הביקורות מתקשות לגבש החלטה לגבי סרטה החדש של שרה פולי, הוואלס האחרון (Take This Waltz). האם יש כאן מסר? ואם כן, מהו? ללכת בעקבות התשוקה במחיר הסיכון שגם הרומן החדש יהפוך לשיגרה אפורה, או לוותר על הפרפרים כדי לא לאבד זוגיות נעימה שכבר החלה להיבנות?

הסיפור הוא פשוט: מרגו (מישל ויליאמס המקסימה) נשואה כבר חמש שנים, נישואים שנראים על פני השטח מתוקים להפליא. היא ובן זוגה לו (סת רוגן) חיים להם בביתם החמוד, חיי שיגרה מהנים ועם הרבה הומור, קצת ילדותיים אבל משרים אוירה טובה ומהווים מוקד משיכה למשפחתם המורחבת.

מרגו פוגשת את דניאל, שנראה כמו האבטיפוס של המאהב (לוק קירבי) – שחור שיער, חטוב, עם חיוך של חדר מיטות ומבט יוקד של דוגמן מקצועי. לאחר תקופה קצרה של מאבק בעצמה ובטקטיקת הכיבוש המיומנת של דניאל,  קורה מה שצפוי שיקרה: מרגו נופלת ברשת ומתאהבת בעוצמה רבה.

רגשותיו של דניאל, ודמותו בכלל, פחות ברורים, מה שמעורר את הרושם שהוא שם בעיקר בשביל חדוות הכיבוש. מרגו עוזבת את הבית ואת הנישואין (תהיתי אם בקנדה לא שמעו על טיפול זוגי), ואז הסרט מציג בכמו הילוך מהיר סדרה מסחררת של סצינות המתחילות בתשוקה וסקס-לוהט עוברות דרך סקס-פחות-לוהט ומסתיימות בקלישאה של הזוג הצופה יחד בטלוויזיה, באווירה שנראית הרבה יותר משמימה ומרוחקת מהזוגיות הקודמת.

הסרט מזמין דיון בדילמה הנצחית בין הבעל-הבטוח לבין הרומן המסוכן. הבמאית מצליחה להשאיר את הצופים עם הרבה שאלות פתוחות. לא ברור היכן היתה מרגו משלמת מחיר גבוה יותר, להישאר עם לו החביב ולחלום "מה היה אילו", או לוותר עליו.

אולי מגיעה לה הזדמנות לברר אילו אפשרויות נוספות קיימות?

ועוד שאלה חשובה, שהביקורת עסקה בה פחות – האם הבמאית מרמזת לנו שזהו זה, בחורה מתוקה בת 29 תהיה חייבת להישאר עם החתיך המנוכר בנישואין משעממים ולאפות מאפינס? אולי מגיעה לה הזדמנות לברר אילו אפשרויות נוספות קיימות? אני חוששת שהבמאית כלל לא העלתה בדעתה שיש עוד הרבה אפשרויות בחירה מלבד הבעל-החמוד-אך-משעמם והמאהב-המסעיר-שמאבד-עניין. אפשר לעזוב גם את הקשר החדש, אם בכזו מהירות הוא הפך מוואלס לטקס אשכבה. למה ואלס אחרון? נגמרו הבחורים בקנדה?

אבל, אחרי הקדמה ארוכה זו, רציתי להפנות את תשומת הלב לעניין אחר לגמרי. הביקורות שקראתי ציינו אכן שהדמויות ילדותיות, ואולי הסרט מדבר בכלל על דור הצעירים הילדותיים שמתקשים להתבגר ולקיים חיי נישואין במובן הבוגר והאחראי של המושג.

אבל, מה שנרמז בסרט ובעיניי הוא קריטי וחשוב להאיר אותו בזרקור, זה כל ההיבט התעסוקתי שנמצא ברקע. לו, הבעל הנבגד הוא היחיד שמממש עצמו יחסית, במקצוע שהוא טוב בו ושיש לו עניין ותשוקה לגביו – הוא כותב ומפרסם ספר בישול. מרגו, אשתו, כותבת עלוני תיירות ובתוך תוכה חולמת להיות סופרת. דניאל, המאהב, מושך עגלת ריקשה עם תיירים לפרנסתו (מה שמקנה לו גוף חטוב מאוד) ובביתו מצייר למגירה ופוחד להציג את יצירותיו. הפחד של שני צעירים מוכשרים ממימוש עצמי ממשיך להטריד יותר מהשאלה איזה בחור יותר מתאים לה, כי ברור שאף אחד משניהם.

כאן טמון עניין חשוב בעיניי, שהסרט לא מפתח מספיק, אולי גם הסרט שבוי באמונה הזו שרומנטיקה וזוגיות יכולים למלא את כל הצרכים הנפשיים והגופניים: העניין, ההתרגשות, הסיפוק, השינוי וההתפתחות. מרגו ודניאל כלואים, לדעתי, לא רק בזוגיות מאכזבת, הם כלואים באמונה מסוכנת מאוד, שהערוץ של זוגיות-מיניות-אינטימיות-רומנטיקה יכול לפעול בלי לקבל הזנה ואנרגיה ממקורות אחרים. הם נראים כמו אנשים שמאמינים שאם יש אהבה, אז מספיק לשבת בבית כל היום, והכיף, העניין והריגוש יבואו מעצמם.

לא תעזור שום תנוחה מדהימה או אקרובטיקה בחדר השינה

אם דניאל לא יתחיל לדחוף את עצמו לממש את כישורי האמנות שלו, המרירות שלו תמשיך ותכרסם בו, ולא יהיה בו הרבה קסם לסחוף את אשתו. אם מרגו לא תתיישב על המחשב ותתחיל למלא דפים בסיפורים שהיא חולמת, או לוותר על החלום ולמצוא לו תחליף יותר מעניין ומספק, לא תעזור שום תנוחה מדהימה או אקרובטיקה בחדר השינה.

אחד המשפטים שנחרתים בזכרון נאמר מפיה של דמות משנה, אחותו האלכוהוליסטית של לו,  שבסיום הסרט מתעמתת עם מרגו ואומרת לה, בתרגום חופשי: "בחיים תמיד חסר משהו, אני מילאתי אותו באלכוהול, את מילאת אותו במשהו הרבה יותר גרוע". האם זהו מוסר ההשכל של פולי? שעלינו להישאר וללמוד לחיות עם החסר?

[related-posts title="מאמרים נוספים בנושא זוגיות"]

אולי. אבל לטעמי בגיל 29 זה קצת מוקדם להתאבל. כאמור, יש מישור שלם של עשייה, יצירה, רכישת השכלה, בנייה והתפתחות שהדמויות איכשהו מחמיצות. אם זה באמת בגלל הילדותיות, או רוח הזמן, אני רואה בסרט התראה חשובה: אל תשימו את כל הביצים שלכם בסל של הזוגיות, טובה ככל שתהיה. גם זוגיות שמבוססת על חברות חמימה, וגם כזו מתחילה בתשוקה סוערת, וגם רוב  הסוגים האחרים, ואולי כל קשר ממושך בין שני אנשים צפוי שיגיע למבוי סתום אם לא יהיה עוד משהו שיפרה אותו. ה'עוד משהו' הזה שהסרט מרמז לגביו אינו קשור ליחסים אלא לעשייה שמתרחשת מחוץ למטבח ומחוץ לחדר השינה – בעולם של האנשים הפעילים.

כי גם פרויד אמר את זה: אהבה ועבודה, אלו שני העמודים שעליהם עומד האיזון הנפשי. אחד מהם לא מספיק.

שנה טובה והרבה אהבה,

עירית קליינר-פז

ניתן לשלוח שאלות בנושא יחסים, ואולי נוכל להתייחס אליהן כאן.
לצערנו, לא יתאפשר לנו להשיב לכל שאלה. האתר של עירית פז