנן, ואיש לא יעלה על דעתו לבקש מאיתנו תעודה מזהה כדי לבחון את חוקיות שהייתנו. לעומת זאת, דרישת זיהוי של כל בעלי העיניים המלוכסנות או כל בעלי העור השחור ברחוב, במטבח המסעדה האהובה עליכם, או באתר הבנייה, נתפשת כמתבקשת.

אחת הטענות המרכזיות של מתנגדי חקיקת ההגירה החדשה באריזונה (אשר לאחרונה נפסלה בחלקה על ידי בית המשפט העליון של ארצות הברית), שסחפו אחריהם עשרות מיליוני אנשים, היתה שהחקיקה, המחייבת את שוטרי אריזונה לבדוק את סטטוס ההגירה של כל אדם שנעצר אם יש "חשד סביר" כי הוא שוהה שלא כדין, יוצרת פתח להפעלת קריטריונים מפלים. "החשד הסביר", כך הסבירו המתנגדים, משמעותו בפועל היא בדיקה של אנשים בעלי "חזות היספנית". בישראל טיעון זה נראה כמעט כאילו הוא לקוח ממאדים – ודאי שחשד בדבר שהייה שלא כדין מתעורר בכל המקרים ורק במקרים בהם אדם הוא בעל "חזות זרה", ומובן שחזות כזאת מצדיקה בדיקה של החשד. מה, לא?

הפרופיילינג הגזעי של "זרים" בישראל הוא, כאמור, שקוף. אנחנו מבצעים אמנם הגזעה של ה"זרות", אבל לא, אנחנו לא גזענים, אנחנו מספרים לעצמנו. כשפקחי רשות האוכלוסין וההגירה מעכבים אדם שחור, זה רק משום שרוב ה"מסתננים" הם שחורים ורוב השחורים הם "מסתננים". אנחנו מזהים את ה"מתהלך בציבור" כ"זר" משום עיניו המלוכסנות ומבנה הגולגולת שלו, אך איננו נוהגים בו אחרת, כך אנו מספרים לעצמנו, בגלל עיניו המלוכסנות, אלא בגלל מה שמלמדות עליו עיניו המלוכסנות – היותו "זר". לא, אנחנו לא גזענים.

המאמר פורסם ב"laissez passer". הכותבים הם עורכי דין העוסקים בזכויות אדם ומהגרים בפרט.