ספרה החדש של יערה בן דוד "סוס טרויאני מבטן התודעה" הוא ספר שיריה החמישי והוא מוקדש לאחיה היחידי שהיה ואיננו. שמו מרמז על כך שהאויב או האיום – סוס טרויאני – המתוחכם והמוסווה, נמצא עמוק בתוך תודעתה, כחלק אימננטי ממבנה אישיותה היוצרת. יתכן שהוא אף הקטליזטור לכל יצירתה.

שירתה של יערה בן דוד היא שירה לירית במיטבה. במרכזה עומדת ה"אני" החוקרת עצמה בלא משוא פנים, ללא רחמים עצמיים, בכנות ובאומץ הראויים להערכה.  הליריקה המעודנת שלה מבטאת דקויות של רגש וחדות אבחנה, בה : "זְמָן אִלֵּם יתמלא/ צפורי הזיה", ו- "כל מה שנוגע בעיני/ טובע כמו בחֹשך החובק"  ו- "שמים עצומי עפעפים/ באים על חלת הדבש שלי". ומעידה על עצמה שהיא "עיר מעורבת מבהלת/ מבלבלת לא מחוברת/ קצותי שרופים" (65 עמ'). הליריקה שלה היא גם נסיון מתמיד לתפוס את הרגע החולף לבלי שוב, בעת התרחשותו, כי "זמן נברא/ מן הניתור הקצר של צפור בראשית/ מעץ הדעת לעץ החיים" (מתוך "ליטוף באור מלא" עמד 5). "ובאויר שבבים של רגע מלמדים אותי/ איך לספור את פעימות המקום" ("סוס טרויאני מבטן התודעה" עמ' 11), כי "הזמן מדלג על הקומות" (עמ' 23 שם). זוהי ליריקה של התמודדות עם תחושת הארעיות "אבל כעת זמן מרבה רגלים/ משנה גונים במנוסתו" (עמ' 37) והתמודדות עם איום ההתאינות ובו זמנית ההשתוקקות אליה: "חבק אותי מות/ משכני אליך וארוצה" (64). האם כל זה נובע מן הפחד-מות שהפך מוחשי וקרוב בעקבות הסתלקותו של האח האהוב? אנחנו יכולים רק לנחש.

החקירה של ה"אני" את עצמה, האינטרוספקציה, מעלה דמות מורכבת ורבת פנים, אשר בוחרת לתאר את עצמה באמצעות פרגמנטים קטנים של מציאות חיצונית שעוברים טרנספורמציה והופכים לחומרי הנפש: "אני טפת הגשם שכל צבעי הקשת בה// ולא אכפת לי להכנס לתוכה" (עמ' 10), "אני התולעת/ ואני הנקר המעיר בבקר/ והעלוה כונסת עינים" (14), ובמקום אחר "בֻּבָּה בתוך ֻּבָּבה" (עמ' 25). היא המוכלת והיא המכילה, היא האוכלת והיא הנאכלת.

במאמר מוסגר – מעניין להשוות למה שהיא העידה על עצמה בספרה הקודם "ליטוף באור מלא" ("עקד" 2004), בו מצאתי ניצנים לאותו הרעיון ולאותה התחושה, שמועצמת בספרה הנוכחי: "שתי וערב אני חכה פרושׂה/ צפיה המצדיקה את קיומה בקרסים" (עמ'6), "אני בית אבנים רוחש סודות/ שומרת על הזכות להיות/ רכוש נטוש" (שם עמ' 23), "החלל היצוק ממני" ("מרדף" עמ' 24, שם). החלל היצוק הוא גם המכיל וגם המוכל.

ובספרה "שירים מחדר המתנות" ("תמוז" ואגודת הסופרים, סדרה ע"ש שאול טשרניחובסקי, 1988) היא כתבה: "אשה — שרה בצמאון להעלם" (עמ' 11) , "הצמאון הזה להעלם/ מול שמים" (עמ' 17 שם) ו-"אני בית אבנים רוכש סודות/ וסיוטים" (עמ' 36 שם).

הנושא העיקרי של הספר העובר כלייטמוטיב לכל אורכו היא הבדידות, או ליתר דיוק, הלבדיות של ה"אני" בעולם. כמו שהיא מעידה על עצמה: "אני ואפסי וצלי/ סימן השאלה המרקֵד/ עצמי ובשרי אני ומדברי/ אני וזולתי הצל המהלך הולך וכבֶה". אני מעדיפה להשתמש במילה "לבדיות" מפני שב"בדידות" מקופלת הכמיהה אל הזולת שיפר את הבדידות, יגאל ממנה, ואילו הלבדיות משדרת אי-תלות בזולת משדרת עוצמה. אולם הבדידות=הלבדיות הזאת אינה צועקת בחוצות. לרב היא מאופקת עד מאוד, רוחשת מתחת לפני השטח.

ועל מנת שתשאר מושלמת ושלמה ולא חסרה, המשוררת בוראת לעצמה תאומה העשויה מ"הד קולה בגיא" (עמ'15). ובמקום אחר היא כותבת: כל מה שאני צוחקת אני בוכה זורקת/ לתוך עצמי" – ובפרפרזה על הפסוק מבראשית היא מוסיפה – "והייתי לגוף אחד" (61), כלומר אחד שלם ומספק לעצמו, זכר ונקבה גם יחד. ועוד מוסיפה המשוררת: "אני אחד שהוא שניים או יותר מתרוצצים בי" (שם). כלומר הלבדיות הזאת בעצם מכילה הכל, כי יש בה במשוררת "מנהרות נפש להכיל".

מתוך האמור לעיל מסתמן קונפליקט מייסר המוליד את יצירתה ומשמר את המתח התמידי המלוה את שיריה. מצד אחד קיים הצורך לספר את המצוקה, לזעוק את הכאב. אם זה צער מות האב או על מות האח ואם זה כאב על אבדן האהבה, וגם את ייסורי הבדידות, למרות שהיא נושאת אותה בגאון ואולי אף בהכחשה. הדחף לספר את סיפור הנפש, להתגלות, להחשף. כי הסיפור עצמו, מעשה הגילוי, יש בו שחרור עצום לנפש המאפשר צמיחה, התעלות, נסיקה. מאפשר לצאת "מן הגיהינום שלי אל/ הגיהינום של אחרים" ("שירים מחדר המתנות" עמ' 59). ומאידך, קיים החשש מן החשיפה היכולה להחליש את ה"אני" להותירה ללא הגנות ומגננות, קיים הרצון להסתתר, להישאר מוגנת, נחבאת אל הכלים, עלומה, פרטית עד כמה שאפשר, סודית ומסתורית  "בצמאון להעלם".

מהלך מקביל ניבט (לפחות בעינַי) מעבודות הקולז' של המשוררת המלוות את הספר ואף הן ראויות לתשומת לב. כמו העבודה שבעמ' 39 תחת הכותרת "שתיקה וטיפה" שצבעיה העזים מבקשים לספר ולהשפיע, אך במרכז בעבודה מופיעה הדג, לצדו המון דגיגים, כולם סמלים לשתיקה מחד, ולפריון מאידך. או עבודת קולז' שבעמ' 85 שכותרתה "קומפוזיציה בשחור לבן" בה נראים מבנים שונים, כולל גרמי מדרגות, אולי בהשפעת מ.ק. אֶשֶׁר. אולם, בעוד שאצל אשר נוצרת אשליה, כי הירידה במדרגות מובילה בעצם לעליה ולהיפך, הרי שאצל יערה בן דוד המבנים הגיאומטריים המסתבכים במרחב מובילים את העין בדרך של אין מוצא. המבנים סגורים בתוך עצמם.

מלבד ה"אני" מופיעות בספר דמויות נוספות – הנערה, האישה האחרת והאיש הזר, הבן, האב. איננו יודעים מי זאת הנערה ש- "פי תשוקתה סָכור"", איננו יודעים מי זאת האשה האחרת, האם היא הדוברת עצמה  "שֶׁלִבָּהּ נִכְמָר" (28), ש"העינים שלה כמו/ זוג מחבטי טניס/ מצד לצד —- כשהיא צוחקת היא בוכה מקרביה" (35). איננו יודעים מי זה האיש הזר ש- "פרם מחלפותיה — וכשאימה אני הולכת -/ קם והחזיר אותה/ כאבן למראשותיו" (28) כאבן לחלום עליה (אלוזיה לחלום יעקב) ולא כאשה חיה, בשר ודם.
איננו יודעים מיהו האב שנוקם בבן (עמ' 45). ומיהו הבן "שנלחם באהבת אביו לאשה הזרה" ו"נלחם על אהבת אביו", שלבסוף נוקם באביו שכבר "לא קם" (עמ' 47) ובעיקר איזו מין נקמה הייתה זו. איפה כאן סיפור המעשה עצמו? הכל מסופר ולא מסופר ברמיזות מדודות, ברזון מופלג. הרי החומרים הללו יכולות לפרנס טרגדיות שלמות. האם האשה האחרת  והאיש הזר הם דמויות אמיתיות בשר ודם או ייצוגים סימבוליים מדומיינים בדומה למשל לדמויותיו של אלתרמן, הלולין ובת הלוליין? שהרי אין להן שם פרטי או אפיון קונקרטי, לא שם ולא ציון של מקום וזמן?

יש בכתיבתה של יערה בן דוד התייחסות לדמויות ולמקומות מן התרבות הכללית והעברית שמעניקה יתר עומק ויתר משמעות לטקסטים ומעבירה אותם מן המרחב הפרטי אל הבמה האוניברסלית: "בלילות היא קוראת מחשבותיה/ בגמיעות קטנות של סוקרטס" (15) ובאמירה זו כמו הודיעה לנו כי מחשבותיה הן כרעל אותו שתה סוקרטס. היא עושה זאת בהקטנת קול מבלי לנקוט במילה החזקה "רעל". דוגמה אחרת: "לא הרחק מן התפת/ של דנטה" (63) משמע לא בתפת עצמה, אלא קרוב אליה. הכל במילים מדודות ושקטות. כי יש בה במשוררת איזו צניעות מובנית, המתבטאת בהעדפתה את הפרטים הקטנים, איזו ענווה אל מול הטבע הגדול ואל מול האמנות הגדולה, שאינה מאפשרת לה לדבר בקול רם מדי, להופיע במחוות גדולות,  ללקות בהיבריס. כי "בעצם אף אחד לא צריך לדעת זאת/ ואין זה ענינו של איש" (עמ' 63). הצניעות הזאת והטון המאופק מעניקים לה את קולה הייחודי.

כמי שרוצה להיות נוכחת ונעדרת בו זמנית, יערה בן דוד כותבת שירה חידתית למדי. יש כאן איזה סיפור נעלם שהקורא נזרק אל תוכו. המשוררת מפזרת רמזים אך רמזים בלבד, כמו מרחיקה עדות מחשש לחשיפת יתר. ("בית רוחש סודות" כאמור דלעיל) הקורא מסתקרן ומבקש לדעת יותר. דף אחרי דף הוא עוקב להשלים את הפאזל. האפשרות מצויה, אולם הפתרון שיימצא אינו אף פעם הפתרון הנוסך ודאות. סימן השאלה המהוסס ממשיך לרחף, ועמו מידה לא מבוטלת של תסכול. תסכול המזמין להמשיך ולקרוא בו שנית ושלישית, כי זהו ספר מעניין, מסקרן ומרגש, ולא רק בזכות תכניו ואווירת המסתורין, אלא גם הודות לכישרונה האימז'יסטי של המשוררת.

יערה בן דוד "סוס טרויאני מבטן התודעה", הוצאת כרמל, ירושלים 2011, 96 עמ'