משפחת נפתלי מאור יהודה עומדת היום בפני פינוי. לא מהבית – אלא מסככה מאולתרת בחצר שבה הם מתגוררים כבר חודשיים, לאחר שכבר פונו מדירתם, כי לא הצליחו לעמוד בנטל שכר הדירה. פעילים חברתיים פירסמו הודעה בפייסבוק, והגיעו לשהות עם המשפחה כדי למנוע את הפינוי.

באחת עשרה בבוקר היו בסככה, המורכבת משני קירות, רצפת בטון, נוף עצים ויריעות בד, כ-15 חברים ופעילים, בני הזוג נפתלי, דוד וסיגל, ושלושת ילדיהם הקטנים. הבכור נמצא בצבא, השנייה מחכה לגיוס. שני הקטנים, בן ובת, בני 10 ו-11, לא הלכו היום לבית הספר. יחד, יושבים בדריכות, ולא יודעים מתי תגיע המשטרה לפנות את המשפחה אל הרחוב.

דוד נפתלי, האב, מספר בקול שקט ורועד מעט, כי הגיעו לפני חודשיים להתגורר בחצר של הבניין שבו התגוררו הוריו עד שנפטרו, חצר שבה בילה את ילדותו:

"אני גדלתי באור יהודה. פה הכרתי את אשתי. היא נכנסה להיריון עם הבן הראשון ועברנו לגור עם ההורים שלה. אחרי שנולדה הבת עברנו לגור בשכירויות. עבדתי כעוסק עצמאי במסגרות, הרווחתי פחות משכיר. נולדו לנו עוד שני ילדים והפכנו לשבט קטן, אוהב ותומך. אבל לא אכלנו דבש, היה קשה, היו ניתוקי חשמל, מים, אבל היתה לנו קצת עזרה מההורים. העסק נקלע לקשיים והצטברו חובות. בינתיים ההורים שלי נפטרו, ההורים של אשתי חולים מאוד ולא יכולים לעזור לנו.

"בעמידר אמרו לנו שאנחנו לא זכאים לדירה בגלל שאני עצמאי. סגרתי את העסק והתחלתי לעבוד כשכיר עם בן משפחה שלי, אבל העבודה חלשה. נרשמנו שוב לתהליך לקבלת דירה בדיור הציבורי, אבל זה תהליך ארוך… אנחנו צריכים פתרון מיידי.

"באנו מחוסר ברירה לגור פה. גרנו במשך עשרים שנה בשכירויות.  צברנו חובות ובלית ברירה עברנו לגור פה בגינה של בית ההורים שלי, זכרונם לברכה. היה כאן מחסן, צריף מעץ. פירקנו אותו והוצאתי את הקירות, כי היו סכנה לילדים ורציתי שיהיה אוויר. אנחנו פה חודשיים. הביאו לנו צו פינוי, כי פלשנו כביכול  'פלישה טרייה' מפני  שהשטח הוא ציבורי של העירייה.

"הוציאו לנו צו הריסה. הגיעו בצהריים, ראו את המצב שלנו, את הילדים, והקצין אמר לי: 'אני לא אפנה אותך'. פנינו לעורך דין, שהלך להוציא צו מניעה בבית משפט, בינתיים הגיעו שוב שוטרים בלילה עם קצין אחר, ופינו אותנו, הוציאו את הילדים מהמיטה, כבלו את אשתי באזיקים, עשו טראומה לילדים. אמרתי למפקד שעוד מעט מוציאים צו מניעה לפינוי, שיחכו קצת שבית המשפט יחליט, זה לא עזר. עשר דקות אחרי שסיימו לפנות, לקחו את כל הציוד שלנו, הגיע צו המניעה.

"השופט החליט שאנחנו נצטרך להתפנות ואמר שהמקום בלתי ראוי למגורים ושהוא לא ייתן יד לכך שמשפחה תגור במקום כזה בלי תנאים. הוא נתן לנו חודש ימים להתפנות – אז אולי זה כן ראוי למגורים לדעתו. בגלל המצב שלנו – יש לנו חובות, אין לנו צ'קים, אין לנו ערבים ואף אחד לא מוכן להשכיר לנו דירה – בית המשפט גם החליט שעיריית אור יהודה צריכה לשכור לנו דירה למשך שנה ולשלם את שכר הדירה לשלושה חודשים ראשונים מתוכה, והם לא עמדו בזה.

"בית המשפט הורה להחזיר לנו את כל החפצים שלקחו בפינוי הקודם לפני שהוצא צו המניעה – מקרר, תנור, בגדים, טלוויזיה – וגם את זה לא עשו. זה ממש ביזיון בית המשפט. הרי נתנו לנו חודש עד הפינוי, תחזירו בינתיים את הדברים – יש לנו ילדים, הם צריכים לאכול. מישהי ניסתה לעזור לנו ופנתה אל ראש העיר בנושא – ראש העיר אמר לה שהוא לא יחזיר את הדברים, "רק כשיתפנו".

"כל מה שיש פה זה מתרומות, דברים שאנשים הביאו. הבאנו ספה, הבאנו מזרן, מיטה, אילתרנו כל מיני, רק  דברים שיגרמו לנו להרגיש קצת כמו… 'צימר'. אין לנו חשק להתפנות מכאן אם זה לא דיור קבוע. אף פעם לא היה לנו בית משלנו, אף פעם לא קיבלנו דירה מהמדינה. אני עשיתי צבא, יש לי ילד חייל, הילדים שחוזרים מהצבא רוצים לחזור לבית, לא לרחוב. אני רוצה שימצאו לנו פתרון סופי, לא מעוניינים שישכרו לנו דירה לשלושה חודשים ועוד פעם יחזור הריטואל שאין לנו איך לממן ואין לאן להמשיך ואין לנו שכירות.

"אנחנו לא ילדים קטנים, עברנו הרבה אני ואשתי וגם הילדים שלנו עברו טראומות, בעשרים שנה האחרונות עברנו איזה שש-שבע דירות, אין להם את השקט המנוחה, את החדר שלהם. חיים על כרעי תרנגולת. לא רצינו את החשיפה, אף פעם לא בכינו, לא אמרנו שאנחנו מסכנים, לא התיימרנו להיות כאלה, אבל לאור המצב הגעתי למקום הזה שהוא שלנו, ממש שלנו, ארבעים שנה, לא פלשנו לסתם מקום. זו החצר של הבית של ההורים שלי. אני גדלתי פה, פה הכרתי את אשתי. צריך לבוא לקראת הבנאדם, לשאול למה ואיך הגיע למקום הזה. לבוא לזרוק אותנו לרחוב זה הכי קל, הם לא חושבים על ארבעה ילדים שייזרקו מרחוב לרחוב?

"ראש העיר, שהוא נבחר ציבור, מחובתו לעזור לאנשים שצריכים עזרה. אשתי ביקשה פגישה עם ראש העיר, ענתה לה המזכירה. היא השאירה שם ומספר טלפון. אחרי שעתיים התקשרה שוב והמזכירה אומרת לה: 'ראש העיר לא מעוניין לדבר עם משפחת נפתלי'. מה, אנחנו לא בני אדם?".

חברים מגיעים ובידיהם אוכל לארוחת צהריים, ודוד אומר: "כשבנאדם רואה שבאים ותומכים בו, זה נותן הרגשה שאני לא לבד, שאני נלחם על משהו שאני צודק. בעל כורחי נחשפתי, הלוואי שהייתי חוסך את זה, אבל זה כבר נעשה, אז המלחמה היא עד הסוף. אני שואב הרבה עידוד מזה שאנשים באים לתמוך".

מעיריית אור יהודה לא התקבלה כל תגובה בינתיים. לכשתתקבל, תפורסם כאן.

תגובת משרד השיכון והבינוי: "משפחת נפתלי לא ביקשה סיוע מאז שנת 2008. אנו מציעים כי המשפחה תפנה לאחת מחברות הסיוע כדי להגיש בקשה כנדרש וכדי שניתן יהיה לדון בבקשתה".