הסרט שמבקרי קולנוע אוהבים – אבל הקהל לא

"חיות הדרום הפראי" מציע משחק טוב, פסקול עוצמתי ומסר חשוב. אבל הסרט עיצבן את מבקר הקולנוע שלנו בגלל תנועות המצלמה הבלתי נסבלות והיומרנות האמנותית שלו

Print Friendly

דוויט הנרי וקוובזיין וואליס. אין פוקוס. באדיבות סרטי יונייטד קינג

"חיות הדרום הפראי" זכה למוניטין מכובד. רוב מבקרי הקולנוע מאוד אהבו את הסרט ומכנים אותו אחד הסרטים החשובים של השנה האחרונה. כמה מהם אף הציבו את הסרט בראש הרשימה. אבל – האם אי פעם ראיתם סרט שכולם אוהבים ואחרי זה חשבתם, רגע – על מה הרעש? ככה בדיוק הסרט "חיות הדרום הפראי".

ילדה צעירה, בת 6, ושמה האשפאפי (קוובזיין וואליס) מתגוררת עם אביה, ווינק (דוויט הנרי) ב"אמבטיה": קהילה השוכנת סביב נהרות באזור המזכיר את לואיזיאנה, ארצות הברית, המעניקה משמעות חדשה למילה "עוני". כולם בטוחים ש"האמבטיה" עומדת להתמלא במים ברגע שהקרחונים יתמוססו, והכל יימחק.

היום מגיע בסופו של דבר, והאשפאפי מתבוננת כיצד אביה נעשה חולה, בדיוק כשהיא צריכה אותו הכי הרבה. ווינק אף טוען, כי הוא לעולם לא יעזוב את "האמבטיה", על אף מחלתו, אבל האשפאפי מחליטה שתצא לחפש אחר אימה. באותו הזמן, יצורים פרה-היסטורים, הדומים לחזירי בר גדולים במיוחד, משתחררים לחופשי מתוך כיפות הקרח ומתחילים לתור סביב.

האשפאפי הופכת את הסרט לסיפור החיים שלה. עוקבים אחריה מהפריים הראשון, והקריינות שלה לוכדת את תהליך המחשבה של הצופה. חייה יוצאי דופן לאור המצבים שהיא נקלעת אליהם. היא נוהגת להאזין לפעימות הלב של כל יצור שהיא נפגשת איתו. ההסברים, התלונות והמסקנות של אותה ילדה לאורך הסרט, פוגעים לצופה הישר בלב, ואנחנו מבינים כי חייה אינם דומים לחיי ילדה בגילה.

גם אביה נותן הופעה מצוינת. הוא אדם אגואיסטי, המתרגז בקלות ושובר את הכללים, אף שהוא מכחיש זאת. כלפי בתו הוא נוהג באהבה קשוחה, כיוון שהוא חושב שזו הדרך הטובה ביותר לחנך את הילדה לאור התנאים בהם הם חיים. הכימיה ביניהם היא היסוד המוביל לכל אורך הסרט.

ישר בלב. קוובזיין וואליס. באדיבות סרטי יונייטד קינג

פסקול הסרט מופלא. מאוד מינימלי ולרוב מורכב רק מכלי מיתר, פסנתר וכמה תופי בנג'ו, בסגנון מוזיקת ניו אורלינס. אכן, מחווה נהדרת לתפאורה המזכירה את הביצות של לואיזיאנה.

חלק מן המחלוקות בסרט היו נפתרות בקלות אם הדמויות לא היו כה עקשניות, בעיקר כשזה מגיע לקטע האם לעזוב את "האמבטיה" בשל מחלתו של ווינק. אבל כנראה שזה היה משנה לגמרי את המסר שהסרט מנסה להעביר. מאוד מתסכל לראות אנשים נאבקים, כשהפתרון נמצא ממש בידיהם והם לא משתמשים בו.

תנועת המצלמה היא החלק הקשה ביותר בסרט. הצילומים מטושטשים ורועדים בכוונה, אין פוקוס בחלק ניכר מהסצנות. אולי יהיה מי שיראה בכך אמירה אמנותית המעניקה ערך לסרט, אך האני הפנימי שלי רצה לצרוח למקרין כמה פעמים – "שים פוקוס".

המסר של הסרט הוא בהחלט מיוחד: להתמודד עם הפחדים של עצמך, להתגבר על אתגרים, לקבל את המוות כחלק מהחיים ועוד. עם זאת, הדרך בה הסרט מתמודד עם המסרים אינה כה מוצלחת. היצורים הפרה-היסטוריים הם חלק מיותר בסרט ואף מאוד מאכזב בעלילה. יתכן שהם מייצגים מניע לאירועים בסיפור, אך אפשר היה לוותר עליהם בקלות. בזמן שאנשים מנסים להציל את עצמם משיטפונות ולאתר מקורות מזון, פתאום מגיעים יצורי ענק הרצים לאורך הדרכים ואוכלים אחד את השני. לא מוסיף כלום.

"חיות הדרום הפראי" מציע דמויות יוצאות דופן, שאיננו נוהגים לראות בקולנוע כיום, הופעות מצויינות של דמויות ראשיות, פסקול עוצמתי ומסר חשוב. החלק הפחות טוב הוא הצד האמנותי ובעיקר תנועות המצלמה, שלעיתים בלתי נסבלות. בסך הכול סרט מריר-מתוק, ויותר מדי "אמנותי" לטעם הקהל הרחב.

Print Friendly

על אודות שי שגב

שי שגב משמש כמבקר הקולנוע והטלוויזיה של מגפון. בעבר הרחוק למד קולנוע ותקשורת, ואף גמע קילומטראז' מכובד כבמאי ותסריטאי טלוויזיה. בשנים האחרונות משמש ככתב היין האלכוהול של Ynet, עורך מגזין יין וגורמה, מגזיני תעופה, תיירות ומלונאות מובילים. בעבר שימש כעורך הכלכלה והמזון של מגפון, עורך ראשי של מגזין הנדסת מים, כתב מסעדות ומבקר היין של ידיעות אחרונות, גלובס, מגזין Timeout ודרך האוכל. שגב כבר הספיק לכתוב ולערוך חלק מאתרי המזון, ביקורת המסעדות והיין המובילים בישראל, תוך היותו שופט יין ומזון בתחרויות בכל רחבי העולם. בזמנו הפנוי, מכהן כיו"ר ועדת היין של האקדמיה העברית ללשון. בזמנו הלא פנוי, משמש ככותב נאומים לבכירי ממשל ולראשי חברות בארץ ובעולם.
פוסט זה פורסם בקטגוריה סרטים, תרבות, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.