סקס, שקרים וקיזוזים

אמש (מוצ"ש) התקיימה בקאמרי ההצגה הראשונה של "קיזוז", שחושפת את הפנים האמיתיות מאחורי החזות המכובדת של נבחרי העם. הימין והמתנחלים יוצאים רע על הבמה. לא פלא שח"כ אורי אריאל ביקש לגנוז את המחזה. בדיון שנערך לאחר ההצגה, בהשתתפות עמי איילון, אמנון אברמוביץ' והמחזאי אילן חצור, הסכימו כולם שהח"כים הרוויחו ביושר את הדימוי שלהם בעיני הציבור

סקס, שקרים וקיזוזים

אמש (מוצ"ש) התקיימה בקאמרי ההצגה הראשונה של "קיזוז", שחושפת את הפנים האמיתיות מאחורי החזות המכובדת של נבחרי העם. הימין והמתנחלים יוצאים רע על הבמה. לא פלא שח"כ אורי אריאל ביקש לגנוז את המחזה. בדיון שנערך לאחר ההצגה, בהשתתפות עמי איילון, אמנון אברמוביץ' והמחזאי אילן חצור, הסכימו כולם שהח"כים הרוויחו ביושר את הדימוי שלהם בעיני הציבור

למי התכוון המחבר? וילוז'ני וגולדשטיין. צילום: טל פרי

דיון מסקרן התקיים במוצאי שבת על בימת התיאטרון הקאמרי במסגרת "דמוקאמרי" – מפגש אחד מתוך סדרת מפגשים של התיאטרון הקאמרי עם המכון הישראלי לדמוקרטיה.

הפעם הדיון נסב על "קיזוז" – סקס, בגידות וארץ ישראל השלמה, מחזה ישראלי חדש של אילן חצור (בימוי אלון אופיר), שעוסק בפוליטיקה, בחברי הכנסת וביצרים הכי אנושיים שמעסיקים אותם – לטוב ולרע.

מי שהעלה לכותרות את ההצגה היה דווקא חבר הכנסת אורי אריאל, שמחה בשבוע שעבר על קיום ההצגה http://megafon-news.co.il/asys/archives/78079

ודרש לגנוז אותה בגלל שהיא, לדבריו, "מבזה את חברי הכנסת".

שיחקו נפלא בהצגה – שמואל וילוז'ני בתפקיד ח"כ בני שבות,  ימני, מתנחל ומתנגד מובהק (לכאורה) לפינוי השטחים ביהודה ושומרון; אודיה קורן – אשתו הטרחנית והמסורה, שגם היא אינה טלית שכולה תכלת והאינטרסים האישיים גוברים על אהבתה לארץ ישראל השלמה; לימור גולדשטיין – ח"כית חרוצה ויו"ר מפלגת השמאל; והעוזרים הפרלמנטרים האסרטיבים והיצירתים -מורן קל (שמאל) ורוני שובל (ימין).  

קריקטורות. וילוז'ני, יואב לוי ורוני שובל. צילום: טל פרי

המחזה מתרכז בימים שלפני הצבעה גורלית על פינוי הישובים בגדה המערבית במסגרת "פינוי פיצוי". כנסת ישראל כמרקחה, כולם נגד כולם, הדילים חוגגים וגם הקיזוזים. שעות ספורות לפני ההכרעה, כאשר מתברר שיש שוויון קולות, נעלמים לפתע  שלושה חברי כנסת, שבידיהם להכריע בקולם בעד או נגד ההחלטה, שתקבע את עתיד המדינה וההתנחלויות. 

מתחת לדימוי הציבורי המהוגן של נבחרינו החביבים מתרחשים ורוחשים יצרים ופיתויים. בין המתנחל הנשוי "באושר", ח"כ בני שבות, לבין ח"כ תמרה ירדן הפנויה והיפהפיה נוצר זיווג מפתיע ובלתי אפשרי.

בסך הכול הצגה חביבה, משעשעת, משוחקת היטב ולא מתביישת להציג את נבחרי הציבור כאנשים בשר ודם עם יצרים, קשיים, מאוויים, תשוקות אסורות ויחסים הזויים בינם לבין עצמם ובינם לבין סביבתם. הדמויות הומחזו ושוחקו לעיתים כקריקטורות, אך עדיין לא יוצרות גיחוך, אלא צחוק ואפילו עצב.

זיווג מפתיע. גולדשטיין. צילום: טל פרי

בפאנל שהתקיים אחרי ההצגה השתתפו ראש השב"כ והשר לשעבר עמי איילון, הפרשן אמנון אברמוביץ' והמחזאי אילן חצור. מטעם המכון הישראלי לדמוקרטיה השתתפו ד"ר אריק כרמון, נשיא המכון, ופרופ' תמר הרמן.

הדיון, שהיה סוער לעיתים, עסק בנושא "פוליטיקה כפארסה", בדרך קבלת ההחלטות של חברי כנסת (במקרה זה מהקואליציה ומהימין) ובהתנהלותם הלא ראויה, שגורמת לציבור לאבד אמון בנבחרי העם מכל הקשת הפוליטית. צופים באולם, שביקשו לשאול ולהגיב במהלך הדיון, זכו לגילוי של חוסר סבלנות וסובלנות מצד המנחה, ד"ר כרמון, שהיסה את הקהל בתנועות יד מבטלות (מי אמר דמוקרטיה?) בכל מקרה, בתוך הפאנל נשמעו דעות שונות ומגוונות. 

ד"ר כרמון, שפתח את הדיון, לא יכול היה לקבל את העובדה, שחבר כנסת (אורי אריאל במקרה זה) עושה כותרות על חשבון חופש הביטוי והיצירה כאשר הוא פונה לתיאטרון ומבקש להוריד הצגה, שאינה מוצאת חן בעיניו. אריאל, יש להזכיר, תקף בעיקר את המכון הישראלי לדמוקרטיה – "שמשתף פעולה עם הקאמרי ומעניק חסות להצגה תוך הורדת הדמוקרטיה לשפל חדש".

עמי איילון החמיא להצגה ("מאוד נהניתי") והדגיש כי החלטות הרות גורל, שמשפיעות על כולנו, נעשות על ידי בני אדם, שמפעילים שיקול דעת מתוך מציאות חיים שבה כולנו נוטלים חלק והם לא שונים מאף אחד מאיתנו. מי שבוחר את נבחרי זה הציבור, זה אנחנו". איילון גילה לדבריו, כשהסתובב במסדרונות השלטון, שאין, בעצם, על מי לסמוך. "אין מבוגר אחראי", אומר איילון. דבריו של איילון היו כה חדים ונוקבים, שכאשר הסתיים הדיון פנו אליו רבים בשאלה "לאן נעלמת?" איילון לא נשאר חייב והחזיר את הכדור לשואלים, כאילו טען שלא בחרו בו מספיק אנשים כדי שיוכל להוביל ולהנהיג.

נבחרי ציבור כאנשים בשר ודם. וילוז'ני ואבי טרמין. צילום: טל פרי

פרופ' תמר הרמן, שעוסקת בשיקום האמנה החברתית בין הציבור בישראל לממסד ולהנהגה הפוליטית, העלתה טיעון  מעניין לגבי הקושי שבו נתקלים משטרים ליברלים, גם בישראל, כאשר הם באים לזכות באמון הציבור ובלגיטימציה לקבל החלטות. לדבריה, התקשורת צריכה לתת רספקט לחברי הכנסת, אחרת הם ייתפסו בעיני הציבור כחסרי כבוד וחסרי לגיטימציה, ויתקשו למלא את תפקידם.

המחזאי אילן חצור חושב בדיוק להיפך, ונראה שהוא מייצג את דעת הרוב גם סביב השולחן וגם בקהל. לדבריו, התגובה של חבר הכנסת אריאל הייתה מגוחכת ומיותרת, ונובעת מכך שהוא לא מבין את תפקיד התיאטרון. "אף גורם לא יכול לפגוע בכנסת מלבד חברי הכנסת עצמם", אומר חצור. "הם הרוויחו את זה ביושר. אם התקשורת היא הכלב ששומר על הדמוקרטיה אז התיאטרון הוא עוד כלבלב שומר. תפקיד התיאטרון אינו להלל את השלטון אלא לבקר אותו ולהציב מראה מולו ואפילו מראה עקומה".

אמנון אברמוביץ', שנראה לעיתים משועמם ו/או מהורהר במהלך הדיון, ניתח כהרגלו את המצב, סיפר שהוא עוקב כבר 35 שנים אחרי המנהיגים והפוליטיקאים, וטען, שהנושא מורכב (כמובן) הרבה יותר ממה שהוא מוצג על הבמה.

ולשאלה המסקרנת האם יש קשר בין הדמויות על הבמה לבין חברי וחברות כנסת מסוימים, המחזאי אילן חצור טוען שלא, אבל מצד שני אינו מכחיש שהושפע מאירועים ומדמויות בפוליטיקה הישראלית, וגם משמועות על רומן שהתרחש בין חבר וחברת כנסת.

אם ההצגה תהפוך ללהיט בקופות, היא תהיה חייבת לא מעט לח"כ אורי אריאל, אשר בהתקפתו נגד ההצגה http://megafon-news.co.il/asys/archives/78079

עשה לה פרסום ויחסי צבור שכל תיאטרון היה מייחל להם.

כתבות אחרונות באתר

למי התכוון המחבר? וילוז'ני וגולדשטיין. צילום: טל פרי

דיון מסקרן התקיים במוצאי שבת על בימת התיאטרון הקאמרי במסגרת "דמוקאמרי" – מפגש אחד מתוך סדרת מפגשים של התיאטרון הקאמרי עם המכון הישראלי לדמוקרטיה.

הפעם הדיון נסב על "קיזוז" – סקס, בגידות וארץ ישראל השלמה, מחזה ישראלי חדש של אילן חצור (בימוי אלון אופיר), שעוסק בפוליטיקה, בחברי הכנסת וביצרים הכי אנושיים שמעסיקים אותם – לטוב ולרע.

מי שהעלה לכותרות את ההצגה היה דווקא חבר הכנסת אורי אריאל, שמחה בשבוע שעבר על קיום ההצגה http://megafon-news.co.il/asys/archives/78079

ודרש לגנוז אותה בגלל שהיא, לדבריו, "מבזה את חברי הכנסת".

שיחקו נפלא בהצגה – שמואל וילוז'ני בתפקיד ח"כ בני שבות,  ימני, מתנחל ומתנגד מובהק (לכאורה) לפינוי השטחים ביהודה ושומרון; אודיה קורן – אשתו הטרחנית והמסורה, שגם היא אינה טלית שכולה תכלת והאינטרסים האישיים גוברים על אהבתה לארץ ישראל השלמה; לימור גולדשטיין – ח"כית חרוצה ויו"ר מפלגת השמאל; והעוזרים הפרלמנטרים האסרטיבים והיצירתים -מורן קל (שמאל) ורוני שובל (ימין).  

קריקטורות. וילוז'ני, יואב לוי ורוני שובל. צילום: טל פרי

המחזה מתרכז בימים שלפני הצבעה גורלית על פינוי הישובים בגדה המערבית במסגרת "פינוי פיצוי". כנסת ישראל כמרקחה, כולם נגד כולם, הדילים חוגגים וגם הקיזוזים. שעות ספורות לפני ההכרעה, כאשר מתברר שיש שוויון קולות, נעלמים לפתע  שלושה חברי כנסת, שבידיהם להכריע בקולם בעד או נגד ההחלטה, שתקבע את עתיד המדינה וההתנחלויות. 

מתחת לדימוי הציבורי המהוגן של נבחרינו החביבים מתרחשים ורוחשים יצרים ופיתויים. בין המתנחל הנשוי "באושר", ח"כ בני שבות, לבין ח"כ תמרה ירדן הפנויה והיפהפיה נוצר זיווג מפתיע ובלתי אפשרי.

בסך הכול הצגה חביבה, משעשעת, משוחקת היטב ולא מתביישת להציג את נבחרי הציבור כאנשים בשר ודם עם יצרים, קשיים, מאוויים, תשוקות אסורות ויחסים הזויים בינם לבין עצמם ובינם לבין סביבתם. הדמויות הומחזו ושוחקו לעיתים כקריקטורות, אך עדיין לא יוצרות גיחוך, אלא צחוק ואפילו עצב.

זיווג מפתיע. גולדשטיין. צילום: טל פרי

בפאנל שהתקיים אחרי ההצגה השתתפו ראש השב"כ והשר לשעבר עמי איילון, הפרשן אמנון אברמוביץ' והמחזאי אילן חצור. מטעם המכון הישראלי לדמוקרטיה השתתפו ד"ר אריק כרמון, נשיא המכון, ופרופ' תמר הרמן.

הדיון, שהיה סוער לעיתים, עסק בנושא "פוליטיקה כפארסה", בדרך קבלת ההחלטות של חברי כנסת (במקרה זה מהקואליציה ומהימין) ובהתנהלותם הלא ראויה, שגורמת לציבור לאבד אמון בנבחרי העם מכל הקשת הפוליטית. צופים באולם, שביקשו לשאול ולהגיב במהלך הדיון, זכו לגילוי של חוסר סבלנות וסובלנות מצד המנחה, ד"ר כרמון, שהיסה את הקהל בתנועות יד מבטלות (מי אמר דמוקרטיה?) בכל מקרה, בתוך הפאנל נשמעו דעות שונות ומגוונות. 

ד"ר כרמון, שפתח את הדיון, לא יכול היה לקבל את העובדה, שחבר כנסת (אורי אריאל במקרה זה) עושה כותרות על חשבון חופש הביטוי והיצירה כאשר הוא פונה לתיאטרון ומבקש להוריד הצגה, שאינה מוצאת חן בעיניו. אריאל, יש להזכיר, תקף בעיקר את המכון הישראלי לדמוקרטיה – "שמשתף פעולה עם הקאמרי ומעניק חסות להצגה תוך הורדת הדמוקרטיה לשפל חדש".

עמי איילון החמיא להצגה ("מאוד נהניתי") והדגיש כי החלטות הרות גורל, שמשפיעות על כולנו, נעשות על ידי בני אדם, שמפעילים שיקול דעת מתוך מציאות חיים שבה כולנו נוטלים חלק והם לא שונים מאף אחד מאיתנו. מי שבוחר את נבחרי זה הציבור, זה אנחנו". איילון גילה לדבריו, כשהסתובב במסדרונות השלטון, שאין, בעצם, על מי לסמוך. "אין מבוגר אחראי", אומר איילון. דבריו של איילון היו כה חדים ונוקבים, שכאשר הסתיים הדיון פנו אליו רבים בשאלה "לאן נעלמת?" איילון לא נשאר חייב והחזיר את הכדור לשואלים, כאילו טען שלא בחרו בו מספיק אנשים כדי שיוכל להוביל ולהנהיג.

נבחרי ציבור כאנשים בשר ודם. וילוז'ני ואבי טרמין. צילום: טל פרי

פרופ' תמר הרמן, שעוסקת בשיקום האמנה החברתית בין הציבור בישראל לממסד ולהנהגה הפוליטית, העלתה טיעון  מעניין לגבי הקושי שבו נתקלים משטרים ליברלים, גם בישראל, כאשר הם באים לזכות באמון הציבור ובלגיטימציה לקבל החלטות. לדבריה, התקשורת צריכה לתת רספקט לחברי הכנסת, אחרת הם ייתפסו בעיני הציבור כחסרי כבוד וחסרי לגיטימציה, ויתקשו למלא את תפקידם.

המחזאי אילן חצור חושב בדיוק להיפך, ונראה שהוא מייצג את דעת הרוב גם סביב השולחן וגם בקהל. לדבריו, התגובה של חבר הכנסת אריאל הייתה מגוחכת ומיותרת, ונובעת מכך שהוא לא מבין את תפקיד התיאטרון. "אף גורם לא יכול לפגוע בכנסת מלבד חברי הכנסת עצמם", אומר חצור. "הם הרוויחו את זה ביושר. אם התקשורת היא הכלב ששומר על הדמוקרטיה אז התיאטרון הוא עוד כלבלב שומר. תפקיד התיאטרון אינו להלל את השלטון אלא לבקר אותו ולהציב מראה מולו ואפילו מראה עקומה".

אמנון אברמוביץ', שנראה לעיתים משועמם ו/או מהורהר במהלך הדיון, ניתח כהרגלו את המצב, סיפר שהוא עוקב כבר 35 שנים אחרי המנהיגים והפוליטיקאים, וטען, שהנושא מורכב (כמובן) הרבה יותר ממה שהוא מוצג על הבמה.

ולשאלה המסקרנת האם יש קשר בין הדמויות על הבמה לבין חברי וחברות כנסת מסוימים, המחזאי אילן חצור טוען שלא, אבל מצד שני אינו מכחיש שהושפע מאירועים ומדמויות בפוליטיקה הישראלית, וגם משמועות על רומן שהתרחש בין חבר וחברת כנסת.

אם ההצגה תהפוך ללהיט בקופות, היא תהיה חייבת לא מעט לח"כ אורי אריאל, אשר בהתקפתו נגד ההצגה http://megafon-news.co.il/asys/archives/78079

עשה לה פרסום ויחסי צבור שכל תיאטרון היה מייחל להם.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן