האתגר הגדול של משה רבנו בספר דברים הוא לכונן כמעט מחדש את הברית בין ה' לבין דור הנכנסים לארץ ישראל, שרובם לא היו נוכחים ביציאת מצרים ואף לא במעמד הר סיני. לכן, משה נדרש להסביר מספר אלמנטים בברית זו שלא דרשו הסבר עד כה אלא היו פשוטים עקב החוויה הניסית שליוותה את העם במעמד הר סיני ובכל לכתם במדבר.

דבר בולט במיוחד בספר דברים, ובפרט בפרשת ואתחנן, הוא ההתעכבות על טעמי המצוות. לאורך התורה, עד לספר דברים, אנו מוצאים התייחסויות מעטות מאוד המעניקות הסבר על עצם קיום המצוות.  בספר דברים יש דגש משמעותי לנושא. בפרשת "ואתחנן" אפשר לחלק את ההתייחסות לטעמי המצוות לשלוש:

1. גישה תועלתית:

"ועתה ישראל שמע אל החוקים ואל המשפטים אשר אנוכי מלמד אתכם לעשות למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ אשר ה' אלוקי אבותיכם נותן לכם.

פסוק זה וכן פסוקים רבים בפרשה מדברים על התועלת מקיום המצוות ועל העונש הצפון במידה שהמצוות לא יישמרו. בתוך רשימת התועלות אפשר למצוא את ירושת הארץ ואת החיים המובטחים.

2. קיום הברית:

שמע ישראל את החוקים ואת המשפטים אשר אנוכי דובר באזניכם היום, ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם. ה' אלוקינו כרת עמנו ברית בחורב. לא עם אבותינו כרת ה' את הברית הזאת כי אם איתנו, אנחנו, אלה שחיים פה היום.

בפסוקים אלו הנימוק לשמירת המצוות הוא עמידה במחויבותנו כחלק מכריתת הברית בינינו לבין הקב"ה.

3. אהבה:

לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם … כי מאהבת ה' אתכם ומשמרו את השבועה אשר נשבע לאבותיכם… ושמרת את המצוה ואת החוקים ואת המשפטים אשר אנוכי מצוך היום לעשותם. (ז, ז-יא)

פסוקים אלו עוסקים בקיום מצוות בצורה פרטנית, כמו גם באופן כללי יותר על עצם בחירת הקב"ה דווקא בעם ישראל. על פי פסוקים אלו שמירת המצוות יוצאת מתוך משאב ברור ביותר – אהבה.

יוצא אפוא שכאשר אדם ניגש לקיום מצוות ישנן בגדול שלוש עמדות בהן הוא יכול להימצא:

הגישה התועלתית היא הגישה הרווחת ברוב התורה. גישה זו כבר פגשנו בצורה נרחבת בפרשת בחוקותי, שם מפורט בהרחבה מה יקרה אם נשמור את המצווה ומה יקרה אם לאו. גם בספר דברים אנו מוצאים גישה זו לאורך כל הספר. לאור ההופעות הרבות של גישה זו אפשר לומר שהגישה התועלתית היא קומת היסוד שעליה נבנות שאר הקומות. גישה זו אפשרית לביאור בשתי רמות. הרמה האחת היא יראת העונש, שתפקידה לשמור על האדם שלא יסטה ממסלול התורה והמצוות וזאת מתוך הפחד של מה יכול לקרות אם אכן יסטה. אמנם אפשר להציע ביאור מעט שונה והוא שהמצוות הן מעין מערכת חוקים וכללים שעל פיהם העולם עובד. אי-קיום רצון ה' יביא באופן די הכרחי לתוצאות לא טובות. כלומר, המערכת התועלתית יכולה להיות מובנת כמערכת של שכר ועונש, אך יכולה להיות מובנת גם כמערכת של סיבה ותוצאה.

קומה זו מקבלת משמעות גדולה במיוחד בזמנים אלה, בהם אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש. הקורא את נבואותיו של ירמיה יבחין בכך שזהו אולי הנושא המרכזי של ספר ירמיה. יש רצון ה', השומר עליו יזכה לחיים וישיבה בארץ, המפר אותו יצא לגלות. (לפעמים זה נראה כה פשוט עד שעולה השאלה מדוע באמת הטבע האנושי הוא לא לעמוד בקיום מערכת זו).

הגישה השנייה היא קיום הברית. ישנה ברית שנכרתה בין עם ישראל לה' ויש לכך מחויבות הדדית. על בני ישראל לשמור את חוקי ה' ואילו ה' מחויב במידה רבה כלפי עם ישראל להחזיר אותם ולחמול עליהם כאשר יחזרו בתשובה. התוספת המשמעותית של קומה זו היא בכך שהמוקד של מקיים המצוה איננו בתועלתו האישית אלא במערכת היחסים שבינו לבין הקב"ה. המילים 'קיום הברית' יוצרות שפה חדשה בה המוקד הוא לא אני ועצמי אלא המוקד הוא הקשר, מערכת היחסים שבינינו לבין נותן התורה. משמעות הברית היא שמדובר כאן בקשר בל-ינותק שעלינו לשמור עליו ולעמוד בהתחייבותנו, גם אם לא תהיה מכך תועלת.

נדמה שההבדל בין שתי גישות אלו מרחיק לכת עוד יותר. השפה התועלתית, כאמור, ממקדת את האדם בעצמו. אם כן, גישה זו נותנת לגיטימציה לחשבונותיו של האדם. כלומר, האדם אכן יכול לבחור אם הוא מעוניין בתועלת החיובית או השלילית. התמקדות האדם בתועלת האישית שלו יכולה להביא לכך שקיום המצוות תלוי למעשה בשאלה האם האדם רוצה בכך או לא, או אפילו האם האדם מרגיש שהוא רוצה לקיים את המצוות ואם המצוות "מדברות אליו". לעומת זאת, שפת הברית, בהיותה ממוקדת בעצם הקשר ולא ברמה התועלתית הפרטית, מביאה לכך שישנה קומת קיום מצוות שנעשית מתוך מחויבות שאין לשאול לגביה אם "בא לי" או "לא בא לי". מקיימים כי ישנו זולת, ישנו אחר אליו אנו התחייבנו ומחויבים ברמת קשר עמוקה. אפשר להמשיל זאת לקשר נישואין בו הבעל ימשיך לקיים את מחויבויותיו לאשתו, ולהפך, גם בזמנים בהם הוא "לא מתחבר" משום שיש כאן אדם שעומד מולו וישנו קשר של ברית שמחייב את האדם לעמוד בו.

גישה שלישית היא האהבה. האהבה כסיבה או כערך העומד בבסיס מערכת החוקים והמצוות היא חידוש של ספר דברים. בפסוקים אלו של סוף הפרשה מוסברת גם באופן כללי יותר בחירתו של ה' בעם ישראל – "כי מאהבת ה' אתכם…". הרמב"ן מבאר את עניין האהבה כך:

כי מאהבת ה' אתכם בחר בכם, שראה אתכם ראויים להתאהב לפניו ונבחרים לאהבה יותר מכל העמים… כי הנבחר לאוהב הידוע לסבול את אוהבו בכל הבא עליו ממנו… (רמב"ן ז, ו-ח)

ישנה בחירה אי-רציונאלית של ה' בעם ישראל. ה' בחר בעם ישראל כי הוא אוהב אותם, או ליתר דיוק, עם ישראל הם הראויים להיות נאהבים לפני המקום. הרמב"ן בתוך דבריו מדגיש שהפסוקים מסבירים את סיבת הבחירה והיא האהבה, אך הם אינם מסבירים את סיבת האהבה. נראה שזאת משום שלאהבה אין סיבה הגיונית מובנת. דווקא בהיותה אי-רציונאלית בכוחה של האהבה "לסבול את אוהבו בכל הבא עליו ממנו". האוהב האמיתי מסוגל להכיל את חסרונותיו של האחר גם אם זה משפיע לרעה עליו או על הקשר באופן ישיר.

בשל היות האהבה מערכת חיים שאין לה הסבר רציונאלי, אפשר לכנות גישה זו כסוג של שיגעון. קיום המצוות במובן הזה איננו מבוסס על הסבר רציונאלי או על מחויבות כזו או אחרת, אלא על יסוד האהבה שמהותו הוא קשר חזק ואמיץ שבא מתוך ליבו של האדם ללא כל הסבר הגיוני. במובן הזה, האדם מקיים המצוות איננו מצוי בתודעה של הגיון לוגי ועשייתו איננה נובעת מהיסק אנליטי כזה או אחר, אלא מתוך האהבה הממלאת את הקשר. בקשר זה האוהב מבקש ממני לקיים חוקים ומצוות ואני מקיים אותם מעצם האהבה שבינינו.

אם כן, ראינו שלוש גישות לקיום מצוות, שכל אחת מהן גוזרת עמדה קיומית אחרת, כאשר ניגשים לקיום המצוות, ואולי עמדה כללית יותר בעמידה אל מול הקב"ה. נראה שספר דברים שם כבסיס את הגישה התועלתית, אך הוא מבקש להתפתח ממנה הלאה לקומות נוספות. גישת הברית מרחיבה את מבטו של האדם מתוך עצמו אל הקשר הנתון בינינו לבין הקב"ה ועל המחויבות הנגזרת מכך. הגישה השלישית – האהבה, זאת שמתחדשת בספר דברים, מפתחת עוד יותר את תודעת מקיים המצוות ובה האדם איננו מתמקד בעצמו וגם לא בקשר, אלא במי שמצווה אותו על קיום המצוות. האהבה שבין שני הצדדים היא זו שמכוננת את עשיית המצוות, גם אם אין להן מובן בשום מישור. המצוות נעשות מתוך עמדת שיגעון, מתוך האהבה של האדם לנותן התורה.