Skip to content

ראש השנה: סעודה של מילים עבריות

כמדי שנה ולקראת ראש השנה, האקדמיה ללשון העברית מחדשת ומרעננת במבחר מילים הקשורות לסעודת החג • מה ההבדל בין פנכה, דבשית, ממלחה ומסכרת
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

בימות החול אנו אוכלים בדרך כלל ארוחה – מילה שמקורה בתנ"ך, אך בחגים אנו מדברים בעיקר על סעודה – מילה בעלת אותה משמעות שירשנו מלשון חז"ל. סעודת החג צריכה כמובן להיות בעלת אופי חגיגי – מילה שחידש אליעזר בן-יהודה.

מילים רבות עולות על שולחננו בחגים, מהן עתיקות יומין ומהן חדשות ומחודשות. בפרוס השנה החדשה, האקדמיה ללשון העברית מגישה מגישים סעודה של מילים, מוכרות יותר ומוכרות פחות, המתובלת בהסברים קצרים.

להלן המילים, שכדאי לבחון את החותנת:

מַפָּה – מילה שנשאלה ללשוננו בתקופת חז"ל מן הלטינית (mappa – בד לכיסוי, מפית, מטפחת). ייתכן שמקורה בלשון הפּוּנִית – לשון שמית שהייתה לשונה של קרתגו העתיקה. בימי הביניים נוצר הצירוף הלטיני mappa mundi ('מפה של העולם') לציון משטח שהעולם מצויר עליו. בכמה מלשונות אירופה נתקצר הצירוף, ובהשפעתן נוספה גם למפה העברית המשמעות של תרשים גאוגרפי.


שְׁבִילָה – מפה ארוכה וצרה ששמים על המפה הגדולה לאורך השולחן ('רָנֶר'). המילה כלולה ברשימת המונחים "תבשילים וכלי בישול" שפרסם ועד הלשון בשנת תרע"ג (1913), ועל פי עדותו של בן-יהודה היא נהגה בלשון הדיבור בתקופתו.


מַצָּעִית – מעין מפה קטנה העשויה חומר קשיח ומונחת תחת צלחתו של הסועד (place-mat). מחידושי האקדמיה בשנת תשנ"ד (1994).


מָגֵס – קערה עמוקה להגשת מרק לשולחן. המילה נשאלה ללשוננו בתקופת חז"ל מן היוונית:  (קערהmagis). המילה מגס נקבעה במילון למונחי המטבח של ועד הלשון משנת תרצ"ח, ובגרסה 'מָגוֹס' ברשימה "תבשילים וכלי בישול" משנת תרע"ג (1913).


מַצֶּקֶת – מחידושי ועד הלשון בשנת תרע"ג (1913). הפועל יָצַק משמש כבר בתנ"ך לציון מתן תבשיל נוזלי בצלחתו של הסועד: "וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ שְׁפֹת הַסִּיר הַגְּדוֹלָה וּבַשֵּׁל נָזִיד לִבְנֵי הַנְּבִיאִים… וַיִּצְקוּ לַאֲנָשִׁים לֶאֱכוֹל…" (מלכים ב ד, לח–מ).


סִירַת רֹטֶב – כלי הגשה לרוטב, על פי המילון לכלכלת בית משנת תשל"ח (1977). במילון למונחי מטבח של ועד הלשון (תרצ"ח, 1938) – בית רוטב. מקורה של המילה רֹטֶב בלשון חכמים, והיא מציינת ביסודה לחלוחית של בשר מבושל או צלוי.


מְכַבֶּדֶת – מגש העומד על כַּן להגשת מיני כיבוד ותקרובת לאורחים. המילה באה במילון לכלכלת בית של ועד הלשון משנת תרע"ג (1913).


פִּנְכָּה – כלי שטוח להגשת מזון. על הפנכה עורכים בצורה יפה את המאכל ומגישים לשולחן. יש פנכת בשרים, פנכת ירקות, פנכת פרות וכדומה. הפנכה מוכרת מן הצירוף התלמודי 'מלחך פנכה' ('מלקק צלחת'), שפירושו 'חנפן'. מקורה במילה היוונית pinax, שפירושהלוח, ובכלל זה לוח להגשת מזון. מכאן גם פִּנְקָס – במקור לוח לכתיבה. בעת החדשה חדרה אלינו המילה בפעם השלישית. היא התגלגלה אל הערבית דרך הארמית והפרסית, ושינתה את צורתה ואת משמעותה: מצלחת שטוחה נעשתה קערה ואחר כך ספל, ומ-pinaxנעשתה ping ו-pingan, ולבסוף – פִנג'אן.


נוּנִית – כלי להגשת דגים, על פי המילון לכלכלת הבית של האקדמיה משנת תשל"ח (1977). המילה נונית נגזרה מן המילה הארמית נוּן שפירושה 'דג'. מילה זו משמשת רכיב בשמותיהם של דגים כגון אַמְנוּן, לַבְנוּן, שְׂפַמְנוּן, ושל יצורים ימיים אחדים כגון תְּמָנוּן. את הרעיון להשתמש ברכיב זה לשמות דגים הגה ח"נ ביאליק בהיותו נשיא ועד הלשון העברית. הוא סבר שהמילה העברית דָּג מחוסרת צלצול נאה, ואילו מקבילתה הארמית נאה למטרה זו.


מִבְזֶקֶת – כלי לבזיקת אבקה, כגון מבזקת סוכר, מבזקת מלח, מבזקת פלפל. המילה באה במילואים למילון לכלכלת בית של האקדמיה משנת תשכ"א (1961).


מִמְלָחָה – כלי למלח, על פי המילון לכלכלת בית של ועד הלשון משנת תרצ"ג (1933).


מִסְכֶּרֶת – כלי לסוכר, על פי המילון למונחי מטבח של ועד הלשון משנת תרצ"ח (1938).


דִּבְשִׁית – כלי לדבש. המילה החלה לשמש בציבור לפני שנים אחדות ואושרה באקדמיה בשנת תשע"א (2011).


דִּבְשׁוֹן – מקלון להוצאת דבש שלראשו צורת סליל. מחידושי האקדמיה בשנת תשע"א (2011).

 

 

שנה טובה ובתיאבון !

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן