Skip to content

ניצולי שואה: ילדותם היתה עשוקה, וגם הטיפול בהמשך לא משהו

נושאים ציבוריים חייבים בניהול ציבורי. לא שהמנהל הציבורי מצטיין תמיד בניקיון כפיים וביעילות, אבל לפחות יש נוהל פיקוח. הפרויקטורים, במקרים רבים, הם פירצה שמזמינה לא רק הוצאת כספים מיותרת, אלא גם הליכים אפורים וסיאוב. במקרים אחרים הם מהווים מכשול רציני למימוש משימה חשובה במסגרת התיעוד והנצחה. תחקיר אישי בנושא הטיפול בניצולי השואה ובתרומתם למדינה
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

[related-posts title="הכתבות הקודמות בסדרה על הטיפול בניצולי השואה ובתרומתם לחברה"]

מרכז הארגונים של ניצולי השואה קיבל אישור למימון אסיפות הסברה במסגרת הארגונים של ניצולי השואה החברים במרכז, שתכליתן להסביר לציבור הניצולים את זכויותיהם ודרכי השגתם. הפרויקט נמסר למיקור חוץ – הועסקה חברה לביצוע אסיפות הסברה. לחברה זאת נמסר גם פרויקט "ילדות עשוקה", המיועד לטיפול בילדי שואה שלא קיבלו עד כה שום פיצוי. לחברה שולמו 18,000 שקל בחודש כסכום קבוע וכן סכום קבוע נוסף של 7,000 שקלים תמורת ארגון כל אסיפה. בנוסף שילם המרכז בעבור הסעות, כיבודים, אמן, שכירת אולם וכיוצא באלה.

חברת הפרויקטים העסיקה חברת הפקה קבועה, והדבר הקשה מאוד על ביצוע בדיקות ההוצאות. יתר על כן, פעיל במרכז הארגונים קבע חד משמעית שברוב המקרים, הניצולים, רובם קשישים, לא הבינו את דברי המרצה המסביר, ולא היה המשך למפגשים אלה. לא ניתנה אפשרות לניצולים למלא טפסים במקום באמצעות אנשים היושבים מולם ומסבירים להם. מכאן שזה היה בזבוז כסף – אסיפות אלה לא השיגו את מטרתן. עם כניסתם לתפקיד של היו"ר החדש (ישן) משה זנבר והגזבר החדש אברהם רות בסוף 2011  הוחלט לקיים את ההתחייבויות בנושא אך להפסיקן, או לצמצם כנדרש בשנת הכספים 2012.

כישלון אחר נוגע לזכויות של ילדי השואה המוגדרים כ "ילדות עשוקה". קיימים בארץ שני ארגונים, אחד בשם י"ש ( ילדי שואה) ואחר בשם "ילדות אבודה". בתחילת 2011 החליטה הנהלת מרכז הארגונים לנטרל את פעילותם של שני ארגונים אלה ולבצע בעצמה את הפעילות למען השגת פיצויים  לילדי השואה. מדובר בניצולי שואה שילדותם נגזלה מהם על ידי הנאצים ולא קיבלו כל פיצוי מגרמניה או מגורם אחר. עם חילופי צמרת המרכז, לרבות יו"ר, גזבר ויו"ר ועד הביקורת, הוחלט לבדוק את הנושא לעומק. התברר כי מי שעסק מטעם המרכז בנושא זה לא פנה כלל לוועידת התביעות ולא ביקש הנחיות כיצד לפעול. שכן ראשי המרכז אמורים היו לדעת כי אין אפשרות להגיש תביעות לפיצויים מגרמניה או מאוסטריה אלא באמצעות ועידת התביעות.

זה שייך, בין היתר, לסוגיית הפרויקטורים, קבלני המשנה, שהפכו גם במסגרת של מסגרת של ניצולי שואה להיות עמודים קורינתיים של המבנה הניהולי. את הסיפור הבא שממחיש זאת סיפר לי אברהם רות, יו"ר "פלטפורם ישראל"- ארגון הגג של יוצאי הולנד בישראל, בשעתו אחד האנשים הבולטים בתחומי הכלכלה והמשק, בין היתר בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה בתפקידו כמנכ"ל אולפני הרצליה. הוא גם היה מהוגי הרעיון של החברה להשבת רכוש והיה היו"ר שלה בתחילת הדרך במאבק הגדול בין החברה לבין הממשלה והבנקים על הרכוש היהודי בישראל של שרידי השואה או הנספים. אדם בעל עקרונות ויושרה.  היום הוא בתפקיד הגזבר של מרכז הארגונים של ניצולי השואה לאחר חילופי אישים, שעליהם אעמוד בנפרד בהמשך.

"המרכז מסר גם את הנושא של " ילדות עשוקה" לביצוע ע"י אותה חברה שמונתה לנהל את כנסי ההסברה. נבחרו 50 מועמדים מתוך ילדי שואה. אלה רואיינו ע"י צוותים מיוחדים שהועסקו כקבלני משנה. לאחר שקוימו ראיונות כל החומר נמסר למשרד של היועץ המשפטי של מרכז הארגונים דאז להכנת הצהרות בשבועה. הוכנו טיוטות  ואלה אמורות היו לשמש בסיס להגשת התביעות. הצהרות אלה לא נחתמו ע"י המרואיינים, וזאת מן הטעם הפשוט שהתביעות לא הועברו למקום הנכון, כלומר לוועידת התביעות. אילו בכך הסתיים העניין מילא. אבל הפרויקט עלה בשנת 2011 מאות אלפי שקלים מתקציב מרכז הארגונים, שלמעשה ירדו לטמיון".

עד כאן דבריו של אברהם רות, שעם כניסתו לתפקיד הגזבר  הפסיק, כאמור, את הפרויקט, בתיאום מלא עם משה זנבר ועם יו"ר ועדת הביקורת החדש, מרדכי הראלי . זנבר פעל מיד כדי להבטיח שנושא זכויות "ילדות עשוקה" לא יירד מהפרק. הוא העלה את הנושא בפני ועידת התביעות ונשלח נציג מיוחד למפגש בוועידת התביעות עם הגרמנים, כדי להבטיח שהנושא יידון במפגש. במקביל הקים מרכז הארגונים ועדה מיוחדת לנושא, שבה משתתפים שני הארגונים של ילדי השואה, בראשותו של זנבר.

לי אין כל ספק כי נושאים שהם ביסודם ציבוריים חייבים בניהול ציבורי. לא שהמנהל הציבורי מצטיין תמיד בניקיון כפיים וביעילות, אבל קיים נוהל פיקוח. הפרויקטורים, במקרים רבים, הם פירצה שמזמינה לא רק הוצאת כספים מיותרת, אלא גם הליכים אפורים וסיאוב במקרה הטוב. במקרים אחרים הם מהווים מכשול רציני למימוש משימה חשובה במסגרת התיעוד והנצחה.

קבלני "חינוך"

עצרת נוער ביום השואה (צילום באדיבות צבי גיל)

במסגרת המאמצים להביא בפני ציבור התלמידים את ההגדה של העשייה הגדולה של ניצולי השואה במדינה, נפגשנו עם מי שהיה מנכ"ל משרד החינוך, ד"ר שמשון שושני. הצענו בין היתר לארגן, במקביל  לצעדת אושוויץ שנקראת משום מה "מצעד החיים", "צעדת התקומה" מהר הזיכרון לכנסת. הצענו פרויקט של "דורי דורות", לפיו נכדים ידובבו את סביהם על הרקע שלהם ומה עשו בארץ למען המדינה. שני הפרויקטים מצאו חן בעיני ד"ר שושני. "אילו באתם אלי לפני שבע שנים, הייתי אומר לכם קדימה, אנו נדאג לממון. כיום עלינו להעביר זאת דרך מוסדות לתיעוד והנצחה" – אמר לנו בגילוי לב. במילים אחרות,  אותם מוסדות הם גם כן בחזקת פרויקטורים, שכן אינך יכול לעשות כל פעולה מחוץ למסגרת שלהם, שהיא אשר מקבלת את התקציב. וגם אלה מעסיקים קבלני משנה לכל מיני פרויקטים משניים, שהם הקובעים פחות או יותר את אופי האירוע. לקצר סיפור ארוך, מייגע ומביש: לא הצלחנו לעבור מחסום זה,  שבתוכו יש עוד מחסומים של פקידים שחולשים על תקציב, על נהלים, על קריטריונים, והם יודעים לשים רגל.

ואשר למשרד החינוך שלנו, הוא לא עשה מאומה, ממש מאומה, כדי להקנות לתלמידים את הידע על מעשיהם הציוניים של ניצולי השואה. אני מדגיש היבט זה, שכן שר החינוך הנוכחי, גדעון סער, הוא ציוני לאומי. מדובר כפרק בפני עצמו ,כסאגה, כהגדה מופלאה בכל הקשור בהקמת המדינה ובביסוסה. אבל גם הפקידות שלו מאובנת, לפחות בסוגיה הזאת. ולא זו בלבד, אלא פנייה מצד גופים פרטיים להעמיד לרשות המשרד אולמות והסעה לתלמידים כדי שיוכלו לצפות בסרטי תעודה שנוגעים לתרומתם של שרידי השואה בארץ – אפילו לא נענתה. משרד החינוך שלנו הוא אנטי חינוכי. על היבטים שונים של מחדליו  בהקשר הזה כתבה והשמיעה בין היתר  ההיסטוריונית פרופסור חנה יבלונקה (בת לניצולי השואה).

ועוד דוגמה קטנה. בכנס בינלאומי "למורשת ניצולי השואה – ההיבטים למוסריים הערכיים לעולם", שנערך ב-2002 ביד ושם בשיתוף הנהלת המועצה הציבורית לפרויקט תרומת ניצולי השואה, התקבל  "מנשר ניצולי השואה".  זהו מסמך קונסטיטוציוני, הומניסטי, יהודי ואוניברסלי מן הדרגה הראשונה. במשך שנתיים פניתי לפרופסור כץ, בשעתו  יו"ר המועצה הפדגוגית  של משרד החינוך, בבקשה לשלב את המנשר במסגרת  לימודי השואה. ואכן, לאחר מאמצים רבים הוא שובץ בחוברת תקופתית של הנחיות למורה. במסגרת עצרת הנוער הגדולה שנערכה מול הכנסת למען הניצולים בשנת 2007 קראתי קטעים מן המנשר. לאחר סיום העצרת ולפני הצעדה לכנסת ניגשו אליי תלמידות ותלמידים רבים ושאלו אותי איפה אפשר למצוא את המנשר הזה. אמרתי להם: "באתרים הארכיאולוגיים של משרד החינוך".

השבוע הודיעו ב"קול ישראל" ששר החינוך יוזם ביד ושם אירוע לציון 70 שנה להשמדת יהודי פולין. זה חשוב. אבל לא פחות חשוב לקיים סדרת לימודים במסגרת מערכת החינוך בנושא החשוב הדן בתרומת השרידים של אותה שואה כאן, במדינה שבה, לפי הגדרתו של הסופר יורם קניוק, הניצולים הם הציונים האחרונים. לימוד מסכת התקומה הוא לא מבצע. הוא מצמיח פחות כותרות.

הדור השלישי לשואה מגלה יותר עניין בפעילות

בני נוער בעצרת למען ניצולי שואה, אוקטובר 2011 (צילמה: שרית פרקול)

ידוע לי שניצולים בולטים מלאי טענות כרימון כלפי הדור השני שלהם עצמם, שלדעתם מעוניינים יותר בתקציבים מאשר בפעילות בשטח. גם אני חושב שבמקרים רבים מאוד הדור השני של הניצולים רואה עצמו פטור ממעש בתחום. זאת בשל עצם היותם בנים לניצולי שואה, מעין תעודת מעבר להיעדר העשייה. לעומת זאת, הדור השלישי מגלה יותר עניין. אני לא מכיר מספיק את הפן הזה בסוגיה, אבל ברור לי לחלוטין שאם הדור השני (כמו לילי הבר, חברת  הועד המנהל של מרכז הארגונים של ניצולי השואה ויו"ר ארגון יוצאי פולין), או הדור השלישי (כמו רעות לייזרוביץ'-מכבי, יו"ר ארגון יוצאי זדונסקה-וולה מכורתי), לא ימשיך את המפעל של התיעוד, ובעיקר של המעשה הגדול של ניצולי השואה למען המדינה  מאז הקמתה – הנושא בעצם  ימות, ומה שיישאר זה חומר להיסטוריונים. חלקם גם היום רואים בניצולים אובייקט היסטורי.

במסגרת הכנסת ובין כתליה קיימת עמותה למען ניצולי השואה שהיו"ר שלה הוא יו"ר הכנסת. בעמותה בכנסת, אם בכלל עושים משהו, לדעתי עושים מה שמקובל במפגשים של ניצולים בכלל – מדברים. זה לגופו דבר טוב. כל מפגש של ניצולי שואה הוא חשוב מבחינה חברית, תחושה של ביחד,  החלפת רשמים, תלונות, וגם בדיחות. אבל בשביל סוג  כזה של פסיכותרפיה יש מסגרות אחרות, כמו מפגשי "הסברה" אליהם אתייחס בהמשך, ואילו בכנסת זה מתסכל, לכן אני מדיר רגליי משם. אילו העמותה הזאת הייתה פועלת נמרצות בכל דרך שהיא במסגרת העשייה למען חקיקת החוק לניצולי השואה, שנמצא במקפיא שנים רבות, אפשר שהיה קורם עור וגידים, כמו בחזון יחזקאל. התכלית המעשית שלמענה הוקמה העמותה, בידי מי שהיה יו"ר הכנסת, אברהם בורג, הייתה ביסודה פוליטית, עתודה בעת בחירות. אבל במציאות, אם עמותה זאת אינה עונה על התכלית המוצהרת שלה לסייע לניצולים בדבר החשוב ביותר שבית המחוקקים יכול לעשות – לחוקק חוק שאחת ולתמיד יעגן את כל הנושא של ניצולי השואה וצרכיהם, החומריים והערכיים – מי צריך עמותה כזאת.

ישנו חבר כנסת אחד שאני יודע שבשעתו פעל למען הניצולים וגם לקידום החוק, והוא ח"כ זאב ביילסקי. אבל הוא חייל בודד במערכה, גם הוא הותש. לנושא החוק אתייחס בהמשך. אבל שילוב דורות ההמשך בפעילות אקטיבית בנושא תיעוד והנצחה, בעיקר בכל הקשור לתרומת ניצולי השואה למדינה, אינו תלוי במדינה. הוא תלוי בראש וראשונה בבניהם או נכדיהם של הניצולים ובמוסדות הציבוריים השונים, לרבות מרכז הארגונים של ניצולי השואה והחברה להשבת רכוש הנספים. הצעתי כי מרכז הארגונים של ניצולי השואה ישנה את שמו ל"מרכז הארגונים של  ניצולי השואה ודורות ההמשך". הניצולים עצמם, גם אלה שהיו פעם פעילים יעילים – או שנאספו אל אבותיהם או שאין בכוחם לשאת את הנטל של שדולה לוחמת. אם זה לא יקרה, אם לא יוחדר עירוי דם למערכת הזאת, ככל הנראה יושבת הראש החדשה של מרכז הארגונים, קולט אביטל, מן הסתם תכבה את האור.

אגו של אינטרסנטים ועסקנים, פרי מורשת יהודית בגלות 

לעיתונאית אורלי וילנאי יש טור קבוע בעיתון "הארץ". לפני  כשנה וחצי היא גילתה, לעצמה ולקוראים, כי בנושא ניצולי השואה מטפלים כעשרה ארגונים. היא המעיטה במספר. ולא זו בלבד שאין כל תיאום ביניהם, אלא הבלגן גדול, בלשון המעטה. באותו טור היא הודיעה כי "נציגי כל הגופים המטפלים בניצולי השואה ייפגשו החודש". בידיעה צויין שיותר שאין תיאום ואין הצלבת נתונים בין הארגונים, בעיות של הביורוקרטיה הישראלית. לדעתי, לזה יש לצרף אגו של אינטרסנטים ועסקנים, פרי מורשת יהודית בגלות. מצב זה יוצר כפילויות וסחבת, ומי שנופל בין הכסאות של מוסדות אלה, בין היתר בשל חוסר ידע על זכויות, הם הניצולים, שנופלים ולפעמים לא קמים. מובן שכל תיאום מבורך. אבל גם אם זה יועיל במשהו,  ואני ספקן גדול בעניין זה, במקרה הטוב זה יסייע להסרת כמה מכשולים, ובמקרה הפחות טוב – יעשה כותרת או שתים בתקשורת, בעיקר בעיתון "הארץ", היחיד שעוקב בהתמדה אחר מצב הניצולים וכל הכרוך בו.

בעקבות הכתבה החלה וילנאי במעין ספירה כמה ימים עברו ואין כל התקדמות באיחוד הגופים. אחרי כמה חודשים היא התעייפה. אני מלכתחילה לא ראיתי סיכוי שגופים כאלה, ציבוריים או קהילתיים, יסכימו לוותר על ה"אחוזות" שלהם, שעליהן הם שומרים בקנאות עד אחרון השרידים. אז כבר מאוחר מדי גם לגבי החומר הארכיוני החשוב שהם משאירים מאחוריהם.

העובדה שיש גופים רבים, שעושים מעט כל כך  ושמטפלים בנושא כאוב וטראומטי, היא לעצמה סימפטום של מחלה כרונית. אילו חוקק חוק, הסוגיה היתה מוצאת פתרון כזה או אחר. במילים אחרות – זהו בלגן של קופרודוקציה של הממסד והניצולים, הניזון מן החלל הנורמטיבי בישראל. מרוב עסקנות לא רואים את הניצולים ואת בעיותיהם, בבחינת "מרוב עצים לא רואים את היער". היום כבר אין כמעט יערף והעצים מתים זקופים.

זרקור – האתר של צבי גיל | דף הפייסבוק של צבי גיל

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן