"את זוכרת כמה הייתי מגחך על הטלנובלות שהקרינו בטלוויזיה, איך שהכל היה נראה שם כל כך דרמטי ולא מציאותי?", אמר אילן. לא יכולתי שלא להשתאות מול מילותיו. הייתכן שגבר בגילו, עם כל נסיון חייו, הרשה לרגשותיו להשתלט עליו ונפל באהבה כל כך חזקה, מסוכנת ומתישה?
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
אילן בתחילת שנות ה-50 שלו, נשוי, אב לשניים, גבר מבוסס ומאוד נאה. לאחר שנים של עבודה מאומצת ומייגעת סביב השעון, החליט לצאת לכמה חודשי חופשה, לנוח, לצבור אנרגיות וכוחות מחודשים. למען האמת, הוא לא ידע בדיוק איך יבלה את זמנו, אך ידע בוודאות שהוא חייב חופש מהעבודה, לנשום אוויר פסגות לא מוכר ולתת לזמן לחלוף בשקט וברוגע.
חיי נישואין של רעייתו ושלו היו די שגרתיים, שום דבר סוער, אחרי 24 שנים ביחד הריגושים מזמן פרחו מהחלון. וכשהילדים עזבו את הקן לא מזמן, בפעם הראשונה בחייו היה לו זמן פנוי. והרבה.
דפנה, אשתו, הייתה עסוקה עד מעל הראש בפרויקטים שלה, היא הרימה גבה בתמיהה על שהחליט לקחת חופשה לזמן לא מוגבל, אך היא ידעה שאין טעם לנסות לשכנע אותו אחרת. אם אילן החליט, אז אילן החליט. ובליבה אמרה, "הוא לא יחזיק הרבה זמן מעמד, חיית עבודה שכמוהו, בטח זה ג'וק קטן וזה עובר, אני נותנת לו שבוע-שבועיים להבין כמה שהעבודה והשיגרה חסרות לו, והוא ימהר ויחזור לג'וב המבטיח שלו".
אילן לא גבר של רומנים. אמנם היה ג'נטלמן ופלרטטן לא קטן, אך רק במילים יפות, היה מחמיא לנשים במשרד על הנעליים החדשות, על חולצה חדשה וסקסית. אהב להתבונן מהצד, לבחון, להעמיק כמה שיותר ביופי הנשי שראה מידי יום, אך מעולם לא פעל מעבר לזה, גם כי היה מאוד עסוק בעבודה, וגם כי פחד. פחד שאם יתחיל לא יוכל להפסיק, והמחשבה לסכן את נישואיו גרמה לו חרדות. היה לו טוב בבית, הוא הרגיש בטוח בפינה שלו, מצוייד בנעלי הבית שלו ובאספרסו הנצחי, בפינת העבודה החמימה שלו ועם ההרגלים הישנים.
פגשתי את אילן אתמול, צהרי יום חם ולח בספסל מוצל בפארק. כבר משיחת הטלפון כמה ימים קודם לכן, הבנתי לפי טון הדיבור שמשהו אצלו לא בסדר, אך לא אמרתי כלום, אמרתי לעצמי שבטח בפגישה יובהרו הדברים.
כשנפגשנו, לא יכולתי שלא לתהות מה קרה לחבר הטוב הזה שלי, איך מגבר כריזמטי ובטוח בעצמו הפך להיות הצל של עצמו. נראה כה מיוסר, ומיד זיהיתי את שברון הלב בו הוא שרוי.
"את זוכרת כמה הייתי מגחך על הטלנובלות שהקרינו בטלוויזיה, איך שהכל היה נראה שם כל כך דרמטי ולא מציאותי? כך בערך אני מרגיש, כמו אחד מגיבורי טלנובלה מטופשת. לפני כמה חודשים כשיצאתי לחופשה מהעבודה, ורק רציתי לנוח, להיות קצת עם עצמי. הכרתי מישהי", אמר לי בפשטות, תוך שהוא שואף מהסיגריה באופן מדאיג, כמו נאחז בה חזק מדי.
לא יכולתי שלא להשתאות מול מילותיו. הייתכן שגבר בגילו, עם כל נסיון חייו, הרשה לרגשותיו להשתלט עליו ונפל באהבה כל כך חזקה, מסוכנת ומתישה?
"דרך הפייסבוק. אירוני, נכון? חברה של חבר", הוא ממשיך לספר, ואני מקשיבה. "שם הכרנו, אם אפשר להגדיר זאת כך. בכלל לא שמתי לב בתחילה אליה, אלא לוויכוח שנוצר וכמה חברים שהשתתפו בו. רק אחרי כמה דקות היא פנתה אליי באופן ישיר במין עוקצנות חביבה כזאת, שעוררה לי מיד את כל החושים.
שיער בהיר, עיניים חכמות, חיוך ממזרי, משהו שם עשה לי את זה
"הסתכלתי היטב על התמונה שלה: שיער בהיר, עיניים חכמות, חיוך ממזרי, משהו שם עשה לי את זה. דקות ארוכות בחנתי אותה, ניסיתי לתהות מי עומדת מאחורי הפנים החייכניות האלו, ובפעם הראשונה בחיי, הרגשתי שאני רוצה מעבר לדיבורים, רוצה להתקרב.
חששתי לעשות את הצעד הראשון, נבהלתי מההרגשה של עצמי, דפנה כבר הייתה עמוק בחלום השביעי, והנה אני, באמצע הלילה, מחייך לעצמי מול מסך מחשב ומרגיש שהלב שלי מדבר איתי, אחרי שנים של שתיקה רועמת.
'אילן, מתי קפה?' היא שואלת אותי בהודעה פרטית, כמו שחשה היטב את נפשי. היא נשואה, בת 39, ושמה הלל, זה בערך מה שאני יודע עליה.
'מתי שתרצי', אני נע באי נוחות מסויימת בכסא, 'יש לי המון זמן פנוי', התחלתי להסביר לה, כאילו שאני מכיר אותה כבר שנים. לפחות כך הרגשתי.
כבר למחרת נפגשנו, שעת בין ערביים. הייתי כה מרוגש, האישה הזאת גרמה לי לחוש חי, עוד בטרם פגישתנו, הייתי כה דרוך ומצפה לבאות. לחיצת יד חזקה, היא נראית בדיוק כמו בתמונה, בית הקפה התמלא נוכחות ואור מהרגע שהיא נכנסה. עמדתי מחוייך ונבוך והזמנתי אותה לשבת מולי.
אף אחד מאיתנו לא חשב לפרק את הזוגיות השגרתית בבית
השיחה זרמה בקלילות נהדרת. בדיעבד אני יודע להגיד, שהיינו שני אנשים באמצע החיים, שחוקים מהשיגרה, קצת בודדים, שחיפשו איזושהי כתף להישען עליה, חיוך ומגע שיעזרו לנו לקום מהמיטה בבקרים בחשק גדול יותר, שיש למה לצפות, לסימוס מרגיע של 'בוקר טוב וחושבת עליך'. שנינו היינו נשואים לאנשים אחרים, אף אחד מאיתנו לא חשב לפרק את הזוגיות השגרתית בבית, לא רציתי בכלל לדבר על הבית, רציתי אותה לעצמי נטו.
הקליק היה מיידי, המשיכה היתה אדירה. סיימנו לשתות את הקפה, יצאנו החוצה, והרגשתי שאני חייב לגעת בה, לנשק אותה, להצמיד את חזה לחזי ולשאוף ממנה כמה שיותר. היא היתה כל כך מקסימה, עם שובבות ששבתה את ליבי, הרבתה בדיבורים, סיפרה על החלומות שלה, על איך שהיא מרגישה לעיתים בחיים כל כך תקועה ורוצה שינוי. כך פסענו לנו מחוץ לבית קפה, היא מדברת ואני מקשיב לה ותוך כדי מפנטז לעצמי איך זה יהיה לנשק אותה.
חזרתי לגיל ההתבגרות בבת אחת
'איפה אתה חונה?', קטעה פתאום את מחשבותיי, 'אני רוצה לשבת איתך בשקט', דיברה בטון שקט פתאום. ניגשנו לאוטו, ובלי שבכלל היתה לי שליטה על משהו, היא נישקה אותי. הרגשתי את ליבי פועם בחוזקה, חזרתי לגיל ההתבגרות בבת אחת. נכנעתי ליצריי ונישקתי אותה חזרה, התנשקנו שוב ושוב, ללא שום רצון להפסיק. אחזתי בשיערה ברכות, מצמיד אותה אליי עד כמה שיכולתי, ומלמלתי, 'הללי, מה את עושה לי?'
מאז אותה פגישה, כל מה שנשמתי היה הללי, חשבתי רק עליה, גם כשהיינו יחד, התגעגעתי אליה. היא מצידה לא נותרה חייבת וגרמה לי להרגיש אהוב וחושב. במשך חודשיים תמימים נפגשנו המון, תמיד בסתר, שעות רבות באוטו (אילו רק המנוע היה יכול לדבר…). שעות של חיבוקים , נשיקות, מגע אינסופי של אהבה, בתי מלון זולים עם בקבוק יין ושוקולדים, סקס ללא הפסקה, עוד ועוד.
חשתי רגשות אשמה בכל גופי
לא יודע איך היא הסבירה את הפגישות התכופות בבית, אבל אני יודע שלי היה קשה מאוד. דפנה הרי מכירה אותי היטב, הייתי נכנס הביתה ופוחד שהיא קוראת אותי כמו ספר פתוח, מרגישה את הלמות ליבי. חשתי רגשות אשמה בכל גופי, כי ידעתי שדפנה מעולם לא היתה עושה את זה. דפנה הסתפקה רק בי לאורך כל השנים, וחשתי צער על כך שאני לא יכול להחזיר לה כגמולה. אבל זה היה חזק ממני. בזכותה של הללי הרגשתי רגשות ששנים לא ידעתי על קיומם. לדפנה הייתי אומר שאני יוצא לשתות בירה עם חברים, להליכות ארוכות בפארק, הדמיון שלי עבד שעות נוספות. דפנה לא אמרה מילה, וכך היה לי נוח. ממילא לעיתים, כשחזרתי הביתה, היא כבר ישנה, ומרוב האדרנלין והריח של הללי עליי, לא יכולתי בכלל להתקרב למיטה. הייתי יושב וכותב עד אור ראשון של בוקר, כותב את מחשבותיי ושיריי אהבה להללי.
חודשים הרגשתי בגן עדן, לא ראיתי ימינה ושמאלה, לא עצרתי אפילו לרגע, לברר עם עצמי כמה זה עולה לי, חייתי באופוריה ולא חשבתי על האפשרות המרה שלכל דבר יש סוף.
לפני כמה שבועות קבענו להיפגש במקום הרגיל, וכשהיא בוששה לבוא, הרגשתי משהו רע באוויר. ניסיתי ליצור איתה קשר ולא הצלחתי. תחושה חזקה של חוסר אונים ודאגה עטפה אותי.
חיכיתי לה שעות, והיא לא הגיעה. שבור ומודאג הגעתי הביתה, דפנה אירחה כמה מחברותיה בסלון ביתנו המשותף, והרגשתי תוך כדי שאני מחייך לכולן ומנסה להיראות כרגיל חיצים חדים מפלחים את ליבי.
נכנסתי לפייסבוק וגיליתי לתדהמתי שהיא חסמה אותי. במייל היתה הודעה אחת: 'אילן יקר, זה יותר מדי בשבילי, אני לא יכולה לחיות בעולמות מקבילים, אנא נסה להבין ואל תיצור איתי קשר, אוהבת, תמיד, הלל'
מסך שחור ירד על עיניי. כל כך הרבה שאלות שרציתי לשאול, מה קרה? למה? אך מעבר לכל, לא רציתי להאמין שלא אראה אותה יותר, שלא אחוש במגעה שהטריף את כל חושיי, כשהיתה מעבירה את אצבעותיה על כל כולי, לא פוסחת על אף סנטימטר, על החיים שהפיחה בי, עליה. על הלל שלי.
לא רציתי להמשיך כרגיל, הרגשתי חצי מת
לא שמעתי בקולה, ניסיתי ליצור איתה קשר למחרת וגם ביום שאחרי, הסתובבתי באוטו ליד ביתה, לא עזר לי כלום. האישה שכה אהבתי, שנכנסה לחיי רק לפני חודשים מספר, נעלמה לי בבת אחת.
לא רציתי להמשיך כרגיל, הרגשתי חצי מת, כל הקלישאות על מחשבות חיוביות רק עיצבנו אותי יותר, הרגשתי אריה בכלוב שרוצה לצאת ולא יכול, ותחושת מחנק וגעגועים, געגועים להלל.
אני עדיין חושב עליה כל הזמן, מקווה לראותה, מקווה שתיצור איתי קשר", הוא מסיט מבטו לעברי בעיניים כהות וכאובות, לא רוצה ללמוד את הלקח. אין שום לקח, רק כאב.
"אתה תעבור את זה", אני אומרת לו בזהירות, "הזמן יעשה את שלו ויקהה את הכאב", אני מנסה כל מיני אמרות מיושנות ומעצבנות. "הכל יהיה בסדר", אני מחזיקה בידו כמנסה לעודד כמה שאני יכולה.
"תודה", הוא אומר לי, "הייתי חייב לשתף חברה טובה, לדבר קצת על הדברים, לחלוק , אולי זה יעזור במעט לכאב ולגעגועים".
* * *
כשנפרדנו איש איש לדרכו, צפיתי בו מתרחק בצעדים הכבדים, חשתי את כאבו החזק ולא יכולתי לעשות כלום. ובעודי מביטה בו, חשבתי לעצמי, מה הוא יותר? מסכן שחווה אהבה כה כואבת ומטריפה, אהבה שבא למות? או שמא בר מזל, שחווה, אפילו לזמן קצר, אהבה כואבת ומטריפה, אהבה שבא למות?