המחשבות נודדות אל המלחמה הבאה, שתתרחש בערים ובמקומות צפופי משפחות, לא מלחמת שדות קרב וחדרי מלחמה, מלחמתן של אמהות שיגוננו על ילדים וייאבקו ליצור שגרה נורמלית כשמסביב יתמוטט כל מה שמוכר. החצבים פרחו בצפת של אמא וגם היום, בצל האיום האיראני
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
בימים אלה הופיע בחנויות הרומן הראשון שכתבתי, "כלה" , בהוצאת עם עובד. חמש שנים עבדתי את הספר וחייתי אותו, ובהדרגה נסחפתי לתוך הדמויות שבו עד שהיטשטשו הגבולות ביני, הכותבת בעשור השני של המאה העשרים ואחת, לבין גיבורי ספרי שחיו בצפת ובירושלים בשנות השלושים, הארבעים והחמישים במאה העשרים. התהליך הוא מקסים ומתעתע, נופים ואירועים בישראל העכשווית נראים לפתע מבעד לעיניה של נערה צפתית שנולדה למשפחה חסידית.
מאחר שזה לי רומן ראשון, אינני יודעת אם זו התנסות משותפת להרבה כותבים, אבל חשבתי שמעניין לתאר אותה ואת הרגשות שהיא מעוררת. אלה תחושות שאינן פגות כשהספר כבר על המדף. העולם מוסיף להתבאר לאור ההתנסויות והתובנות של הגיבורים שלי.
הנה, למשל, מול שיח המומחים שהשתלט על חיינו בדבר מתקפה מתחייבת או מיותרת על כור אטומי באיראן, המחשבות נודדות אל המלחמה הבאה. המלחמה שתתרחש בערים ובמקומות צפופי משפחות, לא מלחמת שדות קרב וחדרי מלחמה, מלחמתן של אמהות שיגוננו על ילדים וייאבקו ליצור שגרה נורמלית כשמסביב יתמוטט כל מה שמוכר. בקיצור, מלחמה של נשים על שימור החיים וקימום המשכיות החיים. נשים שקולן נעדר מן השיח על איראן ומן ההתכוננות לרגע הזה.
אני נזכרת באמי, גיבורת הרומן שלי, שזכרונותיה מפרעות תרפ"ט בצפת הקנו לה כוחות ותושייה לקיים את משפחתה בימי המצור על ירושלים במלחמת העצמאות, ומדמה לעצמי מה הייתה אומרת מול האיום האיראני הזה שמתרגש עכשיו על חיינו.
בעיקר אני שומעת אותה דוברת אל נשים ואל אמהות ואומרת להן שאיומים צריך לקחת ברצינות, ומאחר שממילא בפוליטיקה הגבוהה קולן של נשים אינו נשמע – הן צריכות להתבונן פנימה לתוך ביתן וסביבתן, להתארגן ולחשוב מה לעשות, מה הן יכולות לעשות כדי לשמור על הבית. ואולי מה לעשות כדי שקולן כן יישמע במקומות ההכרעה לפני שיתקבלו החלטות ויתרגש הרס.
או, למשל, כשאני רואה בימים אלה חצבים צצים מתוך אדמה יבשה לבשר את סוף הקיץ , עולה בראשי שורה מן הספר המתארת את תחילת התאוששותה של אמי מאבל נורא: "רק לאחר שיצאו מן העיר הבחינה בחצבי סתיו והבינה שחלפה שנה והחיים לא פסקו ממהלכם. כמה נורא, חשבה, שדינו נגזר בלי רחמים דווקא בערב ראש השנה". ואני חושבת על גזרי דין שייחתמו השנה בימים הנוראים, בידי בית דין של מעלה ובתי דין של מטה. נקרא עליהם בכותרות הראשיות ובמסגרות השחורות בעמודים אחוריים.
וכשאני מזכירה לעצמי שהספר תם ונשלם וצריך ללכת הלאה, מתחילות להגיע אלי תגובותיהם של הקוראים הראשונים, אלה שספרי עורר בהם רגש או זיכרון הקשור לחייהם. כשהם כותבים על הנגיעה הזאת שנגעתי בלבם, אני מדמה שנה שתמה ומיד מתחילה מחדש, בעוד הלב עוד נמשך אל מה שהיה. גם הסיפור שלי, שכבר נכתב, יתחיל עוד מעט מחדש ויתגלגל אל סיפורים שטרם סופרו. עוד לא כתבתי נקודה. סוף.
_________________________________________________________________________
רוחמה
1 באפריל 2013 @ 22:21
ספר מרגש, נוגע בנשמה, נמשכתי ולא הרפיתי עד לסיומו ועדיין ממשיך להדהד בתוכי.
התקופה, האנשים ,ההתמודדות והכח הנשי.
כמוכן התמודדות האב ואישיותו שהצליח לשקם ולהקים משפחה נהדרת שכזו.