כמעט בלתי אפשרי "לתרגם" טקסט של ספר למחזה. מצד אחד הטקסטים של מיטב סופרינו מפתים מאוד. מצד שני הם נכתבו כסיפורים או רומנים ובדרך לבמה הם מאבדים, בדרך כלל, את העיקר.

בחצי השעה הראשונה של ההצגה "משאלה אחת ימינה", שכתבה דפנה אנגל על פי רב המכר של אשכול נבו, חשבתי שאני צופה בעוד כישלון מהדהד. העניינים התנהלו בעצלתיים, הרבה דיבורים, התרוצצויות על הבמה, תפאורות מתחלפות – אבל שום דבר אמיתי לא קורה.

אבל אז חל המפנה, שהגיע לשיאו יותר מאוחר, וההצגה מצאה את עצמה לליבותיהם של הצופים – ולליבי שלי. לקראת סיום הרגשות הציפו אותי – ולא צריך יותר מזה כדי להבין שמדובר בתיאטרון טוב. מי שמצפה להצגה מטלטלת – זה אינו המקום, בעיקר כי הטקסט של אשכול נבו אינו מטלטל.

"משאלה אחת ימינה" עוסק במשמעות המושג "חברות" וגיבוריה הם ארבעה חברים בסוף שנות השלושים שלהם. כל אחד מהם כותב משאלה, שאמורה להתגשם לאחר ארבע שנים. בדרך, כמובן, הכול משתבש והחיים האמיתיים, אמר כבר מישהו חכם, הם לא מה שאתה מתכנן, אלא מה שקורה לך כאשר אינך מתכנן. ומה שקורה לפחות במקרה שלנו, קשור באהבה. אהבה נכזבת, אהבה כואבת, אהבה שנמצאת רק בפנטזיה.

קשה לומר שהשתכנעתי בעניין החברות, שהטיפול בה על הבמה נראה חסר עומק ונטול אינטימיות – ומכאן חולשת המחזה. אבל על כך הצליח להתגבר יפה הבמאי גלעד קמחי יחד עם צוות השחקנים – רובם צעירים ופנים חדשות יחסית בתיאטרון. קמחי לא התעכב על סצנות בעייתיות וזרם עם המחזה קדימה. גם השילוב של וידאו ומוזיקה מעניק קצב נכון להצגה ועוזר לדלג בין הסצנות.

ההצגה נשענת על כתפי השחקנים, שרובם מציגים משחק טוב ומשכנע. בולטים במיוחד ארבעת החברים – יניב לוי, חייקה מלכה, נדב נייטס וידידה ויטל, וגם הילה זיתון בתפקיד אילנה, וקרן מרום בתפקיד מריה. דווקא רויטל זלצמן, בתפקיד הנשי הראשי, לא מצאה, לדעתי, את הדמות. שניים שעושים תפקידים מקסימים הם הוותיקים עמי ויינברג ודנה שרייר, שמשכיבים את הקהל מצחוק.

הניסיון להעביר את הטקסט של אשכול נבו לבמה – הצליח. "משאלה אחת ימינה" היא הצגה קצבית, מעניינת ונוגעת ללב, ולוקחת צעד אחד קדימה את תיאטרון בית לסין.