בתחנת המטרו "חמש השדרות" (Cinq Avenues) של מרסיי נעצרת הרכבת המגיעה מצפון העיר. הדלת נפתחת וחמישה בחורים צעירים בני 16-17 נורים החוצה כמו פגזים מתותח, תוך שהם מנהלים קרב אגרופים מופרע בינהם. ואז, מול עיני הנוסעים המשתאים, שולף אחד הילדים אקדח, לרווחתם הוא הופך אותו ומחזיק בקנה וחובט ביריבו. אקדח יש לו, אבל תחמושת לא.

מרסיי היא עיר ענקית. כמו כל עיר נמל מרכזית באירופה, היא מהווה מוקד צרות רציני למשטרה. הסמים מציפים את העיר. הקירבה היחסית לגבול עם איטליה, רכבות תכופות לכל רחבי אירופה, החופים הקשים להשגחה, השכונות שאליהם המשטרה נכנסת לעיתים רחוקות ומהגרים עם קשרים פליליים במדינות המגרב ובקורסיקה. כל הללו הופכים את מרסיי למרכז סמים, משמעותי. וסמים פירושם כסף והרבה כסף, ועם הרבה כסף קונים הרבה קלצ'ניקובים ומחסלים חשבונות.

18 איש נורו למוות, במרסיי וסביבותיה במהלך שמונת החודשים הראשונים של שנת 2012, רובם ברבעים הצפוניים של מרסיי עצמה, אבל לא מעט מהם גלשו לסביבותיה הקרובות של העיר. כל הקרבנות מוכרים למשטרה, כולם מעורבים בעסקי הסמים ורובם נורו באמצעות קלצ'ניקוב. והמשטרה? עושה רושם שלמשטרת מרסיי נוח מאוד עם המצב הקיים והם מעדיפים איסוף גופות של עבריינים על מאבק אמיתי בכנופיות. כך שכל חקירות מקרי הרצח הללו איכשהו מתפוגגות ונעלמות מעיני התקשורת.

כמובן שלעובדה שעוברים ושבים תמימים לא נפגעו או לא היו בסכנה יש חלק משמעותי בעובדה שמשטרת מרסיי מעדיפה לא לרוץ אחרי הרוצחים. לשכונות הצפוניות של העיר הם לא נכנסים לעיתים קרובות וממילא לא ממש יועיל להם, שכן בכל בתי המגורים הענקיים (נקראים בצרפתית Cite), בהם מתנהלת פעילות, מוצבים זקיפים (בדרך כלל ילדים) שמדווחים על כל רכב חדש או אדם זר שנכנס למקום, וכמובן על כל ניידת.

כל ילד במרסיי, שחשקה נפשו באיזה צינגלה, יודע היכן להשיג אותה, ואם לא, לעיתים קרובות מספיק ללכת ברחוב בעקבות הריח. תושבי מרסיי לא ממש חוששים לעשן ג'וינט ברחובות.

מצעד המוות שמייצרת תעשיית הסמים בדרום צרפת עושה רושם שאיננו מטריד את המשטרה במיוחד, ולא פעם נשמעו שוטרים שמצדיקים את אזלת היד של המשטרה בטענה ש"לא עדיף שיחסלו אחד את השני משנסכן את חיינו"? וכך מתנהלת לה מלחמת כנופיות, בהיקף שלא היה מבייש את שיקגו של אל קפונה, בשולי התקשורת וללא הפרעה משטרתית, פרט כמובן לאיסוף גופות.