לחיות בפחד או לחיות עם הפחד

הפחד הוא תחושה סובייקטיבית לחלוטין, אפשר לחיות איתו ואפשר להתמודד איתו, אבל בשום מצב אי אפשר לומר שהפחד מוצדק, אלא אם כן חשת על בשרך והסקת מסקנות מאירוע אחד או שניים. מדינת ישראל מפמפמת את החרדות של תושביה

Print Friendly

כיכר הקסטלן - צילום: עמית מנדלזון

ברובע השישי במרכז העיר מארסיי ממוקמת כיכר הקסטלן. מסביבה חי הגרעין הקשה של הקהילה היהודית של העיר. הגטו היהודי, בית הכנסת הגדול ואפילו הקונסוליה הישראלית לא רחוקה משם. שכונה יהודית למהדרין בלי ערבי אחד לרפואה. סופרמקרטים כשרים, מסעדות כשרות. ואפילו מסעדה ישראלית בשם: מעדני מיקי (יקרה להחריד ולא שווה את הכסף).

מדי ערב זורמים אל המסעדה יהודים מכל רחבי השכונה. בשקט בשקט בכניסה הם מניחים כיפה על הראש, כאילו נכנסו לקודש הקודשים. לתדהמתי, הטקס הזה חוזר על עצמו פעם אחר פעם. פניתי לאחד הבחורים ושאלתי לפשר המנהג הזה, והוא ענה לי: "אנחנו פוחדים". "אבל אין ממי לפחד כאן, אין ולו ערבי או מוסלמי אחד בשכונה", הקשיתי. הוא משך בכתפיו וחזר לחבריו.

זו תמצית הסיפור של יהדות הגולה: הפחד. אבל האם הפחד אכן מבוסס? וממה הוא נובע? הקהילה היהודית במארסיי מונה 10 אחוזים מאוכלוסיית העיר. היא אמידה, חזקה ומאוחדת. רוב בניה ובנותיה מוצאם מארצות צפון-אפריקה, בדיוק כמו רוב בני הקהילה המוסלמית בעיר. לרוב חברי הקהילה היהודית הקשר עם השואה הוא היסטורי, אבל זו לא ההיסטוריה שלהם. החיים עם הערבים דווקא כן.

החיים במארסיי היטיבו עם הקהילה היהודית בעיר. אבל למרבה הפלא, גם אלה שנולדו בעיר וגדלו בה אינם מכירים את העיר. הם כמעט לא יוצאים מתחומי הרובע השישי והשמיני, בדומה לקהילות המוסלמיות בעיר. המוצא האתני הזהה של שתי הקהילות הללו כל-כך מוחשי, עד כדי כך שדפוסי ההתנהגות הקהילתיים שלהם זהים לחלוטין. אבל החרדה, הו החרדה; כאן מתגלה ההבדל המשמעותי: בעוד שהיהודים מגבילים את צעדיהם בעצמם – המוסלמים מרגישים הרבה יותר חופשיים. כי מה כבר יותר מסוכן במארסיי מהמתחולל ברחובות אלג'יר?

[related-posts title="עוד כתבות בנושא"]

אמי שתחיה ביקרה אותי במארסיי. לטענתה, היא חשה פחד בכניסה לחנויות של מוסלמים בעיר, אם כי היא קיבלה יחס נהדר בכל אותן חנויות. על השאלה על מה מתבסס הפחד שלה, היא לא ידעה לענות. רק מילמלה משהו בנוסח "אתה יודע, ערבים". כן, אני יודע. אבל האם הפחד שלה מבוסס? ממש לא. אין דין פלסטיני כדין מוסלמי-צרפתי ממוצא אלג'יראי. החשש לדבר עברית הוא פאתטי, כי ישראלים מזוהים על-ידי כל אירופאי באשר הוא, כולל מוסלמים. ממש אין צורך בסממנים חיצוניים כמו כיפה או מגן דוד. מספיק להיות ישראלי. זה כתוב לנו על המצח. באחריות.

זה שנים רבות, מנהג הוא בעיר לשים בחנוכה חנוכיה בלב ליבה של העיר, בנמל הישן. בדיוק כמו בכל אחת מערי ישראל. אלא שכאן מדובר בקרבה פיזית לשכונות המוסלמיות. לחנוכיה שלום.

חנוכיה בנמל מרסי - צילום עמית מנדלזון

כדי להבהיר עד כמה גדול הפער בין הפנטזיה למציאות: יום אחרי יום כיפורים האחרון נכנסתי למסעדת השווארמה ברחוב הראשי של העיר. בעל המסעדה, ערבי, לקח את ההזמנה שלי ואז הסתובב ואמר: "אתה יודע, הבשר סופק לנו אתמול? משכתי בכתפיי. מה אכפת לי? "והלחם נאפה ביום כיפור", הוא הוסיף. או אז הבנתי שהאיש, שמעולם לא שמע אותי מדבר עברית, הניח ובצדק שאני יהודי. ועשה משהו מפתיע: הוא התחשב בי.

כל פסיכולוג שאליו יגיע אדם מוכה חרדות יסייע לו להתמודד עם החרדות שלו. לפעמים יש לחרדות בסיס ולפעמים לא. מדינת ישראל מפמפמת את החרדות של תושביה. עד לפני 20 שנה, היה הישראלי השורשי הצבר ידוע כגבר עשוי ללא חת, חף לגמרי מהחרדות הגלותיות.  והוא הסתובב ברחבי העולם ללא מורא; דיבר עברית בקולי קולות; חבש כיפה וענד מגן דוד. לפעמים כהתרסה לשמה. אז מה קרה? ממשלות הימין שלפו את היהודי הגלותי גם מהצבר – משתי סיבות מוצהרות: מניעת ירידה מצד אחד והחזרת יורדים והעלאת עולים מצד אחר. וכל האמצעים כשרים.

מי צריך לפחד (ירושלים) - צילום: עמית מנדלזון

מדינת ישראל של 2012 מורכבת יותר ויותר מיהודים גלותיים וחרדתיים. אז נכון שאומרים ש"העובדה שאדם פרנואיד לא אומרת שלא רודפים אחריו". אבל האם באמת רודפים אחריו? גם אם נניח שהמספרים שמספקת הסוכנות בנושא אנטישמיות נכונים, הרי שבשנת 2011 אירעו בצרפת 115 מקרים אנטישמיים. בצרפת -  מדינה שחיים בה 67 מיליון אזרחים. סטטיסטית זה מקביל ל- 17 מקרים בשנה בישראל. שני אירועי לינץ' בירושלים, בקבוקי תבערה על מהגרים מאריתריאה וסודאן, התקפה על מכוניות של שחורים וקריאה "מוות לסודנים". כל אלה, בחודש אחד בלבד, עברו סטטיסטית את כל האירועים בצרפת בשנה שלמה. האם זה אומר שאדם שחור צריך לפחד ברחובות תל-אביב או ירושלים, כי תושביה היהודים מסוכנים ואלימים?

יש ותמיד היתה פנאטיות דתית. אבל גם העניין הזה לא צריך להרחיק לאירופה. גם לשכונת מאה שערים בירושלים המשטרה לא נכנסת. והאהרלך (חסידי תולדות אהרון) מסוכנים לא פחות. יהודים כבר הקימו ארגון טרור אחד, ומטילים טרור בכל רחבי השטחים – האם זה אומר משהו לגבי כל הישראלים?

הפחד שולט בנו, בעם היהודי, לאורך מאות שנים; ובעשרים השנה שחלפו מנצלת אותו ממשלת ישראל ליצירת לאומנות מהסוג המסוכן ביותר. אבל הפחד הוא קודם כל בשליטת האינדיבידואל, והיכולת שלו לצאת מהלך מחשבה קולקטיבי כפייתי. הפחד הביא אנשים לבצע זוועות נוראיות לאורך כל ההיסטוריה. הפחד מהמגיפה השחורה הביא להצתת נשים תמימות בכל רחבי אירופה, אחרי שהואשמו שהן מכשפות. הפחד הביא למלחמות. הפחד אשם בהרבה משפיכות הדמים לאורך כל ההיסטוריה האנושית. והפחד נזרע בידי ממשלות וממשלים; על-ידי הדת ועל-ידי הממסד. אבל הפרט יכול לתת לו לנבול – או לקצור אותו ברינה ובקול תרועה ולצאת איתו לעוד מסע של אלימות ושפיכות דמים.

 

 

Print Friendly

על אודות עמית מנדלזון

צלם, עיתונאי, ארכיטקט, מעצב ואיש הי טק, חי במארסיי, צרפת. יזם שותף ונכון להיום עורך ראשי של מגפון. מתמקד בצילום חדשות, צילום רחוב, וכתיבה http://www.amitm.com
פוסט זה פורסם בקטגוריה מאמרי עמדה, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.