מה משותף לפרופ' דן אריאלי ולשחקנית חלי גולדנברג? לאמנית נעמי לשם ולפיזיקאי יגאל מאיר? למוזיקאי ישי אדר ולאמן יהונתן משעל? כולם השתתפו השבוע במפגש התשיעי בסדרה "12 דקות" - פרויקט תרבותי יוצא דופן, שמטרתו לגרום לצופים להתבונן מחדש על חייהם
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
מה יש לכם לומר על עצמכם ב-12 דקות? האם זה מספיק זמן? ואולי זמן רב מדי?
"12 דקות" היא סדרת מפגשים יוצאת דופן, כאשר בכל אחד מהם שש הרצאות קצרות המוגשות על ידי שישה דוברים, שכל אחד מהם מגיע מתחום אחר בחיים ובקריירה. הגימיק: כל אחד מהדוברים נדרש להרצות במשך 12 דקות בדיוק על נושא הקרוב לליבו – תובנה, תשוקה, מחשבה, ידיעה או כל נושא אחר.
בזמן המדוד הזה כל דובר מנסה להצביע על קשר סמוי בין תופעות וטרנדים, להפנות זרקור למה שהיה חשוך עד כה, או למפות מחדש מרחבים שרק חשבנו שאנחנו מכירים.
הרעיון המוביל פורמט זה מתבסס על הרצון להנגיש ידע לציבור הרחב והסקרן ולאפשר מחשבה חדשה והתבוננות מעוררת על החיים. רצונם של היזמים והאחראים למפגשים אלה, לדבריהם, לייצר מרחב נגיש ואפשרי לתרבות, לתשוקות, לרעיונות ולכל מה שמניע אנשים.
השבוע התקיים בתל אביב ערב מספר 9 בסדרת המפגשים של "12 דקות". היה צפוף ב"צוותא". אנשים רבים מאוד (אולי אפילו בניגוד לחוקי הביטחון והבטיחות) גדשו את האולם הקטן ונהנו מערב מיוחד ומהנה, בהנחייתו של ליעד ליבנה.
המרצים שהשתתפו באירוע, הגיעו מתחומים שונים ומגוונים:
פרופ' דן אריאלי – כלכלן התנהגותי ומחבר רב המכר "לא רציונלי ולא במקרה" דיבר על על התנהגות מתוגמלת לקבלת החלטות. אריאלי הוא מרצה פופולרי ומבוקש בארץ ובעולם עם סיפור חיים מעניין ועם תובנות מרתקות על תגמול ופיצוי.
פרופ' אריאלי סיפר על מחקרים שנעשו לבחינת המוטיבציה של האנשים לביצוע מטלות או להגעתם להחלטות על פי התמורה שהם צפויים לקבל. מה עדיף לנו – תגמול קטן מיידי או תגמול גדול בטווח הרחוק? האם נסכים לבצע משימה מסוימת כאן ועכשיו אם נדע שאנחנו מתוגמלים בו במקום או אם "יירדו לנו נקודות" אם לא נעמוד בה?
חלי גולדנברג – דוגמנית, שחקנית ("הלהקה", "דיזינגוף 99") ובלוגרית שוחחה בגילוי לב על הפרעות קשב ונטילת ריטלין. גולדנברג בחרה להיחשף באופן מפתיע כסובלת מ-ADD – הפרעת קשב וריכוז, וחלקה עם הקהל את הקשיים ואת התמודדותה עם התופעות שהתגלו אצלה רק בגיל מאוחר יחסית.
היא שיתפה את הקהל במה שהריטלין מונע לדבריה: אימפולסיביות, דחיינות כפייתית, שעמום, פגיעות, פטפטנות, מצבי רוח הפכפכים ואובססיות שונות ומשונות.
"לפני שלקחתי ריטלין היו לי 40 מחשבות בראש בעת ובעונה אחת. אחרי שנטלתי את התרופה באופן קבוע יש לי ארבע מחשבות, כמו לאדם נורמאלי", אמרה גולדנברג. בתור דוגמה היא סיפרה על ילדה קטנה וחכמה הסובלת מהפרעת קשב וריכוז, שתיארה את מצבה כאילו שיש בראשה – "הרבה שכל והרבה סוכריות קופצות". היה נוגע ללב.
נעמי לשם – אמנית צלמת, ישראלית-שוויצרית דיברה על האינטימיות בעבודות הצילום שלה. תערוכת הצילומים שלה, "ישנים", (sleepers ) מבטאת יותר מכל דבר אחר אינטימיות של אדם לבד במיטתו.
לשם צילמה 35 בני נוער ממספר מדינות שונות, כשהיא מתעדת אותם במיטתם, בשלבים שונים של השינה. היא קלטה במצלמתה את הפגיעות מחד ואת כוחו של הגוף מאידך. מה שהיה עוד יותר מקסים בעיני, שהתמונות בתערוכה לוו בטקסטים ספרותיים קצרים שחוברו במיוחד על ידי מספר כותבים בעולם (הסופר הישראלי אשכול נבו, הסופר השוויצרי אורס פס, המשוררת והסופרת הגרמניה אולה האהן ועוד).
לשם סיפרה על שתי תערוכות נוספות שלה, אחת מהן נקראת "מסלולים", שזכתה בפרסים יקרי ערך. מה שהיא לא סיפרה וכן ידוע הוא, שבעלה הטייס נהרג בתאונת מטוס בכנרת והיא שבה לשם לאחר שנים כדי לצלם את הטבע השליו, שאינו מסגיר את הדרמה שהתחוללה שם.
ישי אדר – מוזיקאי, חבר "נושאי המגבעת" וכיום בהרכב "בני המה", דיבר על מוזיקה אפלה. אפשר להתווכח על מה אפל ואיך אפל במוזיקה של לאונרד כהן, אך מספר קטעים מוזיקליים שהביא ישי יכלו בקלות לענות על ההגדרה של "אפל" במיוחד כשהעוגב דומיננטי או כאשר קצב התופים מכתיב "מאחור" את המקצב הכללי.
פרופ' יגאל מאיר – פיזיקאי ומומחה בעל שם עולמי לתחום המצב המוצק שיתף את הקהל בצמיחתן של תיאוריות מדעיות מוכרות. האמת, אין לי מושג מה זה מחקר ננומטרי ומזוסקופי, אבל זה נשמע מאוד חשוב.
פרופ' מאיר עלה לבמה עם כובע מגניב, החליק על סקייטבורד והתמסר עם עצמו בכדור. כל זאת כדי להדגים את התהליך שעשו ניוטון ואיינשטיין בדרכם אל כמה מהגילויים המשמעותיים בחיינו: מדידת כוח, מהירות הקול ותורת היחסות.
יהונתן משעל – אמן ומדריך סיורים, התפלסף על העיר ועל האמנות שמתפתחת בה וחיפש את הקשר בין האמנות הנעשית בעיר לבין החיים בה והקשר בין אמנות לאורבניות. הוא הזכיר לי את סרטו של הבמאי הארגנטינאי גוסטבו טארטו, "קירות צדדיים" בו יש התכתבות נפלאה בין האורבניות והאדריכלות לבין אמנות הקולנוע – והאנשים הצורכים את האלמנטים הללו גם יחד.
ואיך כל אחד מהמרצים הגיב לצליל הגונג, שסימן את תום 12 הדקות?
פרופ' מאיר התעלם ממנו באלגנטיות והוסיף המלצה של הרגע האחרון לקריאה חוזרת של "עליסה בארץ הפלאות". יהונתן משעל הגיע אל הגונג עם שקופיות אחרונות במצגת של קריסת מבני ענק לקול המוזיקה. ישי אדר סיים בזמן עם צלילים אפלים, חלי ביקשה עוד כמה דקות כדי לסיים את האמירה. נעמי לשם התפלאה כיצד יתכן שהיא לא סיימה, והמשיכה עוד מספר דקות עד הסוף הטוב. והמצטיין, כרגיל, היה פרופ' אריאלי, שסיים את משנתו 8 שניות לפני הסוף.
דבר אחד בטוח, עכשיו. אחרי 12 דקות כפול 6, אני יותר חכמה.