כבר חודשים ושנים שאנחנו עוסקים במצבה של התקשורת הישראלית. העיתונות הישראלית. ערוץ 10 ישלם את חובו לרשות השנייה? מעריב ימצא קונה? ישלם את חובותיו? יפטר או לא יפטר עשרות או מאות עובדים? יעבור כולו לאינטרנט או ייסגר סופית? ורשות השידור המתפוררת, ככל שהפוליטיקאים נוגסים בה יותר ויותר; וקבוצת הארץ המדממת, ואפילו קבוצת ידיעות אחרונות שמצטמצמת.

וכל העיסוק הזה מתחיל ונגמר בשאלת העיתונות: האם יש סיבה והצדקה להדפיס עיתוני נייר, האם העולם עובר לצריכה של מוצרים דיגיטליים בלבד, האם מעריב מנוהל היטב או מנוהל בכלל, האם יש הצדקה לשניים או שלושה ערוצי טלוויזיה מסחריים. האם הממשלה היא האחראית לחובות העתק של הטלוויזיה, או שמא זו המחאה החברתית, שניפצה את בועת הפרסום והמדיה.

וכאן הוא הכשל הלוגי של כולנו. כי כל זה חשוב, אבל זה ממש לא הסיפור.

השאלה היא לא עוד עיתון או פחות ערוץ טלוויזיה. אנחנו בתחילתו, וכנראה בעיצומו, של שבר גדול.  שבר תרבותי. חברתי. ערכי. השבר, המשבר, מאיים על חיינו העצמאיים כאן. על היותנו חברה. על החופש והיכולת שלנו לדבר. לחשוב. לצרוך ולעכל ולעבד מידע חופשי ונטול פניות. מידע וידע וחינוך ותרבות, שאינם נוגעים בדבר; שאינם מושפעים ממניעים זרים; שלא נולדו במוחם של דוברים ויועצי תקשורת ומנהלי משברים וכותבי דפי מסרים; שלא מכוונים להשגת מטרות כלכליות, מסחריות, פיננסיות. מידע נטול. נקי. מידע שהוא גם ידע.

ריבוי מקורות ותחרות סבירה יוצרים איזון. מונופולים יוצרים שיעבוד

תקשורת ההמונים התחלקה תמיד בין עיתונות ציבורית (רשות השידור,BBC  ומקבילותיהן בעולם) לבין עיתונות מטעם (עיתונים מפלגתיים, עיתונים סקטוריאליים) ועיתונות פרטית מסחרית. כאשר התקשורת הישראלית היתה רחבה, כלכלית במידה, העסיקה אנשי מקצוע ראויים בתנאים סבירים ונהנתה מחופש יחסי – כלכלי ושלטוני – התקיים איזון. אם קראת את על המשמר  או דבר, ידעת שאתה קורא עיתונים מטעם. עיתונים מפלגתיים. באותה המידה היה גם הצופה, המודיע, יתד נאמן, יום ליום. מי שקרא את עיתון הארץ ידע שהוא קורא עיתון בעל השקפה כלכלית מסוימת, מחשבה חברתית מסוימת וגם אג'נדה פוליטית-מדינית מסוימת. ומי שקיבל את המידע והפרשנות וההגות שלו מהעיתונים המסחריים – ידע שהם מסחריים. ידענו שאין דבר כזה עיתון אובייקטיבי, אבל ריבוי הדעות, ההשקפות והעמדות, אפשר לנו לקבל תמונת עולם רחבה. מגוונות. מאוזנת.

בעשור האחרון, בעיקר בכמה השנים האחרונות, המבנה קרס. העיתונים המפלגתיים של השמאל עברו מן העולם; רשות השידור נכבשה טוטאלית בידי השלטון ושליחיו; העיתונים המפלגתיים היחידים שנשארו לשלוט בכיפה הם אכן אלה ששולטים בכיפה; הארץ מתכווץ והולך ולא ברור אם ישרוד; מעריב קרס בפועל, וגם ידיעות אחרונות חורק שיניים.

הזירה התקשורתית הכתובה נשארה בידיהם שני הכוחות הכבדים האחרונים ובידיהם בלבד: נוני מוזס וקבוצת ידיעות אחרונות מצד אחד – שלדון אדלסון וישראל היום מהצד השני. הראשון נגוע עד לשד עצמותיו באינטרסים מסחריים, כלכליים ובמאבק מתמיד על שימור כוחו, וגם הוא סובל מירידה בכוחו; לשני יש אינטרסים שמעולם לא ראו אור, אבל כולנו יכולים לראות אותם בעין: קו ימני קיצוני, הנצחת מפעל ההתנחלויות, לאו מוחלט להסדר מדיני כלשהו, תמיכה בלתי מסויגת ועיקשת במשפחת המלוכה; ואם על הדרך יבוא איזה זיכיון קטן לקזינו, זה יהיה בונוס חביב.

לאדלסון אין מגבלות של תקציב. הוא לא צריך תוכנית עסקית. הוא לא צריך לאזן את המאזן. בדרך שבה הוא פועל, לעולם לא יהיה סכום שהוא גדול מדי או כבד מדי להוציא על מה שהוא מאמין בו ומוביל אליו. אין כאן תחרות אמיתית, לא יכולה להיות. אין ולא תהיה תחרות חופשית בין לא שווים ובתנאים לא שווים. ספורטאים נכים לא יכולים לנצח ספורטאים בריאים בתחרות ספורט. עובדה. תגידו יש רגולציה? בהחלט יש. היא יופי חונקת את ערוץ 10 וגם את ערוץ 2, בדרישות מטורפות לתמלוגים ושאר מיני מיסים, אבל לא נוקפת אצבע לבלום את הדורסנות העיתונאית שאינה כפופה לה. אז מה אם יש חוק שנועד למנוע מונופולים, דואופולים וקרטלים. נכון, יש כאן רשות להגבלים עסקיים, אבל כאשר השלטון מביט לצד השני – מי שיש לו כסף ועוצמה עושה ככל העולה על רוחו באין מפריע.

זה לא עיתון, זה לא ערוץ. זו תרבות

אז שתבינו: הסיפור הזה אינו עיתונאי ולא תקשורתי וגם לא כלכלי. הוא סיפור חברתי. אנשים שונאים את המלוכה אבל מעריצים את המלך (ולפעמים להיפך), ככה העם הזה חונך להיות משועבד לעיתונות ולשנוא את העיתונאים. כמה קל, כמה פופולרי, כמה אופנתי להתעלל בכל מי שעוסק במקצוע, אבל לקרוא בשקיקה את העיתון (בעיקר אם הוא מחולק בחינם), לא להחמיץ מבזק ברדיו ולא להזיז את העיניים מהמסך. מקצוע העיתונות זוכה בדרך קבע לציון הכי נמוך ברשימת המקצועות המוערכים ולמקום גבוה ברשימת המבוזים, אבל תראו כמה צעירים ומבוגרים רוצים לעסוק בו. הפקולטות והחוגים לעיתונאות ותקשורת מפוצצים בסטודנטים וסטודנטיות. צעירים נהרגים על הזכות מפוקפקת לכיסא זוטר בשולי הדסק של ידיעות אחרונות, ערוץ 2 או ערוץ 10.

המקצוע הזה עבר ועובר תהליך מחפיר, פושע, של דמוניזציה. לא השלטון אשם במחדליו – זו העיתונות אשמה. היא לא מימנה ולא השקיעה בשירותי הכבאות, היא נתנה לאוטובוס הסוהרים להיכנס ללהבות, היא העלתה את מחירי הדירות, היא האשמה ביוקר המחייה. כמו תמיד, הכי קל זה לבעוט ולרסק את המראה. ראי ראי שעל הקיר, מי העיתונאי הכי יהיר.

אבל תשכחו ממעריב, מידיעות, מערוץ 10. אפילו מישראל היום. בדיוק כמו שאני חרד מסגירת מעריב ומחיסול ערוץ 10 – אני לגמרי לא חפץ בהיעלמותו של ישראל היום. כי השאלה שעומדת על הפרק היא לא עוד עיתון, כן או לא; ואפילו לא שאלת פרנסתם של כמה מטובי חבריי. אלו שאלות חשובות, אבל נקודת המבט חייבת להיות הרבה יותר רחבה. צריך לפתוח את העדשה.

זו שאלה של תרבות. של סובלנות. של פלורליזם. אני מקשיב למה שיש לאחר להגיד, גם אם הוא דתי לאומי, גם אם הוא חרדי קיצוני, גם אם הוא אנרכיסט בועט וגם אם הוא קומוניסט מוצהר. אני גם מזמין אותם – את כולם – לכתוב על בסיס קבוע בעיתון שעליו אני מופקד.
[related-posts title="מאמרים נוספים בנושא"]

ובעיתון דיגיטלי לא צריך לכתוב? גרסת טאבלט לא צריך לערוך?

וזה גם ממש לא השאלה האם מחר יהיה נייר או רק טאבלט. כי מה זה חשוב. הרבה יותר חשוב זו השאלה מה יהיה כתוב ומודפס על הנייר ומה יהיה כתוב ומוקלד על הטאבלט. ובשיח שבו רק הטוקבקיסטים מכתיבים את הטון, ובמידה ידועה הם שליחיו ואולי אפילו שכיריו של השלטון – לא תתקיים חברה. לפחות לא חברה שבה אני מוכן ומסוגל לחיות. לא חברה שבה אשמח לראות את ילדיי וילדיהם מתבגרים.

אז תעזבו לרגע את העיתון ותחשבו עלינו. על האנשים. על האזרחים. מה יישאר לנו, מה יישאר מאיתנו, כשהכול ייחרב ויעבור מן העולם? איך ייראו השעות של שישי אחר-הצהריים? ממי נשמע, נקרא ונלמד מה קורה בעולמנו הצר ובעולם הרחב? לאן יילך השיח? כל חברה צריכה את מדורת השבט הקטנה והצנועה שלה. העיתונות הישראלית היתה מדורת השבט. לפעמים שורפת, לעיתים מעלה ריחות. אבל תמיד אפשר היה למצוא בה איזה שארית סבירה של תפוח אדמה לנעוץ בו את השיניים. לא עוד.

צילום האקדח:  FreeDigitalPhotos.net