Skip to content

אבי, בנו, שלושים שנה. זיכרון

אבא שלי מת ב-1 בספטמבר 1982. מעריב היה העיתון הכי נפוץ, הגנרלים היו עדיין גדולים מהחיים והפוליטיקאים היו כבר אז מאוסים. הוא לא היה איש מפורסם ואולי גם לא איש כל-כך חשוב. אבל הוא היה איש שכולו טוב, עם שתי ידיים וראש ולב זהב. כמה אנשים כאלה יוצא לנו להכיר בימי חיינו? כמה אנשים כאלה […]
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

היום, ממש היום, לפני שלושים שנה, אבא שלי מת. שלושים שנה. מספר בלתי נתפס. הוא מת לפנות ערב, ככה סתם, אחרי יום עבודה. התיישב על הספה ומת. הוא מת צעיר, אבל מי בכלל הבין את זה אז. כשהוא מת, אני לא הייתי אפילו בן 24. שבועיים וקצת לפני יום ההולדת. הוא מת שלושה שבועות לפני שאמור היה להיות בן 49. בעוד שבועיים וקצת אני אהיה בן 54, והיום אני כבר מבוגר ממנו בחמש שנים.

ב-1 בספטמבר 1982 לא הייתי בארץ. העבודה שלי אז גלגלה אותי בכל מיני מקומות באירופה. טסתי בבוקר שלפני כן וההודעה רדפה אחרי בטלפונים קוויים ממלון למלון, עד שהטלפון צלצל בחדר אחרי חצות. טלפון בחדר מלון מרוחק אחרי חצות זה לא משהו שמבשר טובות. את הדרך בחזרה לארץ עשיתי במשהו כמו 16 שעות מטלטלות, בטיסות פנימיות עם כרטיסים מאולתרים עד שהגעתי בחזרה לבסיס האם.

 

בספינה של עקורים, מאירופה ההרוסה,
בלי כלום

אבא שלי עלה לארץ ב-1950. נער בן 17 בקושי, באנייה עם הוריו ואחותו ואחיו. אחת מעשרות אלפי המשפחות שנעקרו מאירופה, שבקושי התחילה להתאושש מהמלחמה הגדולה והאיומה שהסתיימה חמש שנים לפני כן. עלו בלי כלום. הגיעו לארץ קשה וענייה, מדינה בחיתוליה. עוד לא ממש מדינה. מהאנייה הם הועברו ישר למעברה. כן, כולל הריסוס ב-DDT. הוא הספיק לחיות בארץ החדשה שלו בדיוק 32 שנים. זהו. בלי השכלה פורמלית (את לימודיו היסודיים בקושי השלים בגלל המלחמה) ובארץ נכנס ישר לעבודה, שממנה לא נפרד ליום אחד אפילו עד שמת. הוא עבר בשלום את שנות החמישים הקשות ואת שנות השישים המתישות; את מבצע קדש ואת מלחמת ששת הימים; את המיתון שלפניה ואת ההמתנה מעוררת האימה שלקראתה; הוא חווה את התרוממות הרוח הלאומית של הפיכתנו לאימפריה; את השגשוג של לקראת שנות השבעים עד להלם הגדולה והמכה האיומה של 1973; את היציאה ממצוקה כלכלית לרווחה יחסית; שרד את מפא"י ואחדות העבודה, והצביע תמיד למערך; תיעב את בגין ושנא את הקומוניסטים, שאת נחת זרועם הכיר מהמקום שממנו הגיע.

הוא לא היה מתהפך היום בקברו אם היה שומע ורואה מה נהיה מאיתנו. כי מתים לא באמת מתהפכים. בטח לא בקבר. הוא היה בן למשפחה דתית מאוד, אבל מיד כשעמד על דעתו התנער מכל האלוהים הזה. הוא לא סבל את הדת והאמין רק באנשים. כשאביו, שהיה דתי מאוד, היה עדיין בחיים (מת בשיבה טובה בערך שנתיים לפניו, למרבה האירוניה) הוא עוד הלך פה ושם לבית הכנסת. הלך בראש השנה וביום כיפור, אבל חזר הביתה בזמן לארוחה. בלי צום ובלי עניינים.  כשהסבא מת גם זה נגמר.

 

הוא אולי לא היה איש חשוב – אבל היה חשוב כאיש

אבא שלי לא היה איש חשוב, אבל הוא היה חשוב כאיש. כל אלה שהכירו אותו, אהבו אותו. הוא לא ידע להגיד לא. הוא תמיד עזר, תמיד תמך. במקום הקטן שבו גרנו כולם הכירו אותו, אבל אחרי שנים גילינו שהכירו אותו הרבה יותר אנשים ממה ששיערנו, במקומות הרבה יותר רחוקים. גם לו לא היה מושג. הוא לא היה משכיל, אבל הוא היה חכם. לא היו לו תעודות, אבל לא רבים היו האנשים שידעו לעשות את מה שהוא ידע. בשתי ידיו. נגר-אמן, צייר ופסל ואומן; הוא ידע לבנות כל דבר, לתקן כל מה שצריך, לחשוב ולראות חפץ בעיני רוחו ולהביא אותו לאוויר העולם בשתי ידיו. כמה אנשים כאלה יוצא לנו להכיר בימי חיינו. כמה אנשים אנחנו מכירים שמסוגלים לתכנן את ביתם, לבנות אותו במו ידיהם, לסלול את קווי המים והביוב, לערבב בטון ולסדר את הברזלים, ליצור ולהרכיב את המשקופים, ליצוק רצפות, לסתת חרסינות, לחתוך מרצפות, להקים גג ולבנות את רעפיו מעליו. כזה הוא היה. כמה כאלה היו, כמה כאלה נשארו. כמה מהאנשים שמסביבנו בכלל מבינים משהו בכל הדברים האלה. וגם מסוגלים לעשות אותם במו ידיהם.

 

טלפון חוגה, פטיפון, פולקסווגן דאבל-קבינה, גיר ידני

כשהוא מת, הייתי במרחק של 8 שנים מהמחשב האישי הראשון שלי. את הטלפון בבית, טלפון חוגה, קיבלו הורי אחרי המתנה של כמעט עשור. הם לא היו חברי מפלגה, לא רופאים ולא חולי לב. המספר בבית היה בן חמש ספרות. כשהוא מת היה לנו בבית פטיפון ותקליטים; הטלוויזיה הראשונה בצבע, מתוצרת "סילבניה", היתה בסך הכל בת שנה. וכשחיים יבין הגיש את מבט, כולנו ראינו. אבל כולנו. החיים היו אז אנלוגיים. גיר אוטומטי במכוניות היה רק לנכים או למתעשרים ההם מקו בר-לב, שנסעו באוטו האמריקאי. לנו היה פולקסווגן דאבל-קבינה. בכל העיר שלנו היו אז אולי שתיים-שלוש מכוניות עם מזגן.

הוא מת ארבע שנים לפני שנולדה נכדתו הבכורה. כשהוא מת, הייתי אני בסך הכל שנתיים אחרי השחרור מהסדיר. הוא מת שלושה חודשים אחרי שפרצה מלחמת לבנון הראשונה; במהלך השבעה נרצח באשיר ג'ומייל והתרחש הטבח בסברה ושתילה. בגין היה ראש הממשלה, שרון היה שר הביטחון, רפול היה הרמטכ"ל. ועדת כהן עדיין לא הוקמה. עיתון חדשות טרם נוסד. מעריב היה עדיין העיתון הנפוץ ביותר במדינה. הוא מת פחות משנתיים לפני שהשם שלי, של בנו הבכור, התפרסם ככותב של כתבה בעיתון ישראלי. כל חייו, מאז שהגיע באנייה לנמל חיפה, הוא קרא מעריב, אבל לא זכה לראות את השם של בנו מתנוסס מעל דפי העיתון שהוא הקפיד לקרוא. אני יכול לשער שהוא היה גאה מאוד אם היה זוכה. כי במעריב היו אז השמות שכולם קראו. השמות של הגדולים. מעריב היה העיתון בהא הידיעה.

כל מה שהוא השיג בחייו הוא השיג ובנה בשתי ידיו. ידי זהב. כל מי שזכה להכיר, יודע. היום אין הרבה ערך לידיים כאלה. היום, המעטים שנשארו להם ידיים כאלה, הם עוד פריט סטטיסטי בטורי האבטלה. נגרים, מסגרים, בנאים, רצפים, סתתים, גגנים. לעבודה הוא לבש מכנסי חאקי קצרים עם כיסים עמוקים, הוא עבד בגופיה אפורה. כן, הגופיה האפורה ההיא. מהתמונות של הפועלים.

 

הסיפור שלו הוא הסיפור שממנו נוצקה המדינה שהיתה

הסיפור של אבא שלי הוא ממש לא סיפור יוצא דופן. הוא סיפורם של ילידי החלק הראשון של המאה שעברה; סיפורם של אלה שילדותם נעקרה מהם והם נעקרו מעולמם; ביניהם כאלה שנשארו לבדם בעולם, אחרים שהגיעו עם משפחה אבל בלי כלום. אנשים שנקודת ההתחלה שלהם היתה נקודת האפס. אנשים שמהם נוצקה המדינה הזאת. החברה הזאת.

אבא שלי מת ב-1 בספטמבר 1982, בלי שהיה לו מושג מי זה בנימין נתניהו. וטוב שכך. אבל לכל תקופה היה הנתניהו שלה. הגולדה והגלילי, היגאל אלון והמשה דיין והמנחם בגין והשמחה ארליך; וגם האשר ידלין והמיכאל צור. היו אלה שעשו ביושר; היו אלה עשו בלי יושר; והיו כמה שנתפסו. אף אחד לא הפגין מול שערי רמלה כשידלין הלך לבית הסוהר, אבל אף אחד גם לא חשב שדיין הוא גנב עתיקות כפי שהיום אנחנו יודעים שהיה. הגנרלים היו גדולים מהחיים והפוליטיקאים היו מאוסים כפי שהיה ראוי שיהיו. והאנשים הפשוטים, בלי טלוויזיה ובלי פייסבוק ובלי סלולר ובלי כלום, ראו מרחוק. ולא תמיד הבינו.

 

התמונה מתעמעמת, הצבעים דוהים, ובכל זאת: הזיכרון חי וחד

בזיכרונות שלנו התמונות נהפכות לאיטן לשחור-לבן. מי מאיתנו לא מכיר את זה מהסיפורים והעדויות והתמונות מהמלחמות הישנות. מאירופה. מהקמת המדינה. מסיני. מששת הימים. גם תקופת החיים הזאת – שנות החמישים והשישים ואפילו קצת השבעים – מאבדות לאיטן את הצבעים שלהן ודוהות בזיכרוננו כמו היו הטלוויזיה סילבניה משנת 1982, רגע אחרי המחיקון והאנטי-מחיקון, שהיה בה כפתור עגול, שכשהיית מסובב אותו שמאלה התמונה היתה מאבדת את הצבעים שלה ונהפכת לשחור ולבן. ובעיקר אפור.

אבל ככל שהזיכרון מתעמעם ומתעתע, וכמה שהוא נהפך מדי יום ליותר ויותר עמום, ככה הוא חד וצלול וחי בחלומות. הנגרייה. והריח של דבק המגע. והמסמרים בפה. והפטיש ביד. והמטר. והנסורת והאבק שנדבק לכל פינה בגוף.

אבא שלי אולי לא היה איש כל-כך חשוב, אבל הוא היה איש. היה איש טוב. היה בנאדם. כמה כאלה אתם מכירים היום?

 

 

7 Comments

  1. שושי ו.
    3 בספטמבר 2012 @ 8:42

    טובי פולק,סיפור אישי נוגע ללב..הזכיר לי במובנים רבים (בעיקר דימוי הפועל הכל יכול..) את אבי..
    אלא שהמציאות של ראשית המדינה עשתה את אבי לאיש קצת יותר קשה כאדם..אומנם אדם טוב
    חברותי וכו..אך קשה עם עצמו ועם הקרובים לו..באמצעות סיפורך חזרתי שנים רבות אחורה..
    שמור על עצמך בשבילך ולמען קרוביך האוהבים.
    שושי ו.
    רמת-גן

  2. זיו טרנר
    2 בספטמבר 2012 @ 22:34

    מרגש מאוד. נוגע בנימי נפש חשופים.
    אני מכיר כמה כאלו, לא הרבה, כי לא נשארו מספיק כאלו, אבל יש עוד כמה פה ושם.

  3. מלכה שחם דוראון
    2 בספטמבר 2012 @ 21:13

    קראתי והרגשתי הכל.

  4. טובה
    2 בספטמבר 2012 @ 12:32

    ביוני 1982, שבועיים אחרי פרוץ מלחמת לבנון, נדם לבו של אבא שלי, שכמו אבא שלך, לא היה איש חשוב, אבל היה ועודנו נוכח מאוד בחיי, והשאיר מורשת של אהבה ואנושיות, עבודה ומסירות, וגעגוע אין קץ אצל כל אוהביו.
    הגעגוע שלך לאביך, בין שאר המענטשים שהיו כאן, ניכר בכל מילה שכתבת.
    אני יודעת שאתה ואני, בין שאר ילדיהם של מענשטים כאלה, עושים ככל שיש ביכולתנו לגדל את הדור הבא כך שיהיה ראוי לתואר הלא נחשב הזה, אך החשוב מכול!!

  5. טובה
    2 בספטמבר 2012 @ 12:30

    שכמו אבא שלך, לא היה איש חשוב, אבל היה ועודנו נוכח מאוד בחיי, והשאיר מורשת של אהבה ואנושיות, עבודה ומסירות, וגעגוע אין קץ אצל כל אוהביו. הגעגוע שלך לאביך, בין שאר המענטשים שהיו כאן, ניכר בכל מילה שכתבת.
    אני יודעת שאתה ואני, בין שאר ילדיהם של מענשטים כאלה, עושים ככל שיש ביכולתנו לגדל את הדור הבא כך שיהיה ראוי לתואר הלא נחשב הזה, אך החשוב מכול!!

  6. תמי
    2 בספטמבר 2012 @ 0:53

    הפרטים הקטנים, המדויקים ,המפורטים, שיוצרים את התמונה הכל כך חיה ,נושמת ,ממש ניתן להריח.
    ואני מכל פעם גוללת להתחלה על איזה שנה מדובר? 1972 או 1982 והכל מתבלבל וכל כך דומה ושונה.

    ומתחברת במיוחד למשפט "אבל ככל שהזיכרון מתעמעם ומתעתע, וכמה שהוא נהפך מדי יום ליותר ויותר עמום, ככה הוא חד וצלול וחי בחלומות."

  7. גילה פרין
    1 בספטמבר 2012 @ 22:55

    מרגש מאוד וממש מזכיר לי דמויות שונות מחיי שלי של :הורים ,דודים, דודות …. עולם הולך ונעלם. כמה חבל

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן