Skip to content

רוקנרול ללא פורענות

דוח המבקר / מופע The Walkmen, אחד מהרכבי האינדי רוק המובילים בעולם, הופיעו אמש (שלישי) במועדון "בארבי" בת"א לרגל השקת אלבומם החדש. הלהקה איכותית, המוזיקה מצוינת, אבל ליובל אראל הייתה חסרה התפרעות אמיתית – מה שמנע מהניצוץ המחתרתי להידלק
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

[rating=4]

בחליפה שחורה של סוכן בורסה. הסולן המילטון לייטהאוזר. צילום: יובל אראל

להקת The Walkmen היא הרכב אינדי-רוק מניו יורק, אחת החשובות ביותר בדור שלה. הלהקה נוסדה בשנת 2000, חבריה גדלו באזור וושינגטון די.סי, ניגנו יחד באותן להקות בתחילת הקריירה שלהם ואף למדו באותו בי"ס תיכון. לבסוף עברו חברי הלהקה להארלם והפכו לחלק מסצנת הרוק הניו-יורקית. הלהקה החדשה שייסדו שאפה לבדל עצמה מסאונד הרוק-גאראז' של הלהקות הקודמות בהן פעלו.

הלהקה ממוצבת היטב בלב ליבה של סצנת האינדי האמריקאית ויש לה המוני אוהדים ברחבי העולם ובישראל. אלבומה האחרון הושק ממש עכשיו, בשלהי אפריל, "Heaven" ושיר הנושא  שלו הוכתר כשיר החדש הטוב ביותר והוא כבר הוכתר כאלבום השני הטוב ביותר של השנה.

זו הייתה סיבה מספקת כדי לצאת למסע הופעות ובמהלכו אף לקפוץ ולבקר בארץ הקודש, ובמיוחד להופיע בביקור לילי במועדון "בארבי" בת"א. המופע שהתקיים אמש (שלישי) הוביל מאות אוהדים של ההרכב להתקבץ במועדון ולצפות בתופעה הזו הנקראת The Walkman.

הלבוש שלהם חנוני למדי. הסולן, המילטון לייטהאוזר, בחליפה שחורה של סוכן בורסה, עניבה תואמת וחולצה לבנה, די מזכיר בחיצוניותו את הפושטק הבריטי בקסטר דיורי, שביקר כאן לפני מספר חודשים. כך גם חבריו להרכב, לבושים קצת בחגיגיות כאילו וזומנו למסיבת קוקטייל בבית הקונסול לתרבות של ארצם.

אבל המוזיקה זה כבר סיפור אחר. הצליל האופייני להרכב, שלא מתהדר ברעשים ולכלוכי אוזניים מיותרים, מתנגן ומוביל את השירים אחד אחד שלובים במסכת ארוכה, קצת נוסחתית, אך עדיין בעלת רוח צעירה ופרועה.

ההתקהלות במועדון הייתה מעין פגישת מחזור לוותיקי הליינים האלטרנטיבים השונים של שנות ה-90 ואף מוקדם מכך, יחד עם השכבות הצעירות יותר, שכבר הספיקו ללמוד את הזרם העצמאי במוסיקה ולגשר על הפערים.

קצת הפריעה לי התחושה כי על אף הסצנה, ההתרגשות, הדריכות והציפייה, לא הייתה אמש התפרעות אמיתית. האורחים הם מקצועים, יודעים את מלאכתם, אך יחד עם זאת לא יצרו פורענות של רוקנ'רול מעבר להעברה מסודרת של הסט ליסט הארוך ישירות אל אוזני הקהל

יתכן והקהל בארץ, ואני בתוכו, קצת שבע משפע האורחים המגיעים בשנים האחרונות, יתכן וזו השגרה, יתכן וזהו סתם ערב שכזה. לא יצאתי מגדרי. המוזיקה מצוינת, בנויה נכון והאלבום עצמו עושה דרכו במעלה הפופולריות הבינלאומית.

ההרכב יודע את מלאכתו ומעביר בדייקנות את הצלילים, אבל, וזה האבל המכריע, היה כאן איזשהו נתק מסויים, משהו שמנע מהניצוץ המחתרתי להידלק.

2 Comments

  1. יובל אראל
    16 באוגוסט 2012 @ 22:25

    יפה מאוד ליאון שהערת\ביקרת את גובהו של הטקסט, אבל, וזו הנקודה הכי חשובה, חברי להקת דה ווקמן מצאו את הכתבה הזו, בכתובתה המקורית ב"בלוג של יובל אראל" ככתבה היחידה (מתוך כל הכתבות שהתפרסמו בארץ) המתארת את ביקורם בישראל, אתה מוזמן לבקר באתר שלהם ולבדוק בעצמך.

  2. ליאון
    15 באוגוסט 2012 @ 21:48

    לתומי חשבתי, ש"מגפון" – עיתונות ברמה אחרת… כך לפחות הצהרתם על עצמכם, אבל לצערי יש תחושה שאין עורך לכתבי השטח.
    אני מצטט מהכתבה "הלבוש שלהם חנוני למדי. הסולן, המילטון לייטהאוזר, בחליפה שחורה של סוכן בורסה, עניבה תואמת וחולצה לבנה, די מזכיר בחיצוניותו את הפושטק הבריטי בקסטר דיורי, שביקר כאן לפני מספר חודשים. כך גם חבריו להרכב, לבושים קצת בחגיגיות כאילו וזומנו למסיבת קוקטייל בבית הקונסול לתרבות של ארצם.

    אבל המוזיקה זה כבר סיפור אחר. הצליל האופייני להרכב, שלא מתהדר ברעשים ולכלוכי אוזניים מיותרים, מתנגן ומוביל את השירים אחד אחד שלובים במסכת ארוכה, קצת נוסחתית, אך עדיין בעלת רוח צעירה ופרועה.

    טקסט כזה מבזה את המקצוע. זו כתבת צבע, כתבת ביקורת, כתבה בכלל???
    אם אין לכם אנשי מקצוע – אולי עדיף לא לפרסם כלל.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן