[rating=5]
הסרט "היו זמנים באנטוליה" זכה לאחרונה בפרס היוקרתי ביותר בתחרות הסרטים של קאן 2011. הסיפור אמנם נפרס באיטיות רבה במשך 157 דקות, אך התמורה בהתפתחות הסרט שווה כל רגע. אני חייב לציין מראש, כדי שלא תתלוננו אחר כך: הסרט ארוך ואיטי מאוד, אבל הוא נועד להיות כך, ולא הייתי מקצר ממנו דקה.
השעתיים הראשונות מתרחשות בשעות הלילה, לאור ירח, אי שם בהררי אנטוליה. לתוך הצילום הציורי, בו נראות דרכים מפותלות וריקות בנוף ים תיכוני, פורצת שיירת מכוניות של קבוצת גברים – הכוללת מפקח משטרה, תובע, רופא, כמה שוטרים וחשוד ברצח, הנוסעים לאתר גופה. החשוד, הטוען כי היה שיכור בעת הרצח, לא זוכר היכן קבר אותה. אך עם עליית השחר, המידע על הרצח מתחיל לטפטף והסודות יוצאים לאור. עם מציאת הגופה, מתחילות השאלות הגדולות באמת.
הבמאי הטורקי נורי בילגה ג'יילאן ("שלושה קופים") הופך כל רגע בסרט לדרמטי, נותן לנו להכיר את הדמויות לעומק ומאפשר לעלילה להתפתח מעצמה. רק יוצר עם ידע קולנועי מושלם יכול להוציא קסם כזה, בו מצד אחד הוא מעביר סיפור אודות אופיו של האדם, אך מצד אחר מצליח לתמרן את הצופים בכל סצנה, שוט או פריים.
צילומי הנוף המרהיבים של גוקהן טירקאי, בשילוב עם צבעים וצורות צובעים את קנבאס המסך הקולנועי כסוגת המערבון (מכאן נגזר שמו של הסרט, מסרט המערבון "היו זמנים במערב" של סרג'יו ליאונה), אך ההתרחשות מתגלגלת אי שם בערבות אנטוליה שבטורקיה. ג'יילאן משחק עם הצופים, ומעביר אותם משניות של שעמום, ליופי מנלכולי ואף לרגעי הומור, כשדמויותיו מציעות אינספור פנים להלכי הרוח המקומיים.
עובדה מעניינת נוספת היא השימוש בקול הטבעי בסרט. אין מוזיקה, אך יש פסקול המרכיב את ההרמוניה: החל מעצים הנעים ברוח, ברקים ורעמים, נביחות כלבים ועד למושב הכיסא ברכב החורק במהלך הנסיעה. משחק נהדר ואינטימי של צוות שחקנים שאינם מוכרים בקולנוע המערבי: מוחמט אוזנר, אילמז ארדוגן, טנר בירסל, אחמט מומטז טילאן ופיראט טניס.
ללא ספק, זהו אחד הסרטים החשובים של השנה. "היו זמנים באנטוליה" הוא סרט אלגנטי, מהפנט ומכשף, עם מגע עדין, שקט ומהודק, הפועם בקצב משלו.