לבית המשפט המחוזי מרכז הוגשה תביעת רשלנות רפואית נגד שירותי בריאות כללית, הבעלים והמפעילה של בית החולים בילינסון,  בשל עיכוב רשלני ובלתי סביר של חודשיים! בביצוע צנתור מוחי באישה בת 46, כך שנגרמה לה נכות קבועה.

על פי התביעה, שהוגשה באמצעות עוה"ד אריאל פרויליך ונסים פרחי ממשרד פרויליך פרחי עולה, כי ב-1 בדצמבר 2010 הבחינו בני המשפחה של התובעת כי יש לה קושי בדיבור למרות שהיא מבינה את הנאמר. הם מיהרו איתה לבית החולים בילינסון, שם לאחר בדיקה נרשם כי היא סובלת מהפרעה בדיבור ושיתוק עצב הפנים, אך היה רושם שהיא מבינה את הנאמר לה.

לפי התביעה, בחדר המיון, חלה החמרה הדרגתית במצבה ובוצעו בה בדיקות CT ו- CTA אשר הראו על היצרות של העורק השמאלי בצווארה עד כדי חסימה כמעט מלאה של זרימת הדם. בדיון שקיים הצוות הרפואי הוחלט, כי יש צורך לבצע טיפול כירורגי לפתיחת העורק, אלא, נטען בתביעה, שמסיבה בלתי מובנת החליט הצוות הרפואי "לא לתת למחלקה הנוירורדיולוגית בבית החולים לעשות את הפעולה היום".

במקביל, הצוות הרפואי עשה ניסיון להשיג מומחים לביצוע הניתוח מבתי חולים אחרים במרכז הארץ, אך אלה לא היו זמינים. עורכי הדין ממשיכים וטוענים, כי בנסיבות שלא הובהרו לתובעת או לבן זוגה, הוחלט לתת לתובעת "טיפול שמרני" בלבד, וברשומה הרפואית נכתב שהטיפול השמרני נבחר "בהיעדר זמינות נוירורדיולוג פולשני בכיר ולאור חוסר בהירות לגבי גילו של ה-stroke."

התובעת הועברה לאשפוז במחלקת עצבים, שם המשיכה ההחמרה במצבה, עד לשיתוק עצב הפנים, פגיעה בהבנת השפה ושיתוק פלג הגוף הימני.

למחרת היום, ב-2 בדצמבר, בוצעה לתובעת בדיקת CT מוח נוספת, אשר הדגימה את ההחמרה שחלה במצבה במהלך שהותה בבית החולים, אולם הצוות הרפואי החליט להמשיך בטיפול שמרני בתרופות בלבד. רק ב-15 בדצמבר, יותר משבועיים לאחר שאושפזה, הועברה התובעת להמשך טיפול שיקומי "בבית לוינשטיין" כשהיא סובלת מפגיעה קשה בתפקודי שפה, עד כדי העדר אפשרות להעריך את התפקודים הקוגנטיביים הבסיסיים, ויכולת התמצאות. 

רק ביום 25.1.11, כשמונה שבועות לאחר תחילת האירועים, עברה התובעת את הניתוח על ידי פרופ' זליקובסקי, מומחה מבית החולים, אך בשל משך הזמן שהיה צפוי עד לביצועו במסגרת הרפואה הציבורית, נעשה הדבר במסגרת פרטית, במרכז הרפואי הרצליה.  אלא שלאחר הניתוח, כך נטען בתביעה, סבלה התובעת מסחרחורות, הקאות ומכפל ראייה כעין שמאל. בדיקת CTA מוח העלתה, כי מדובר בסיבוך שנגרם וכשבוע לאחר מכן נאלצה התובעת לעבור ניתוח מתקן ומסובך בבית חולים איכילוב, שלאחריו הוחזרה לשיקום בבית לוינשטיין, ממנו שוחררה לאחר חצי שנה(!).

האישה צירפה לתביעתה חוות דעת של שני מומחים רפואיים. על פי חוות דעתו של ד"ר רון דבי, התובעת סובלת מליקוי קוגנטיבי פרונטלי, ממנו לא סבלה עת הגיעה לבית החולים, המתבטא בשינוי באישיותה, באפתיה, בליקויים בתהליך החשיבה, ביכולת הארגון, ביכולת לפתור בעיות ולבצע משימות ומטלות. כמו כן, היא סובלת ממגבלה קשה ביכולת ההבעה,  מראייה כפולה, מחולשה של יד ימין, מירידה בתחושה ביד ורגל ימין ומאי יציבות קלה. בגין נכויות אלו נקבעו לה אחוזי נכות שונים שנעים בין 50%  ל-80%.

פרופ' אליהו ענתבי, מנתח מומחה, אשר בדק גם הוא את התובעת, הסביר בחוות דעתו, כי שבץ מוחי, הנגרם מהפרעה בזרימת הדם למוח, מטופל בשעות הראשונות להתהוות הנזק, במספר אפשרויות: צנתור עם הזלפת חומרים ממיסי קריש, צנתור עם הרחבת עורק מוצר על ידי תומכנים (סטנטים), או ניתוח. כל אחת מהפעולות הללו אפשר לבצע רק באמצעות רופא מיומן, האמור להימצא זמין בכל מרכז רפואי גדול. הצורך לבצע את הפעולות ההכרחיות ומצילות החיים אכן נדון והוסכם כטיפול המתאים על ידי הצוות הרפואי בבוקר הגעתה של התובעת לבית החולים.