לפעמים נדמה לי שפיצחתי כבר הכל, שהבנתי איך העולם עובד, או לפחות עולם הדייטינג, עד שאני נופלת שוב באיזו שטות של טירונים. הייתי צריכה לחשוד קודם, נורות האזהרה כבר היו צריכות להידלק ולהבהב כמו איילים במושבה הגרמנית בסוף דצמבר. סקס ייאוש ויונה יהב, פרק 17: שלדים
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
>>> הפרק הקודם: אני לא נגד נישואין באופן כללי, אבל אני לא מבינה חתונות
"הלו ראש העיר! תשאיר קצת סטייקים בשבילי!" הדייט-שלי-לחתונה מגיח לפתע מהמחבוא שלו עם צלחת עמוסה כל טוב, לפי המבט על פניהם אני מבינה שהם כבר מכירים, ואכן יונה טופח לו על השכם בחביבות ואומר "אני אשמור לך סטייקים אם אתה תשמור על הילדה".
"מצטער, הייתי צריך לטפל באיזה עניין דחוף, שלדים מהעבר…" עונה הדייט-שלי-לחתונה בטון מתנצל, ואני מתחילה לתהות אם הוא לא במקרה עובד עירייה.
"לא הייתי קורא לה שלד…" קורץ אליו יונה.
"גם אתה לא בדיוק שלד", מעז הדייט שלי ועונה לו, "אולי באמת כדאי שתוותר על הפירה".
"חתיכת ממזר! רואים שאתה הבן של אמא שלך", צוחק יונה ומנפנף אליו באצבעו.
הבן של אמא שלו? מאיפה יונה מכיר אותו? מאיפה הוא מכיר את אמא שלו? שניהם מסתכלים עליי, מחכים שייפול לי כבר הסים-קארד.
"דינה!" אני פולטת כשזה מכה בי פתאום, והם מהנהנים. הדייט שלי לחתונה הוא הבן של דינה? ידעתי שהוא בא לי יותר מדי בזמן. אף בנאדם שפוי בדעתו לא יצא לדייט ראשון בחתונה עם בחורה שהרגע פגש ברמזור! לפעמים נדמה לי שפיצחתי כבר הכל, שהבנתי איך העולם עובד, לא העולם כולו, כמובן, אבל לפחות עולם הדייטינג, עד שאני נופלת שוב באיזו שטות של טירונים. הייתי צריכה לחשוד קודם, נורות האזהרה כבר היו צריכות להידלק ולהבהב כמו איילים במושבה הגרמנית בסוף דצמבר.
אני מרגישה מרומה, רוצה ללכת הביתה עכשיו!
איך לפעמים אני שוב נופלת לקלישאה הרומנטית ונותנת לחלומות שלי לסחוף אותי. וגרוע מזה, איך לפעמים אני נותנת לתפישות מטופשות של אנשים אחרים לסחוף אותי ולגרום לי להאמין שאלו הם החלומות שלי. כמו עם אמא שלו, ששכנעה אותי שאני בכלל צריכה דייט לחתונה הזו.
אבל ככה דינה, לא משאירה כלום ליד המקרה, תמיד בשליטה, תמיד מנווטת, קצת חיינדעלך כדי לעזור לדברים לקרות וקצת מניפולציות כדי לוודא שהם אכן יקרו.
אני מרגישה מרומה ואני רוצה ללכת הביתה עכשיו! אם לא הייתי מפחדת ליפול מהעקבים הגבוהים להחריד, הייתי רוקעת ברגליים.
כשהתחלתי להתייעץ עם יונה ואחר כך עם דינה לגבי החיים שלי, לא התכוונתי שהם יתערבו בהם וינסו לשנות אותם. אבל מסתבר שלפעמים הגבול הוא דק וקל לחצות אותו, אני מניחה שהיו להם כוונות טובות, אבל כבר אמרו לפניי שהדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות.
אנחנו נשארים עוד קצת, בכל זאת זו החברה הכי טובה שלי, אבל אני משתדלת להתעלם מיונה ובעיקר מהדייט-שלי-לחתונה שמפזז לצידי כמו איזה ג'ון טרבולטה ובכל זאת לא מצליח להמיס את הזעם שלי.
אחרי שהקרובים הרחוקים יותר הולכים, ועל רחבת הריקודים נשארים רק הצעירים ההוללים וסבתא אחת עם הליכון (שכנראה היתה פעם הוללת בעצמה, כי רק עגבת תסביר את האופן שבו היא עוגבת כרגע על הדייט שלי), אני מסבירה לא' השיכורה מאושר את הסיטואציה, מתנצלת בפניה על הבריחה המוקדמת ושולפת את הבן של דינה מבין זרועותיה של הסבתא.
"זהו, מיציתי את התפקיד שלי?" הוא אומר כשאנחנו יוצאים משם והארס נוזל לו מכל פינה.
לפעמים דווקא בתוך קהל מרגישים הכי לבד
"כן. מעל ומעבר…" אני עונה לו באותו מטבע, אבל אז נזכרת שבסך הכל הוא באמת מילא את תפקידו נאמנה. יש סיכוי לא רע שאם הוא לא היה שם איתי, הייתי מרגישה בדידות בחתונה הזו, כי לפעמים דווקא בתוך קהל מרגישים הכי לבד. שלא לדבר על איך הוא שיחק אותה מול ההורים של בועז. בכל אופן, אין ספק שהוא הפך את הערב הזה להרבה יותר מעניין.
"אז זהו? הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת?" הוא שואל אותי.
"אתה לא צריך ללכת, אני אשמח לקחת אותך הביתה", אני אומרת לו מנסה להעביר לו את פרץ הוקרת התודה שמפעם בי.
"לא זה בסדר, יהיה לי כבר טרמפ הביתה. השלד שלי מחכה לי בשירותים לסיבוב שני", הוא קורץ לי ופונה לאחור.
המשך: אני חייבת להודות: התחיל להתגנב לליבי החשד שמדובר באמן פיתוי