משברים בתהליך הריפוי זה נושא שמלווה אותי מאז התחלתי את דרכי הרוחנית, לפני כשמונה עשרה שנה. כבר בתחילת הדרך נחשפתי לסיפורה של אישה שהלכה לסדנה מסוימת, חזרה ממנה מפורקת ונזקקה לשלוש שנות טיפול פסיכולוגי כדי להתאזן. ולא, זה לא מנע ממני ללכת אחר כך לאותה סדנה בדיוק, שעלי השפיעה לגמרי אחרת.

במהלך השנים נתקלתי בסיפורים רבים מהסוג הזה. למשל, כשהגעתי בפעם הראשונה להודו, לאשרם ברישיקש הקסומה שעל גדות הגנגס, פגשתי מישהו שסיפר כי חברתו שהשתתפה בסדנת ויפאסאנה חזרה משם עם סרטן ברגל. הוא הסתובב במגורי התיירים והזהיר את כולם מפני הוויפאסאנה שמסוכנת לבריאות. לא הסתדר לי בראש הקשר שבין ישיבה ארוכה בשתיקה וסרטן, אבל באינטואיציה הרגשתי שמה שקרה לאותה בחורה, הוא זה שהסדנה פשוט הוציאה על פני השטח משהו שהיה רדום אצלה ובחר להשתחרר ולהתגלות בצורה הזאת.
. 

ויפאסאנה מזיקה לבריאות?

לא יצא לי להכיר בכל שנות הוויפאסאנה שלי אפילו אדם אחד שהסדנה גרמה לו לסרטן, אבל כן פגשתי אנשים שבעקבות השתתפות בסדנה זו או אחרת, התלוננו על הרעה משמעותית ביציבות הנפשית והרגשית שלהם. לא פלא, בהנחה שאם מתנתקים מהסביבה המוכרת: משפחה, עבודה, חברים, טלוויזיה וכו'; ומפסיקים פתאום להתעסק בכל הדברים שבכל רגע נתון בחיי היומיום עוברים לנו בראש – החומרים שמהם התעלמנו כל השנים באמצעות הדחקה שנתמכה מאורח החיים שלנו, פשוט יעלו ויצופו.
. 

האם ההחרפה במצב נובעת מהסדנה או מעצמנו?

ברמה מסוימת ברור שמהסדנה. כי אם לא היינו עושים פעילות קיצונית מסוג קורס ויפאסאנה, סדנת הילינג, טיפול פסיכולוגי, או כל טכניקה אחרת, אולי היינו יכולים לחיות בשקט עם ההדחקות שלנו עוד הרבה שנים. אבל ברמה היותר עמוקה אין ספק שהתגובה של חלק מהאנשים לסדנאות ולטכניקות השונות, נובעת מהמערך הנפשי המקורי שלהם ומהאופן שבו האישיות התארגנה ונבנתה סביב חוויות יסודיות יותר או פחות.

מי מאיתנו לא התבאס מדי פעם מחבר/ה, בן או בת זוג, או אולי מכר רחוק, שנכנס לפתע לתהליך של התעסקות עם עצמו וכל מה שהצלחנו לראות זה עד כמה שהמצב שלו הרבה יותר גרוע מאז שהוא התחיל את התהליך?

אני חושבת שרובנו אם לא היינו האדם הזה, היינו במקום של להסתכל בחוסר הבנה על האדם הזה ומה בדיוק הוא מנסה להשיג לכל הרוחות? למה אחרי שהסדנאות והטיפולים שלו/ה הביאו אותו/ה להתפרקות משפחתית / תעסוקתית / חברתית (מחק את המיותר), התגובה של אותו אדם היא ללכת לעוד טיפול? לעוד סדנה? לעוד קורס? מה הוא מנסה להשיג, להיעלם לגמרי?

במובן מסוים כן, המטרה היא להיעלם, לא פיזית, כמובן. עדיין אפשר יהיה לראות את אותו אדם במרחב, אבל החומר הרגשי רוחני שממנו הוא עשוי ישתנה בצורה קיצונית.
.
. 

פירוק ובנייה מחדש

לא כולנו נהנים מהמותרות של לחפור בעצמנו ולהגיע עד לפצע או לשבר המקורי שסביבו בנינו את עצמנו כמו שבנינו. תחשבו על עצם שנשברה והחלימה ללא קיבוע בצורה קצת עקומה. בשלב מסוים יתכן שהעקימות באותה עצם תגביל אותנו בתנועה, כך שלא תהיה לנו ברירה ולמרות הכאב העצום שכרוך בשבירה מחדש של אותה עצם ואיחוי שלה בצורה מוצלחת יותר, נחליט לעשות את התהליך כדי לקבל טווח תנועה, איזון, או כל דבר אחר שהאיחוי המקורי לא הצליח לספק.

יש הרבה אנשים, ואני ביניהם, שלא יכולים להשאיר אבן על אבן בתהליך המודעות. לעיתים התוצאה היא החרפה דרמטית בחרדות (דרכו של הטבע להגיד לנו שאנו מתקרבים לפצצה). לפעמים יש קושי לתפקד באופן בו היינו רגילים וקיים צורך להתרכז בתהליך בצורה חסרת פרופורציה, שפוגעת  בעיסוקים ובקשרים קודמים. ישנה התמסרות לתהליך שאני קוראת לו קילוף הקליפות, שהוא פירוק מבנה האישיות שיצרנו לעצמנו.

האישיות שלנו נוצרה מתוך התמודדות עם חוויות הילדות שלנו, לטוב ולרע. כאשר אנחנו עוברים את התהליך בגיל מבוגר, נצטרך לחוות מחדש את המצבים המשפיעים מהילדות, אבל כבוגרים נוכל להתמודד איתם בצורה הרבה יותר טובה, לראות את המצבים מפרספקטיבה גבוהה יותר ובעיקר לגייס חמלה כלפי עצמנו, כלפי המשפחות שלנו וכלפי האירועים המעצבים מהעבר.
. 

ללוות אחרים בתהליך

היום יש לי את הזכות לראות את התהליך הזה כמטפלת, שכבר עברה בעצמה מסלול התפרקות והרכבה ארוך ומתמשך. אבל שום דבר שאספר מניסיוני האישי למטופל שעובר את התהליך הכואב, לא יכול להקל עליו את סבל המסע. גם אני, כמטפלת, למרות שעברתי מסע כזה בעצמי, ולפני שהתחלתי את המסע שלי הייתי ערה למסעות קשים של אחרים, עדיין נבהלת כשקורה משהו "לא טוב" למטופל, גם אם הלא טוב הזה הוא שלב בדרך להשגת חווית חיים אחרת לגמרי.

בניגוד לריאקציה "רגילה" מפרחי באך, הומאופתיה, הילינג או אפילו רייקי, כאן לא מדובר בהחמרה קלה של המצב שנמשכת תקופה קצרה עד להטבה. כאשר עושים את המסע עמוק פנימה, אל הליבה, תהליך הפירוק, ההרכבה והבריאה המחודשת של עצמנו, יכול גם לקחת שנים.

בשלבים הקשים של המסע, כל צעד שאנחנו עושים, כל טיפול שאנחנו עוברים, כל קורס שאנחנו לומדים רק גורם להתפרקות, של כל מה שאנחנו מכירים כעצמנו וכאורח החיים שעליו גדלנו. הקריסה הזאת היא חוויה קשה, אבל רק אחרי שכל המבנים המנטליים האלו מתפרקים להם רובד אחר רובד, בקצב איטי שמאפשר הכלה והתאזנות של מה ששוחרר, אפשר להתחיל לבנות.
. 

התהליך צריך להיות הדרגתי

הדרך לעשות זאת היא לא ללחוץ חזק מדי, ולנסות לפרק הכול בבת אחת. הפעלה של יותר מדי לחץ והרצון לפרק במהירות מבנים פנימיים שהצטברו במשך שנים, עלולה להיות מסוכנת. התהליך צריך להיות הדרגתי, כשבכל פעם מורידים שכבה ומתחילים להרגיש ולחוות את החיים בלי השכבה הזאת. רק לאחר זמן מסוים פונים לעסוק בשכבה הבאה. רק ככה יש סיכוי טוב לא להידרדר למצבים קיצוניים ולצאת מהתהליך מחוזקים ומועצמים.

לאתר של יפעת: www.sfathaor.co.il

התמונות באדיבות: http://www.freedigitalphotos.net