לפעמים, נראית עבודת העיתונות הישראלית כמו תיעוד של 'הסוף'. כמו הכתבות המוכנות בכל עיתון או ערוץ טלוויזיה המתפרסמות מיד עם מותה של אישיות חשובה. הכל מוכן, רק שימות.

הפער בין תקשורת ה'פראבדה' האיראנית לבין התקשורת ה'דמוקרטית' הישראלית מעלה הרבה ספקות סביב השאלה מה עדיף. נכון, אנחנו הישראלים רוצים להתריע, להראות שאנחנו ביקורתיים, חתרנים, לא קונים את כל מה שמאכילים אותנו בכפית. אבל, בינינו, מה זה עוזר לי, למשל, ש'אמרו לי'?
תסריטי האימים שנפרסים בתקשורת הכתובה והאלקטרונית ולפיהם איראן תתקוף אותנו אם תהייה לה פצצה/ תתקוף אותנו אם נתקוף אותה/ תתקוף אותנו בג'יהאד לאיחוד האסלאם העולמי סביב אל קודס, כל אלה מעודדים  מאוד כמובן, בעיקר כשאין לי ממ"ד או מסכות אב"כ, כי ממילא זה לא יעזור. כך אפשר למות חופשי ומאושר. והעיקר שאמרו לי.

הטלוויזיה האיראנית באנגלית press tv, מנהלת עתה מסע לאיחוד האסלאם, אבל בעיקר להתגייסות למען הנרטיב האנטי ציוני. היא מתריעה, מזהירה ומאיימת באמצעות הערוץ בשפה האנגלית, הפונה לקהל מערבי בעיקר. הנה, בתכניותיה האחרונות ייחדה מקום של כבוד ליו"ר מפלגת העבודה שלי יחימוביץ' המצוטטת כמוטרדת מהתבטאויות ראש הממשלה ושר הבטחון, ואילו כתבה אחרת מתארת כיצד השוטרים האמריקנים עוברים ישראליזציה, ללמדך עד כמה השטן הקטן משפיע על השטן הגדול. אבל, בתכנית שטיפת מוח ייחודית בסוף השבוע האחרון שבה המראיין והמרואיין אמרו אותו דבר, עבדו שופרות השלטון-תקשורת בשירות האחווה והרעות בנוסח 'מוסלמי כל העולם התאחדו' . הם גם מצאו את נוסחת הפלא שתשים קץ למלחמות השיעים והסונים שהרי בבסיסם הם ממש אוהבים זה את זה. תרופת הקסמים שתחסל, סופית, את השנאה התהומית שרוחשים מוסלמים למוסלמים , את הרציחות ההמוניות בסוריה, באפגניסטן ובעיראק ובעוד כמה נקודות על הגלובוס.
ותראו כמה המתכון פשוט: שחרור אל קודס: השחרור יאחד את כל המוסלמים בעולם שיתחבקו, יתנשקו ויפצחו  בשירה אדירה והרמונית של הבה נגילה. שחרור אל קודס ירפא את כל החוליים של נשיא שטובח בעמו, של תאי טרור ששולחים מתאבדים להתפוצץ בשוקי בגדד ואיסלמבאד, שכן הוא יבשר את האחדות הנפלאה של כל הפלגים המוסלמים, שהרי כולם אחים המה.

מן העבר השני של המתרס, העיתונות הישראלית אינה יודעת את נפשה. היא יוצאת מגדרה בניסיונות להמציא את הגלגל מחדש, לספק לנו מידע מתי תהייה התקיפה (כי כולם מאוחדים בידיעה שתהייה כזו), מי ישתתפו בה, איך הם יתקפו. העיתונות גם מנסה להסביר פרטים על הטקטיקה והאסטרטגיה המנחים של תקיפה כזו ומשתדלת לעודד אותנו, בעיקר, לברוח מהארץ. העיתונות היא גם זו שמצקצקת בלשונה על ההפקרות הפושה סביב הפרסומים שהיא עצמה מפרסמת בחדווה על התכניות הביטחוניות של ישראל לשבועות הקרובים, כי אחר כך מי יודע אם תהייה ישראל.

אין גבול ליצירתיות. בעיתון הארץ הציעו תקיפה באיראן לפי תורת המשחקים, בחדשות ערוץ 2 השיאו לצה"ל עצות כיצד לנהוג בעת תקיפה. כולם מצטטים את ראשי מערכת הביטחון/אמ"ן/ המוסד בעבר ובהווה וגם את נגיד בנק ישראל סטנלי פישר שמבטיח שלמלחמה יהיה כסף. אוף, כמה מרגיע.. לרגע חששתי שסטנלי יסגור את הברז ונוכל לסגור את המדינה עוד לפני "המלחמה".  במעריב ובידיעות דואגים לנו גם ליום שאחרי, מספרים לנו כמה אנשים ימותו ומנסים לעודד אותנו באמצעות שימוש במלים כמו 'רק' ו'בלבד' שממש מגמדות את החרדה.

בסוף השבוע, הגיע העיתונאי ארי שביט (הארץ) לנקודת מפנה במסכת הראיונות על "התקיפה באיראן". הוא ריאיין את "מקבל ההחלטות" ומתאר את שר הביטחון אהוד ברק שקולו לא נשמע הרבה לאחרונה אלא ב'מידע ממקורות'. גם עתה, מצטנע 'האיש המוסיקלי' ברק והופך להיות רק מקבל ההחלטות: איש נטול שם שנועל סנדלים, אבל יש לו בבית פסנתר כנף שחור. איש שיודע להסביר בסבלנות ובנחישות למה ישראל חייבת לפעול, למה ארצות הברית כנראה לא תעשה דבר. איש שמדבר במונחים של 'סכנה קיומית' ו'חשרת עננים' שתרחף מעל ישראל.

בניסיון למצוא מקבילות בין הנרטיב האיראני, כפי שמשתקף בערוץ הטלוויזיה שלהם הפונה לעולם הרחב, לבין ערוצי התקשורת הישראליים משתקפת תמונה המעיבה על היתרונות של חופש הדיבור הישראלי: נכון, אנחנו חזקים ואמיצים ואנחנו לא זקוקים לכדור הרגעה ולכן חשוב שנדע מה אהוד ברק או נתניהו חושבים בדיוק, ובאותה הזדמנות, מה רע אם גם האיראנים ידעו? לפחות יוכלו להתכונן ולהיערך ולהכשיל כל נסיון תקיפה ישראלי. זה בסך הכל פייר, לא?