Skip to content

תאומים? אני? ללדת תאומים? זו בטח טעות, לא עשינו משהו מיוחד

אבל מה פתאום טעות? היא תגיד לי סתם? זה אמיתי וזה קורה כאן ועכשיו, וזה קורה לי, לבעלי, ולילדתי הבכורה, שלומדת בכיתה א'. ומהרגע הראשון, ידעתי בוודאות שיש לי בבטן שתי בנות
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

"הכל נראה מצוין", אומרת לי הטכנאית החביבה באולטרה-סאונד הראשוני. אני שוכבת לי על המיטה, שמחה לשמוע את קולה המרגיע, ואז היא מוסיפה בטון ספק רציני ספק משועשע: "חמודה, זה לא שק אחד, אלא שניים".

ישנם רגעים שנחקקים לכל החיים, מין תזכורת כזאת שלא חשוב כמה זמן יחלוף מאז, הוא יישאר בלב. לעיתים יתקהה עם השנים, לעיתים יצוף בגל ענקי של רגש, אבל הוא שם. תמיד.

לאחר ההלם הראשוני, המחשבות החלו לרוץ בראש באוטוסטרדה, מהר מכפי שיכולתי להכיל. התרגשות עצומה שהתנגשה עם פחדים מרובים וחשש מהלא נודע. מה יהיה? איך נסתדר? האם הכל יהיה בסדר?

תאומים? אני? ללדת תאומים? זו בטח טעות, הרי לא עשינו משהו לא שגרתי. אבל מה פתאום טעות? היא תגיד לי סתם? זה אמיתי וזה קורה כאן ועכשיו, וזה קורה לי, לבעלי, ולילדתי הבכורה, שלומדת בכיתה א'.

הרגע הזה, שממנו נוצרו אחר כך אלפי רגעים, קסומים וקשים כאחד, הוביל אותי לאתגר של חיי. אמא לתאומים.

תאומים? אין לי מושג איך, אבל בערך מהרגע השני ידעתי שמה שנובט אצלי בבטן הן תאומות. שתי בנות. לא היה לי צל של ספק שהן בנות. אנשים פה ושם ניסו להתווכח איתי, לפני שבכלל היה אפשר לדעת את מין היילוד, "איך את כל כל בטוחה? אולי זה בן ובת? אולי שני בנים? נחכה ונראה". אך כל כך הייתי בטוחה בתחושותיי מהבטן, וכשהגיע היום המיוחל כשכבר יכלו לקבוע ולבשר לנו את המין, אמר הרופא לבעלי: "עוד מעט יהיו לך עוד שתי בנות קטנות".

לא יכולתי שלא לחייך אל מול פניו המשתאות. "עם אמא כנראה לא מתווכחים", אמר בעלי לרופא. "גם בהריון הראשון היא ידעה מהתחלה שזו בת וצדקה", מילמל, והרופא החזיר לו מבט בעינים מחייכות.

שני זוגות של כפות רגליים כנראה שיחקו תופסת בחלל הבטן

הריון לתאומות הוא חוויה פוריה ומבורכת. הכל גדול חזק ומהיר יותר: הבחילות בבקרים, הצרבות לקראת ערב שלא נתנו לי מנוח, והבעיטות, אוי, הבעיטות שהרגשתי וספגתי לא השאירו שום מקום לדמיון. לעיתים הרגשתי בבטן פלוגה של גולני החוגגת את השחרור המיוחל אצלי בחלל הבטן. הרגשתי כל כך בבהירות ובחדות מה מתחולל בתוכי, מה נובט וצומח בתוכי.

ערב אחד, בחודש השביעי להריוני, ישבנו כמה חברים בסלון, ופתאום אני מרגישה משהו מאוד מוזר אצלי בבטן. הורדתי את הראש, והמחזה שנגלה לי החסיר פעימה מליבי: הבטן כולה זזה לצד ימין, כשאני רואה בבירור כפות רגליים שרוצות לצאת החוצה.שני זוגות של כפות רגליים שכנראה שיחקו תופסת בחלל הבטן והזיזו אותה לצד ימין, אחרי שלוש שניות, כשהבנתי מה קרה וסיפרתי נרגשת לחברים, הם כבר לא ראו כלום, הכל חזר לקדמותו. עוד רגע שנחקק היטב בזכרון.

יום הלידה הגיע מוקדם מכפי שציפיתי, תפס אותי לא מוכנה, אך אותן זה ממש לא עניין: הן החליטו שזה היום, וזה אכן היה היום. יום של שמחה, גאווה, ובמיוחד אהבה.

יש אחת שעובדת קשה, ובכך סוללת לשנייה את הדרך

רצה הגורל וילדתי לידה טבעית, ללא אפידורל ומשככי כאבים. עשר הדקות  שהפרידו בין גיחתה של התינוקת הראשונה לאוויר העולם לבין השנייה היו הארוכות ביותר בחיי. והדבר הראשון שלמדתי על בשרי בעת הלידה ואחריה היה שיש אחת שעובדת קשה, ובכך סוללת לשנייה את הדרך.

נוכח העובדה שהן נולדו לפני החודש התשיעי, הן הוכנסו לפגיה לפיקוח. הרופאים ציינו בפניי,  לאחר שבדקו את השליה, שאלו תאומות זהות לחלוטין.

להביט בקטנטנות האלה לפני שנכנסו לפגיה, דקות אחדות לאחר הלידה, ישנות יחדיו, מצויידות בכובע גרב לראשן הזעיר – למרות הבלבול והעייפות הגדולה שחשתי  לאחר הלידה – גרם לי סימפוניה של צלילים הרמוניים בלב. הכל היה כל כך טבעי, התאומות שלי במקום כל כך טבעי, לא ידעתי מה אחוש לפני הלידה. האם זה יראה לי מוזר שיש שתיים? אך ההריון והמגורים המשותפים של שלושתנו גרמו לנו להכיר אחת את השנייה ואת השלישית, וכשזה קרה בפועל, מה שנותר באותו רגע היה להגניב דמעה חמה ולהגיד תודה רבה.

אביב, הבכורה, נולדה במשקל 2,100 קילו. קרן, הקטנה, נולדה במשקל 1,600 קילו. בימים הראשונים לאחר הלידה קראתי להן ספגטי, בגלל הידיים הארוכות והרזות שלהן.

קראתי להן ספגטי, בגלל הידיים הארוכות והרזות. עם התאומות

כשקראו לנו הרופאים והודיעו שאביב משתחררת למחרת הביתה וקרן צריכה להישאר עוד כעשרה ימים עד שתגיע למשקל הרצוי, חוויתי שברון לב. איך אוכל לקחת תינוקת אחת הביתה ולהשאיר אחת בפגיית בית החולים? הקפדתי מאוד בימים ההם להגיע יום יום לבית החולים ולהאכיל אותה, וכששהיתי בביתי עם ילדתי הגדולה ועם אביב, הקפדתי שאחד מהוריי או בעלי ישהו עם קרן בבית החולים.

ישנות באותן שעות, מתעוררות יחד רעבות, משחקות ושוב נרדמות יחד

כשסוף סוף הגיעה גם קרן הביתה, האתגר רק התחיל. לצד הנאה גדולה מהילדות, הקושי לעיתים היה רב. בתחילה לא חשבתי שאצטרך עזרה מסיבית, אך מהר מאוד הבנתי שעזרה וסיוע הם הדברים הכי טובים ומבורכים שאני מקבלת. אני זוכרת בבירור את הצורך בעמידה בזמנים בשגרה של להאכיל, לחתל, לקלח את שתיהן, וכל זה בנוסף לגידול ילדתי בת השש ושאר מטלות הבית, שגם מהן אי אפשר להתעלם.

האינטראקציה בין תאומות בולטת כבר מהחודשים הראשונים לחייהן, הן היו שולחות ידיים זו לזו עת ששיחקו במשחקים משותפים במיטה, מחזיקות זו לזו את הבקבוק, וכמעט כל הזמן מביטות זו בזו, במין הכרה והבנה שהן מכירות לא מהיום. הן היו ישנות באותן שעות, מתעוררות רעבות יחדיו, משחקות קצת ושוב נרדמות יחד.

למדתי לאט לאט להחזיק בשתיהן יחד ולתמרן בין שתיהן כשאני לבד, למרות שרוב הזמן לא הייתי לבד, עקב העובדה שטיפול בתאומות הינו טיפול מסיבי של 24 שעות. לבצע הכל כפול ולהשתדל מאוד ששתיהן תקבלנה את הכל באותו זמן.

קרן ואביב החלו לדבר זו עם זו בשפה משלהן, שמובנת רק להן

הזמן חלף, וקרן ואביב החלו לדבר אחת לשניה בשפה משלהן, שמובנת רק להן. עד גיל שלוש לא חשבתי בכלל לשלוח אותן לגנים, הודעתי למקום עבודתי שאני לא חוזרת, הקדשתי את כל כולי לטיפול בשלוש בנותיי.

כשהגיע הזמן להירשם לגן טרום-טרום חובה לא היה לי ספק שהן יהיו יחדיו באותו גן. למרות שנשמעו קולות מבחוץ, שאולי כדאי להפריד, ידעתי שלפחות בהתחלה יהיה להן טוב אם יהיו יחד. זה יקנה להן את הביטחון הדרוש וההנאה המובטחת. כדי להיות בטוחה, פשוט שאלתי אותן, דיברנו על זה. הן אמרו לי שהן לא רוצות להתגעגע, הן רוצות ביחד.

כשהלכנו לקנות בגדים בגיל חמש והן רצו לקנות את אותם הפריטים, הסברתי להן שאמנם הן תאומות וקרובות, אבל שלא ישכחו לעולם שכל אחת מהן בנאדם בפני עצמו, עם רצונות ועם אישיות עצמאית. זה לא תמיד עזר לי, לפעמים היו רוצות ללבוש את אותה חולצה או את אותה חצאית. אבל היום אני יכולה להגיד בפה מלא שיש להן טעם שונה. לעיתים הן מחליפות ביניהן בגדים, אבל לכל אחת יש את הארון שלה ואת מבחר הבגדים שלה.

בגן אני זוכרת היטב את פליאת הילדים, שגם אחרי חודשים לא הצליחו להבדיל ביניהן ותמיד היו שואלים מי זו מי. הבנות כל כך התרגלו לזה והן מורגלות לכך עד עצם היום הזה ומקבלות זאת ברוח טובה ובשעשוע.

השנים רק חיברו בין שתיהן יותר ויותר, ולמרות שיש להן המון חברות, הן עדיין הכי מחוברות זו לזו ונוהגות לבלות שעות ביחד בלי שאף אחד יכול ורוצה להפריע להן.

אחותן הגדולה, שהיא היום חיילת, משמשת להם השראה מהרגע הראשון. כשהיא לא בבית, הן מחטטות לה בארון הבגדים ומודדת את בגדיה.

כגודל האהבה גודל המריבה

מריבות בין אחים  ואחיות הן דבר ידוע. על אחת כמה וכמה מריבות בין תאומות. כשהמריבה מתחילה אי אפשר לדעת איך תסתיים, אך אפשר לדעת בוודאות שהיא לא תימשך הרבה זמן, ובעוד פחות משעה כבר נשמע אותן מצחקקות בחדר. מה שנראה לפני כמה דקות כמלחמת עולם עבר-חלף ברגע של צחוק, עד לפעם הבאה.

כאמא לתאומות למדתי, שהכל חייב להיות שווה לחלוטין: כמות האוכל בצלחת מוכרחה להיות זהה, וכן כמות המשקה, אחרת תהיינה לי צרות צרורות. עליי להתנהג לשתיהן באופן שווה.

כשמישהי מהן חולה ורק אחת מהן הולכת לבית הספר, הן לא מנתקות קשר לרגע. בין אם מדובר בטלפונים בהפסקה או בהודעות טקסט בשיעורים, מתחת לאפה של המורה. האחת מספרת לשנייה כל פרט פרט שמתרחש בכיתה, שלא תרגיש חלילה שהיא מחוץ לעניינים, אלא תרגיש שהיא נמצאת גם בבית הספר. וכשהיא חוזרת הביתה הפגישה מאוד מרגשת, כאילו לא התראו חודשים ארוכים, גם אם מדובר בשעות בודדות בלבד. ההתרגשות גדולה ומפליאה אותי כל פעם מחדש, כמו גם החיבור המיוחד והבלתי ניתן להפרדה ביניהן.

אחר כך, במיטה לפני השינה, הן יספרו זו לזו מה שרצו לספר קודם

כשחברות מגיעות לבקר, הדינמיקה משתנה במקצת: את הבדיחות הפרטיות והשפה המשותפת הן מניחות בצד ומפנות מקום  לחברות השוהות  במחיצתן. אחר כך, במיטה לפני השינה, הן יספרו זו לזו מה שרצו לספר קודם ולא יכלו, יעבירו רשמים, יתווכחו ולא יהססו להגיד את דעתן, שלעיתים שונה, בפה מלא.

אביב (משמאל) וקרן, צילום עצמי. אין ספק שהאהבה שלהן מנצחת

היום אביב וקרן בנות 13. הן עדיין עושות כמעט הכל ביחד, מתגעגעות זו לזו  כשהן בנפרד ומוכיחות מעל לכל ספק שהאהבה שלהן מנצחת, העזרה שלהן זו לזו ולזולת בכלל אינה תלויה בדבר.

אני, כאימן, גאה לראות את היחסים החמים ביניהן, את התובנות ואת הדרך שבה הן הולכות יחד כאחיות, וכל אחת לחוד, כעצמאיות. טובות השתיים מן האחת. שתיים זה כוח ועוצמה, ותמיד טוב שיש עם מי לדבר.

אני מקווה שכאשר יאלצו להתמודד עם מכשולים בהמשך הדרך, הן יתגברו עליהם כפי שעשו זאת עד עכשיו, לבד  ויחד.

כשאנחנו מטיילות להנאתנו, וממולנו מגיעים הורים עם עגלה גדולה ובתוכה יושבים להם בנחת תאומים, נוצר קליק מיידי ביני לבין האמא השנייה. אנחנו  כאילו מדברות ללא מילים, ולעיתים עוצרות לשיחה, לא מהססות לשאול שאלות ולשתף בחייהן הפרטיים. בכל שיחה שכזו אני שומעת את עצמי אומרת: "כמה שאני יודעת ומבינה מה את עוברת".

אותי אף אחד לא הכין מבעוד מועד, לא היה לי מושג עד לאותו אולטרה-סאונד שאלד תאומות. הניסיון בא עם הזמן, אבל האהבה הייתה שם מהרגע הראשון.

שתהייה לי שלושתן בריאות – אמן ואמן.

3 Comments

  1. מרגלית למפל פרשטמן
    20 באוגוסט 2012 @ 17:41

    שנאמר כי "בצער תלדי בנים" הכתוב התכוון למהלך הלידה שבסופו מביא אושר אדיר שלא ניתן לפירוט.
    זה לא משנה כמה ותק יש על מעשה הלידה. זה תמיד מרגיש לכל אישה כאילו והיא המציאה את "הגלגל".
    וכשזה מגיע בזוגות ובשלשות, אז בכלל…
    איתנה, שתהיינה לך בריאות. שתצלחנה בכל. ובוודאות, שלושת בנותייך הפכו אותך למאושרת ומעושרת.
    אהבתי ונהניתי לקרוא.

  2. טלי
    20 באוגוסט 2012 @ 16:08

    לפחות הגדולה היתה בת 6. כשאמא שלי ילדה את אחיי התאומים, הייתי בת שנה ו-8 חודשים. ההורים שלי אומרים שזה היה כמו לגדל שלישייה. ועד שלב מסוים באמת התנהגנו כמו שלישייה.
    מעניין אותי איך הגדולה קיבלה את עניין התאומות? כי אני מודה שעדיין, יש ימים שאני קצת מקנאה בתאומים (וכבר עברתי את 30). הם אף פעם לא לבד!

  3. זלוטו
    20 באוגוסט 2012 @ 14:03

    כסב לתאומות , אני יכול להזדהות, לא עם הצרבות! 🙂 זה קשה בהתחלה אבל הפיצוי עצום!

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן