Skip to content

דראפט לידוענים

גבירותיי ורבותיי, למקומות, היכון, צא. המירוץ המטורף של המפלגות אחר הידוענים נפתח. הבעיה היא שחלק מאותם ידוענים עושים "שופינג" במפלגות השונות ובוחרים ברשימה – לא לפי הזדהות עם ערכיה אלא משום שהיא מציעה תנאים טובים יותר. ובכן, אם רוצים לנטרל את התופעה השלילית הזו, אולי כדאי ליישם כאן את שיטת הדראפט, המקובלת בספורט האמריקני: ביום […]
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

גבירותיי ורבותיי, למקומות, היכון, צא. המירוץ המטורף של המפלגות אחר הידוענים נפתח. הבעיה היא שחלק מאותם ידוענים עושים "שופינג" במפלגות השונות ובוחרים ברשימה – לא לפי הזדהות עם ערכיה אלא משום שהיא מציעה תנאים טובים יותר. ובכן, אם רוצים לנטרל את התופעה השלילית הזו, אולי כדאי ליישם כאן את שיטת הדראפט, המקובלת בספורט האמריקני: ביום נתון ובמקום שייקבע מראש תבחרנה כל מפלגה, לפי סדר שיוגרל מראש, את הידוען המועדף עליה. הלה יתחייב, מצידו, לאמץ את רעיונותיה של מפלגתו החדשה ולדבוק בהם ללא סייג. בדיוק כמו שחקן NBA שאוהד את לוס אנג'לס לייקרס כל חייו, אך בדראפט נבחר דווקא על ידי בוסטון סלטיקס.

מאת אורי קציר

לא מעט ידוענים יפארו את רשימות המפלגות לקראת הבחירות לכנסת ה-19. מצליחנים מתחומי התקשורת, הבידור, הצבא, הכלכלה והספורט יעשו את דרכם אל הבחירות המקדימות או אל המינוי מטעם, בדרך לקריירה פוליטית מסקרנת. השם הידוע מכולם הוא, כמובן, זה של יאיר לפיד. אבל לצידו מככבים גם שמות כמו האלוף (מיל.) שלמה ינאי (שכיהן גם מנכ"ל חברת טבע), הרב שי פירון, מנכ"לית בנק לאומי עד לאחרונה גליה מאור, ראש עיריית הרצליה יעל גרמן, קצין המשטרה (בדימוס) מיקי לוי, קרנית גולדווסר ועוד ועוד. לפני מספר ימים נודע גם על הצטרפותו של נועם שליט למאבק על מקום ברשימת העבודה (אם כי שליט, והדבר ייאמר לזכותו, היה חבר מפלגת העבודה הרבה לפני שנחטף בנו והא עצמו הפך לידוען בעל כורחו). סביר להניח שקדימה, הליכוד וישראל ביתנו לא יטמנו את ידם בצלחת וישיגו לעצמם מפורסמים משל עצמן.

ממרצ ועד ישראל ביתנו. אורלי לוי

השאלה מה יתרמו המצטרפים החדשים הללו לפוליטיקה שלנו היא עניין שראוי לדון בו. אבל לא זה מה שאני רוצה לעשות כאן. אני מבקש לשוב מעט אחורה, אל הימים שלפני הבחירות לכנסת ה-18, שעה שהמפלגות ערכו מצוד נרחב אחר ידוענים. לעתים היה לי רושם שחלק מאותם שחקנים חדשים פשוט עושים שופינג. למשל, אורלי לוי, שפעם ניהלה עם פואד בן אליעזר מגעים על הצטרפות לעבודה, עשתה סיבוב גם אצל יוסי שריד כדי לבדוק הצטרפות למרצ וסיימה את הדרך בחיקה החם של מפלגת הימין ישראל ביתנו. כלומר, מיוזמת ז'נבה ועד התניית אזרחות בנאמנות. למשל, עוזי דיין, שפעם עמד בראש מפלגה סוציאלית ומשלא הצליח להיבחר לכנסת כך בדק אפשרויות נוספות וסופו שנחת אצל בנימין נתניהו. לא חסרות דוגמאות נוספות, אבל אסתפק בינתיים באלה.

 * * *

יום אחד, במצב רוח מבודח במיוחד, מצאתי את עצמי מהרהר בכך שעל מנת לייעל את השיטה הזו אולי כדאי לאמץ את השיטה בה השתמשנו בילדותנו. דומני שרבים מכירים אותה. היא קרויה "לעשות כוחות". במלים אחרות, לחלק את המתמודדים באופן שייצור התמודדות שקולה – פחות או יותר – כלומר, כזו המעוררת עניין ומושכת צופים (ובמקרה שלנו – מצביעים). וכך זה הלך: שמונה-תשעה ילדים היו מגיעים למגרש רחב דיו ומחליטים לארגן משחק כדורגל. שניים מהם – בדרך כלל הטובים שבחבורה – נבחרים כ"בוחרים" וכל אחד מהם מחליט בתורו מי מן הנותרים יצטרף אליו. בדרך כלל נותרו החלשים ביותר בסוף ונבחרו אחרונים. כך אירע שחלק גדול מהמשחקים התאפיינו במתח רב ובתוצאות צמודות.

 איך הופכים את כל זה לשיטה אלקטוראלית? פשוט מאוד. עד תאריך שרירותי כלשהו (למשל, שבועיים לפני הגשת הרשימות הסופיות לוועדת הבחירות המרכזית) יוכל כל ידוען להירשם למאגר שמות שיאגד את כל כוכבי המוסיקה, הבידור, התקשורת, הספורט ויתר התחומים המסוקרים בהרחבה. במועד ההוא יתכנסו נציגי כל המפלגות המתמודדות בבחירות ועל פי תור תבחרנה את הכוכבים המועדפים עליהן.

 האמת היא שזו אינה שיטה חדשה. בליגת הכדורסל האמריקנית, ה-NBA, משתמשים בה כבר עשרות שנים והיא קרויה "דראפט". עיקרו של הדראפט הוא שבסוף העונה נערכת הגרלה בין 16 הקבוצות בעלות מאזן המשחקים הגרוע ביותר על הזכות לקבל את הבחירה הגבוהה ביותר. ההגרלה מסודרת כך שלקבוצה הגרועה ביותר בשנה נתונה יש תמיד את הסיכוי הגבוה ביותר להשיג את בחירות הדראפט הראשונה. כך היא יכולה להשיג את השחקן הטוב ביותר הזמין באותו שנתון ולצמצם את פער האיכות בינה לבין הקבוצות האיכותיות יותר.  ואגב, כל זה לא מבטיח שפערי האיכות אכן יצטמצמו ושהקבוצות הגרועות יהפכו פתאום למעולות. הלוס אנג'לס קליפרס, למשל, מסיימת בשלושים השנים האחרונות כמעט דרך קבע במאזן גרוע ומצליחה להגיע לפלייאוף של הליגה פעם ב-15 שנה או משהו כזה – למרות שנהנתה מבחירות דראפט גבוהות.

נאמנות ללא תנאי לקבוצה הבוחרת. פול פירס

כששחקן נבחר בדראפט הוא מוצא את עצמו מחויב לחלוטין למסורת ולאתוס של קבוצתו החדשה – גם אם בעבר היו לו העדפות אחרות. זהו כלל שלא מתפשרים עליו. קחו לדוגמה את פול פירס, כדורסלן יליד קליפורניה שהיה אוהד שרוף של לוס אנג'לס לייקרס המפוארת בשנות השמונים והתשעים. לימים עשה חייל בליגת הקולג'ים ונבחר בדראפט על ידי בוסטון סלטיקס, יריבתה המרה ביותר של אותם לייקרס שהוא עצמו אהד. אבל מרגע שנבחר השקיע פירס את כל כולו בקבוצתו החדשה, נתן לה את הנשמה במשחקים, הפך למזוהה איתה יותר מכל אדם אחר בעשור האחרון ולפני מספר שנים אף הוביל אותה לתואר האליפות הראשון מזה למעלה משני עשורים.

 נחזור לביצת הבחירות שלנו. דראפט הידוענים ייערך במקום שייקבע מראש ועל פי הגרלה. מאחר ובפוליטיקה אין בהכרח מיתאם בין פער במנדטים לבין הבדלי איכות, ההגרלה תהיה שוויונית ועיוורת. לליכוד יהיה אותו סיכוי כמו לחד"ש וההסתברות שמרצ תגריל את הבחירה הראשונה תהיה זהה לזו של קדימה.

* * *

בואו נדלג כמה שעות קדימה. נניח שדראפט הידוענים הפוליטיים הסתיים. ה"עושים כוחות" תם. מה הלאה? שובו נא כמה פיסקאות אחורה. על הידוען הנבחר להיות לויאלי לחלוטין לאידיאה המפלגתית המוצהרת של הרשימה שבחרה בו. אפשר גם לחייב אותו לחתום על כך במעמד הצגת המועמדות. תודו שהיה יכול להיות מבדח למדי לראות את אריאל זילבר, כשהוא מסביר מדוע זכות השיבה מתיישבת עם האמונה בדת היהודית; או, לחילופין, לצפות באורנה בנאי כשהיא מככבת בנבחרת ש"ס ויוצאת בהצהרות בומבסטיות נגד מצעדי גאווה. אחרי הכול, כשאופורטוניזם מוחלט אינו חריג והוא הופך לנורמה המקובלת, אין זה בלתי-הגיוני לצפות לכך גם מכאלה שלא חטאו בהתנהגות זו מעולם (ואני מתנצל מראש בפני אלה שהזכרתי; שמותיהם משמשים כאן כאילוסטרציה בלבד).

ועוד משהו: אם הפוליטיקאים מתנהגים כילדים קטנים, אולי כדאי להחיל עליהם את אותם החוקים שמעצבים הילדים ושבמקומות מסודרים מאמצים בחדווה. לאורך שנים זה עובד לא רע, מושך קהל גדול של סקרנים ומתעניינים ומעלה את הרמה המקצועית.

לא מאמינים? תבדקו ב-NBA.

1 Comment

  1. שושי
    12 בינואר 2012 @ 14:51

    נשמע הוגן ומתאים לישראל. רק שכדי להשיא את היעילות והחיסכון, כדאי שהבחירה תיעשה ישירות ע"י הלוביסטים.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן