>>> הפרק הקודם: אף אדם שפוי לא ייצא לחתונה עם בחורה שהרגע פגש ברמזור

לאמני פיתוי יש דרכים מוזרות להתחיל עם בחורות. הם תמיד עושים משהו שהוא יותר מדי, או פחות מדי, או סתם לא-הולם-את-הסיטואציה מדי. בדרך כלל קל לזהות אותם כבר בדקות הראשונות, אלה הבחורים הביישנים שהיית מצפה למצוא משחקים "סטארקרפט" על המחשב בבית או עושים מרתון "המפץ הגדול". אבל במקום לעשות את מה שהם טובים בו, את מוצאת אותם זורקים לך הערות סטייל "אז מה צבע התחתונים שלך?" בתור לבנק, או מנסים להעליב אותך בפאב וחושבים שזה שרמנטי.

הרבה פעמים ההתנהגות הזו מלווה בהבעות פנים מוגזמות, הפגנת ביטחון מופרז ואגו שברירי שמבצבץ מבעד לסדקים, כשמסתבר להם שבסוף המסכת שהעלו את לא מתכוונת לתת להם את הטלפון שלך. לא, גם לא את הפייסבוק שלך. ולא!! גם לא את זה של החברה שיושבת לידך. אז הם רצים בראש מושפל למדריך שלהם, שממתין להם בפינה אפלולית של הפאב ואוסף אותם כמו אמא אווזה, מנקה להם את האבק מהנוצות ושולח אותם למשימה חדשה.

אבל בזוהר לא היה שומדבר שצעק את זה שהוא "אמן פיתוי".

הכרנו ביומולדת של חברה, הוא ישב מולי בשולחן ארוך של פאב, השתלב בטבעיות בשיחה שניהלתי עם מכר משותף, היה משעשע וידידותי למשתמשת, וחילץ ממני את הטלפון שלי כבדרך אגב בזמן שאיכשהו נקלענו לטורניר "פרוט נינג'ה" בטלפון שלו. סביר להניח שהוא השקיע מאמץ מסויים כדי להנדס את הסיטואציה, אבל ההבדל בין סתם בחורים חמודים לאמני פיתוי עשוי להימצא בסופו של דבר בשאלה אם את מרגישה שקיבלת בנאדם אמיתי, או שיבוט מהונדס גנטית של "גבר-גבר".

הבעיה מתחילה בשיטות שמלמדים את פרחי הרומנטיקה האלו

יצא לי לרפרף פעם על מדריך כזה לאמני פיתוי, ונאלצתי להסכים עם חלק מהאבחנות שצויינו שם לגבי נשים. כן, נשים (ואני מדברת רק בשמי, כמובן) רוצות גבר חזק, שיודע להוביל, שנוטל יוזמה ולוקח אחריות, גבר שגורם להן (נו, לי! לא צריך להתלהם) להרגיש אישה. לא אישה קטנה, לא חסרת אונים, לא כאילו מקל הקסמים לקח אותך 400 שנה אחורה, אבל אישה. עדינה, מתוקה, מוגנת, מחוזרת, כזו שיכולה להשען לאחור בכסא וליהנות מהנסיעה בזמן שהמושכות נמצאות אצל האביר.

הבעיה מתחילה בשיטות שמלמדים את פרחי הרומנטיקה האלו, שיטות כוחניות, מנג'סות, שלא יודעות גבול מה הוא. שיטות שלפעמים גובלות בהטרדה. השיטות האלו משתבשות עוד יותר בשלב היישום שלהן על ידי גברבר סדנאות פיתוי ממוצע, כזה שחושב שרגישות חברתית ואינטליגנציה רגשית הם מושגים שאנשים טיפשים המציאו כדי לנחם את עצמם.

בכל אופן, אחרי יומיים זוהר התקשר, תיאר לי איזה דברים מגניבים הוא עשה מאז שנפגשנו לאחרונה ואיך הוא עוד מתכנן לקרוע את העיר בערב (עד כמה שאפשר לקרוע את חיפה), ושאל אם אהיה פנויה לבירה מחרתיים, עוקף את הסירוב המובנה שלי לכל הצעה להיפגש מחר.

אני חייבת להודות שכאן התחיל להתגנב לליבי החשד שמדובר באמן פיתוי. משהו בגרנדיוזיות שלו, בציור שלו את עצמו כבליין שחוגג מבוקר עד בוקר, לא כל-כך התיישב עם מה שחברה שלי כבר סיפרה לי עליו, על פיו הצטייר יותר כאיש קוד אפרורי בחברה גדולה, שחייו החברתיים נסובים בעיקר סביב משחקי D&D בעולם האמיתי (החבר'ה עם הגלימות וחרבות האור שרודפים אחר גורמים עלומים במדשאות וחורשות וגורמים לך לשפשף את העיניים כדי לוודא שלא מדובר בעוד הזייה שנובעת מהתייבשות). אבל בכל זאת היה בו משהו חביב, ולכל אחד מותר להיות קצת לא הוא בהתחלה, וגם לבחורים שהלכו לסדנאות שדרוג עצמי ו"טיפוח האריה הפנימי" צריך לתת הזדמנות הוגנת לכבוש את ליבי.

וכן, אני מוכנה לספר לעצמי הרבה תירוצים על למה אני יוצאת לדייטים אבודים מראש. אבל האמת שאני בעיקר מפחדת מפני דינה, שתשלח לי שוב את הבן שלה, או סתם סמסים כפייתיים על למה אני מורחת לק בשישי בערב במקום לצאת לדוג.

המשך: אם זה נשמע כמו אמן פיתוי ומכחיש כמו אמן פיתוי – זה אמן פיתוי

צילום אילוסטרציה:  FreeDigitalPhotos.net