Skip to content

"הכי מסוכן זה אדם שאין לו מה להפסיד" – מאהל ארלוזורוב

סיפוריהם של אחדים משוכני מאהל ארלוזורוב בתל אביב מופעים כאן מולנו ומציגים תמונה עגומה ומיואשת של המציאות הישראלית ערב ראש השנה תשע"ג. כפי שאומר אחד המרואיינים, אבי עובדיה - הממסד הזה מייצר מחבלים מבפנים. מי ייתן וחזון זה לא יתממש
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
מאהל ארלוזורוב (צילם: נוי כרמל)
מאהל ארלוזורוב. אנשים פה ישנים בלילה מתכסים עם ניילון (צילם: נוי כרמל)

מאהל ארלוזרוב בתל אביב מתקיים מחודש יוני 2012, ומתגוררים בו בין 20 ל-30 אנשים, רובם המכריע מחוסרי דיור. רבים מהם צעירים. את המאהל מנהיג ויקטור חג'ג', אשר פועל מול הרשויות, מנסה לגייס מזון ולמצוא פתרונות למצבים הקשים בהם שרויים שוכני המאהל. חלק מהצעירים קוראים לו אבא, והוא מתייחס אליהם כאילו היו ילדיו.

ישנם מספר מבוגרים אשר פוקדים את המאהל במהלך היום, עוזרים לפתור בעיות, או מסייעים בפעולות החיים הפשוטות – להכין אוכל ולשפץ את המאהל.

בכתבה זו אביא שלושה סיפורים של שוכני המאהל. כל הנשאלים נשאלו את אותן שאלות. דבריהם מופיעים כאן מולנו ומציגים תמונה עגומה ומיואשת של המציאות הישראלית ערב ראש השנה תשע"ג. כפי שאומר אבי עובדיה, אחד המרואיינים – "הממסד הזה מייצר מחבלים מבפנים". מי ייתן וחזון זה לא יתממש.

"אם אתה תביא לי קורת גג אני לא אהיה פה דקה ולא שנייה"

ויקטור מימון (צילם: נוי כרמל)
ויקטור מימון, 17 וחצי שנים ברחוב (צילם: נוי כרמל)

אני ויקטור מימון, בן 50, בן למשפחת ניצולי שואה. התחתנתי בגיל 20, נולדה לי ילדה וקיבלתי דירה מעמידר, ועמידר לקחו לי את הבית. ממתי שעמידר לקחו לי את הבית, לפני 17 וחצי שנים, מצבי התדרדר. כבר 17 וחצי שנים שאני ברחוב. אשתי ברחה מהבית מרימון שנזרק בבניין, כי הייתה שם משפחת פשע. לקחה תיק וברחה לאמא שלה, ומאז לא חזרנו לשם. וככה התדרדרו החיים שלי. התחלתי ללכת לעמידר והם לא התייחסו אליי, או שסגרו עליי את הדלתות, או שאיימו עליי עם משטרה. אז התייאשתי, אז לא הגעתי לשם מאז. וככה חלפו ועברו השנים.

-ויקטור, למה אתה פה?

אין לי קורת גג, פה זה נתן לי את האנשים שייראו אותי. למה אני הייתי בנישות שלי בכל מיני חורים שאף אחד לא שמע אותי, ואף אחד לא הושיט יד לעזור לי. אז אמרתי טוב שיש לי את זה, זה כבר נתן לי להוציא את כל מה שיש לי בלב, וגם על הדרך לעזור לאנשים. כי עשרים שנה אני הייתי בזה, אני יודע מה זה. זה מדורי גיהנום. זה להרגיש הכי אפס שיכול להיות. ומחשבות על התאבדויות. אמרתי לעצמי – זה לא זה, זה לא פתרון.

-מה המטרה של המאהל בעיניך?

זה קורת גג לאנשים המסכנים האלה. אם אתה תביא לי קורת גג, אני לא אהיה פה לא דקה ולא שנייה. לא טוב לי פה. כל האבק, כל האוטובוסים והמשאיות, ורוח פרצים, זה הכל נכנס לך לנשמה. אין לך אוויר לפעמים. יש לי אסתמה, אני תמיד מסתובב עם משאף, וזה גם לא מספיק לי. אני צריך את המכשיר, יש לי את המכשיר פה ואני לא יכול להשתמש בו, בגלל שאין לי את התרופות.

אני מקווה שיהיה טוב. מה שאני מתפלל לאלוהים זה שלא יהיה לי פה אחד שישרוף את עצמו. אני לא רוצה שזה ייקרה לי פה. אנשים באים אליי, אני לוקח אותם לשיחות. זה לא טוב לי, זה לא מתאים לי. הם הרסו את כל המחאה. ויש לי כמה אנשים שרוצים לעשות את זה. אני כל ערב במעקבים אחריהם, תמיד נכנס להם לאוהל, לבדוק אם הוא בסדר או לא בסדר. כל שעה אני עושה סיבוב מסביב לאוהל שלו, אם יש לו איזה סכין שמה. אני את הסכינים אני מחביא פה כמו כספת. הם יכולים לקחת סכין ולתת דקירות בבטן שלהם, ובלי להסס, והם יעשו את זה.

יש פה גן הומואים שמר חולדאי ניתק אותם מהגנים שבעיר, גן העצמאות וגן החשמל. כל מיני מקומות שהוא לא רצה שהם יהיו שמה. הביא אותם לפה. את האנשים האומללים האלה. גברים עובדים בזנות כדי להתקיים. אז איך אתה רוצה שאנשים כאלה אם לא עוזרים להם, לא נותנים להם תעסוקה, איך אתה רוצה שהם יתקיימו? וזה חרם. אני יש לי שלושה ילדים כאלה.

-ויקטור, איך אתה מציין את החג?

אני מציין אותו, בוא אני אגיד לך – בעציבות שאף אחד לא מסתכל עלינו. ואף אחד לא בא, לא הציע את עצמו, לא שאל מה אתם עושים בחג?

אני הולך לכל מיני מסעדות, שואל אותם, אם יש לכם לב להביא לנו קצת זה, קצת זה, אם יש לכם איזה סלט. קצת עגבניות. באמת יש אנשים שנותנים. אבל כמה הם יכולים לתת? איפה העמותות של מדינת ישראל? הם לא מסתכלים פה. עכשיו, למשל, כמו שעליתי לרשת א' ושמעו אותי, אז עכשיו יש לי פניות. פתאום מ"לשובע" התקשרו.

אני מקווה שיתקשרו אליי עוד עמותות שיסייעו לנו. אם זה בשמיכות, אם זה בכוסות חד פעמיות. ממש ככה. אני הוצאתי את כל הביטוח הלאומי שלי. אני מבזבז אותו, קונה לאנשים. אני אין לי לב לעזוב אותם בלי אוכל. שהקיבה לא תעבוד על ריק. אז אני קונה להם את זה מכספי. ומי שרוצה לתרום לנו בשמחה רבה. שתבוא עליו ברכה.

-ויקטור, איזה פתרון אתה רואה למצב הכלכלי?

להפיל את הממשלה הזו, ולהפיל את שר האוצר, ואת ביבי עם הקומבינות שהם עושים עלינו מתחת לשולחן. זה הכל שקוף מה שהם עושים. הם לא עוזרים לאף אחד, הם רק טייקונים, הראש שלהם רק במגדלים וטייקונים. היה להם את גלעד שליט, לא היה להם זמן בשבילנו. אוקיי, קיבלנו. עכשיו יש לנו את איראן. הראש שלו באיראן ולא אכפת לו מהאנשים שלו בתוך המדינה. הוא מעניין אותו רק מה יהיה באיראן.

‫"אסירים משוחררים צריכים לקבל את היחס כמו כל בן אדם רגיל"

דור ויוליה (צילם: נוי כרמל)
דור ויוליה. הלו, יש לך אישה, יש לך ילד (צילם: נוי כרמל)

דור בר ויוליה גונצ'רוב הם זוג צעיר עם תינוק בן שלושה חודשים.

דור: אני במקור מרחובות. השתחררתי לא מזמן ממאסר. כבר מהבית סוהר התחלתי להבין כמה המצב חמור במדינה, ולראות את המחאה ברוטשילד. אחרי שהשתחררתי ניסיתי להתקבל לעבודות, כולם ביקשו את הרישום הפלילי. אחרי שראו לא קיבלו אותי לעבודה. עד עכשיו אני בקושי מצליח למצוא עבודה. אז אני גם עכשיו פותח עוד פה למחאה. אסירים משוחררים צריכים לקבל את היחס כמו כל בן אדם רגיל. אנחנו שילמנו את החוב שלנו לחברה.

-דור ויוליה, למה אתם פה?

דור: בגלל ויקטור, אבא, צריך להיות איתו פה. לפעמים הוא נכנס לטריפ כזה. "היום עושים בלגן, מגיעים למצב שהולכים לשרוף דברים". אז צריך מישהו שישב אתו פה ויחזיק אותו.

יוליה: אני הבאתי את הילד בלי שהוא יידע. רק אחר כך סיפרתי. אז בתור אם חד הורית הלכתי לדרוש דירה, מגיע לי. הם באו וטענו שברגע שלאמא שלי יש בית שהוא שלה, ויש שם חדר בשבילי, אז לא מגיע לי דירה. אני חייבת להישאר אצלה. על מה ולמה? מה, אני חייבת להיתקע עם אמא שלי? ואם, נגיד, אני ואמא שלי בסכסוך והיא לא רוצה שאני אחיה בבית? אני לא צריכה לתת להם את כל המידע הזה. פשוט הם אמרו שלא מגיע לי. לפי דעתי זה שטויות.

דור: אחת הסיבות שהיא פה זה בגללי. כי גם סיפרו לה ואמרו לה, בגלל כל המצב הזה. בגלל שאני לא מוצא עבודה, אני בורח, בורח שמאלה. במקום לעלות להמשיך ישר, ולהשתקם. אני, אתה יודע, הראש שלי מתבלבל. אני הולך עושה פה בלגן, פה בלגן. אז היא פה בשביל לדפוק לי בראש: "הלו, יש לך אישה, יש לך ילד". זה מה שמחזיק אותי. כי אם לא היא, ואם לא הילד, אז מה אתה יכול לעשות? אם לא מקבלים אותנו לעבודה, אז מה?

היא ביום ראשון מתחילה לעבוד. אני בבעיה. צריך לעשות דגש, צריך לעשות את זה בכותרת ראשית – אסירים משוחררים – שיבואו ויעזרו להם. 98% מכלל האסירים שמשתחררים חוזרים לבית סוהר. למה? כי הם לא מצליחים להשתקם, כי הם לא מוצאים עבודות, כי התכניות לא כאלה נכונות. צוות "רשות שיקום האסיר" נותן לך תוכנית שיקום, אחרי שנה עוזב אותך. צריך עוד קצת לתמוך באסיר.

-דור ויוליה, מה המטרה של המאהל בעיניכם?

דור: המאהל פה, קודם כל שיחזירו את החוק, חוק דיור ציבורי. היה חוק שכל מי שחי 22 שנים בדירת עמידר, הוא זכאי לקנות אותה. אז הוציאו את החוק, ועכשיו מנסים להחזיר את החוק הזה. אז אחת הסיבות שיש פה יותר אנשים זה גם לתמוך באבא, שיחזירו לו את הדירה. אנחנו פה, אני יותר נכון, בשביל אבא. גם אתם העיתונאים, תתחילו להעלות את זה, תתחילו לדבר.

יוליה: המטרה שכל בן אדם שזכאי לדיור, או היה חי בדיור וזה נלקח ממנו באיזושהי צורה, שזה פשוט יחזור אליו, ואנשים שמגיע להם שהם יקבלו את זה. שלא יצטרכו לישון בקרטונים. הנה יש פה בן אדם, חולה סוכרת, כרתו לו ארבע אצבעות, ואיפה הוא צריך לחיות עם זה? בכל הלכלוך הזה? ברחוב? אבא אסף אותו מתחנת אוטובוס. הבן אדם עשו לו ניתוח, איך הוא אמור לטפל בזה, שאף אחד לא עוזר לו? אז כן, הוא יחליף תחבושת כל יום, אבל זה לא סטרילי, זה לא נקי. מגיע לו מקום שייטפלו בו.

-יוליה, איך את מציינת את החג?

מי שיבוא יבוא. בינתיים אווירה ביתית שקטה. אני הולכת להביא את הילד שלי. זה הבית החדש שלי. הילד שלי אצל אמא שלי כרגע, באשדוד.  אני לא אמורה לחיות אתה כל החיים, ועל חשבונה. הילד בן שלושה חודשים. איזה עבודה אני אמורה למצוא?

אני נוסעת כל יום לילד לראות אותו. יותר מחצי יום אני איתו. אבל זה גם לא ייתכן ככה. באשדוד אין עבודות כמעט, פה יש מלא עבודות. למה אני לא יכולה לבוא ושימצאו לי דירה במקום נורמלי? זה לא הגיוני זה הדברים האלה.

-יוליה, איזה פתרון את רואה למצב הכלכלי?

הפתרון שבמקום ללכת לבזבז מליונים על קבוצות כדורגל, ועל לבנות ולחדש את המגרשים. שהם יסתכלו באמת על דברים שצריכים. על אנשים שצריכים את כל זה. על שטויות הם מבזבזים. אז הנה העיתון של הדתיים קיבל הקצבה של עוד 3 מיליון שקלים. למה הם צריכים לקבל, ואנחנו צריכים לשבת בחוץ? צריך שהמדינה שלנו תפתח את הלב, ותפתח את הראש. לראות מי באמת זקוק לזה.

”הממסד הזה מייצר פה מחבלים מבפנים“

אבי עובדיה (צילם: נוי כרמל)
אבי עובדיה, לא נחמד (צילם: נוי כרמל)

לי קוראים אבי עובדיה‫, אני מנכ‫"ל עמותה "תנו לעבוד בכבוד". זו עמותה שהקמנו בשנת 99, מהסיבה שמצאנו את עצמנו יושבים בלשכת עבודה ומבקשים נדבה מהמדינה כמו קבצנים. אחרי שנתנו את כל החובות שלנו למדינה. אז החלטנו שאנחנו לא רוצים להיות מסכנים ויצאנו למאבק. יצאנו למאבק על הדבר הכי פשוט – רוצים לעבוד בכבוד. לא ביקשנו יותר מזה. בקשנו שייתנו לנו את הכלים, ואת האמצעים למצוא מקום עבודה מכובד. שנוכל לפרנס את המשפחה, לדאוג לחינוך של הילדים. שלא נזדקק לנדבה של המדינה.

אנחנו בזמנו הקמנו את כיכר הלחם. היינו שם בזמנו מאה משפחות של מחוסרי דיור. אמנם ישבנו שמה שנתיים, אבל בשורה ‪תחתונה, בגלל שלא היינו נחמדים, כולם קיבלו דירות. אנחנו יודעים דבר אחד – במדינה אסור להיות נחמדים. אם אתה נחמד אין לך כלום. אם אתה נחמד אתה תהייה מסכן. מה זאת אומרת להיות נחמד? אנחנו לא באים עם אקדחים ורימונים, אבל אנחנו יודעים להפריע, יודעים להפריע לשרים, לממשלה, לחברי כנסת. אתה  מבין? אנחנו אמרנו – אם אנחנו לא חיים בכבוד, גם אחרים במדינה לא יחיו בכבוד.

-אבי, למה אתה פה?

אני אחרי התקף לב, ואני כרגע הפעילות שלי בעמותה היא לא מה שהיה פעם. בגלל שאני יודע איך לפתור בעיות, אז אני בא פה לעזור. אני בא כל יום כמה שעות, יושב איתם, מסייע להם. אתה מבין? כי אין פה חברי כנסת, ולא שרים. לא אכפת לאף אחד. מה אכפת להם שמישהו יגור בגן. אבל אלה אנשים אזרחי המדינה. אלה אנשים שרובם עשו צבא. רובם נתנו את החובות שלהם. מה הם מבקשים? במצב הכלכלי של היום אלה העניים תהייה להם דירה? היום במצב הכלכלי של היום מעמד הביניים אין לו כסף לדירה. מעמד הביניים אין לו כסף לשלם משכנתא. אז אם להם אין, לאלה יהיה? אלה מקבלים 2,400 שקל לחודש. רובם ביטוח לאומי. מ-2,400 שקל לחודש הם לא יכולים לשכור לול לתרנגולת.

-אבי, מה המטרה של המאהל בעיניך?

יש פה מחוסרי דיור, ויש פה הומלסים, ויש פה אנשים שישנים בגנים כבר 10 ו-15 שנים. הם לא יודעים להיאבק על הזכויות שלהם מול הממסד. יש חוק במדינה. דיור מוגן לאנשים מעל גיל 55 שהם חולים. יש חוק הוא קיים, וגם הדירות קיימות, אבל למה לא עוזרים לאדם המבוגר הזה שקטעו לו אצבעות ואין לו כסף למשככי כאבים? למה ביטוח לאומי לא עוזר לו? למה עמידר לא עוזר לו? למה משרד השיכון לא עוזר לו? אז מה, אז זה הפרצוף של המדינה? אני לא מדבר איתך רק על אחד, ברחבי המדינה יש עוד אלפים כאלה, שלא יודעים להיאבק. מה לעשות, אני למדתי – אני יודע שאם אני ארים טלפון למנכ"ל עמידר אני אומר לו – "מחר אני אצלך" מחר זה מחר. הוא יקבל אותי לא בגלל שאני נחמד, בגלל שאני לא נחמד. למה אם לא אני אעלה לתקשורת, אני אפגין להם שם, ואני אמרר להם את החיים. וככה אני אעשה גם לשר השיכון, וגם לראש הממשלה וגם לכולם. אתה מבין? אבל כמה פחות לי יש, למה אני צריך לעשות את העבודה של המדינה?

בשביל זה יש פה את המאהל, אתה מבין? אנשים שישבו פה ישבו גם ברוטשילד. אבל אז הייתה מחאה של מעמד הביניים, זה לא היה של מחוסרי דיור. איפה כל החבר'ה, הם באים להזדהות? לא, כי זה מעמד ביניים, וזה מחאה של העניים. אבל העניים היו איתם, ומעמד הביניים לא עם העניים, זה חלק מהצביעות של המדינה. אתה מבין? וזה צביעות, עובדה. מה, לא היו הפגנות ב-20 שנה האחרונות? היו מלא הפגנות, מעמד הביניים בא להזדהות עם מישהו? אבל עכשיו הם קמו, למה פגעו להם בכיס. אבל לעניים האלה פוגעים בכיס כבר 30 שנה. לא רק פוגעים בכיס, גם אין להם דירות. אין להם דירת חדר. אין להם איפה לשים את הראש, אין להם חדר מדרגות לישון על קרטונים. אנשים פה ישנים בלילה מתכסים עם ניילון.

-אבי, איך אתה מציין את החגים?

היום הלכתי לביטוח הלאומי. אני אמרתי לך, אני עברתי ניתוח לב, אני אסור לי לעבוד, יש לי קצבה של ביטוח לאומי. אמרו לי שהקדימו לי את הקצבה. 2,200 שקל. הלכתי לדואר היום, חיכיתי שלוש שעות. היו 60 איש לפני, כי חג, אבל חיכיתי. אני מגיע לפקידה, היא אומרת לי "מתי אתה מקבל קצבה?" אמרתי לה "28" היא אומרת לי "לא, 28 לא הקדימו". אין כסף. אתה מבין אשתי מתקשרת אליי "נו, יש כסף?" לא, אין כסף (הוא צוחק – נ.כ.) אז מה הברירה שלי? הלכתי לאח הזה, לאח הזה, לאח הזה. אתה מבין? מלווים אבל זה החיים, אני לא מתלונן. יש לי קורת גג, אני לא ברחוב.

היום עושים הכל באינטרנט. אעלק כפר גלובלי – זה כסף גלובלי זה לא כפר גלובלי. זה הטייקונים וזה הטבות מס. מה, חסר כסף? תחזיר את ההטבות מס שלהם מלפני 20 שנה, תראה יש כסף. אתה רוצה פתרונות דיור? הנה אני, אבי עובדיה הקטן, אני אתן לך. יש מעל 20 אלף דירות ריקות של האפוטרופוס הכללי, כונס נכסים של המדינה. זה יש הרבה אנשים שנפטרים ומשאירים הרבה רכוש, אין להם יורשים. האפוטרופוס הכללי מחזיק 20 אלף דירות ברחבי המדינה שהוא נותן אותן לחברות פרטיות. אני נלחם עם מבקר המדינה כבר שלוש שנים, שייפתח בחקירה למה הדירות האלה לא הולכות לאזרחי המדינה מחוסרי הדיור. למה המדינה לא משכירה להם את זה ישירות? למה לתת את זה לחברות פרטיות שייגזרו קופון? אתה מבין? אז הנה יש פתרונות, זה לא שאין.

-אבי, אז מה לדעתך הפתרון למצב הכלכלי?

הפתרון יכול להיות רק פתרון בדרך הכי קשה. אין פתרונות קלים. יגיע היום, לא יודע אם איזה גוף יארגן את זה או שאנשים ייצאו ספונטני. אנשים יתחילו לשרוף בנקים, לשרוף לשכות עבודה, לשרוף סניפים של ביטוח לאומי. וזה בדיוק אומר לפגוע בסמלים של המדינה. ומכאן איך יתחיל המאבק זה לא בעיה, הבעיה איך הוא ייגמר. עובדה, הגיע תהליך של אנשים ששרפו את עצמם, עובדה, היו שניים, והיו עוד חמישה שניסו. עצרו אותם. אז עוד מעט יהיו עוד 10-20 שיעשו את זה בלשכות התעסוקה.

אז אני אומר – הממסד הזה מייצר פה מחבלים מבפנים. האנשים האלה יתחילו לפגוע בכל הנושא של החיים הסדירים במדינה. איך? מה? מי? מתי? אני לא יודע. אבל אני רואה את התהליך הזה.

צריך לפעול לפני שיהיה פה אסון, כי אם יהיה פה אסון, מלחמת אחים, מי שיש לו מה להפסיד זה רק העשירים. הרי בן אדם שהוא הכי מסוכן למשטר חוק זה בן אדם שאין לו מה להפסיד. הנה אלה אין להם מה להפסיד בחיים. את מה הם יפסידו? את הקרטון שהם מתכסים בו בדשא? את הניילון שהם מתכסים בחדרי מדרגות? מה יש להם להפסיד?

מה ההפרטות שהמדינה מפריטה? הנה תוצאה של ההפרטה, אנשים למדו לעשות תספורות, אבל מעניין אותי כשלאנשים תהייה קרחת, איזה תספורת יעשו עליהם? כשאנשים לא יהיה להם אפילו להשקיע. מה זה תספורת, איזה שיטה? יעני אתה עכשיו בא לגנוב את כולם, אתה אומר תספורת, והמדינה מאשרת לך את זה. אבל אני אם אני חייב לעמידר, או שאני חייב לביטוח לאומי ואני לא אשלם להם, מה אני אגיד להם "תספורת"? אני במעשיהו תוך יומיים. אני ישבתי במעשיהו חודשיים על כסף שהייתי חייב למים ולעמידר. חודשיים ישבתי במעשיהו. למה לא נותנים לי לעשות תספורת עליהם? מה, תשובה ודנקנר, ובן דב יותר טובים ממני, שהם עושים תספורות? זה בדיוק ההון והשלטון. מי אתה, עובדיה? אתה חייב כסף. לא תשלם בזמן חבל על הזמן.

אני יכול להגיד לך יש 20 אלף איש שמקבלים דמי אבטלה במדינה, רק בגלל הטייקונים. זה על מפעלים שהמדינה הפריטה, והם פיטרו את העובדים בשנים האחרונות. כל העובדים שגם ככה היו עובדים. לדוגמה חברת "צים" מה רע שהייתה נשארת של המדינה? שלא תרוויח ולא תפסיד. 5,000 עובדים. לא תרוויח ולא תפסיד. אבל ככה היא מפסידה. למה פיטרו את כולם, ועכשיו המדינה נותנת להם דמי אבטלה. זה לא מימון של הטייקונים? למה אתם צריכים למכור? למה אתם אהבלים, לא יודעים לנהל? מה אתם יודעים לנהל, רק מלחמות? רק טילים אתם יודעים לנהל? רק צבא?

* * * 

שיחתנו מסתיימת עם הגעתו של אדם לתת תרומת מזון. במהלך ביקורי במאהל יגיעו עוד מספר אנשים לתת שי לחג. תושבי המאהל מקבלים את התרומות בשמחה מהולה בעצב.

2 Comments

  1. אלעד
    18 בספטמבר 2012 @ 14:36

    כתבה חשובה. מגאפון עושה מה שמגאפון אמור לעשות – נותן קול למי שראוי להישמע.
    השאלה היא איזה קול יתנו המרואיינים וחבריהם בבחירות הקרובות. קול אמיץ? קול שמכוון באמת לפתור את מצוקותיהם? כי לשמחתנו או לצערנו – שם נמצא הפוטנציאל לשנות פה את המציאות. אבי יקר, לא בשריפת סניפים. אין פתרונות קלים.

    • נוי כרמל
      18 בספטמבר 2012 @ 15:03

      אלעד יקר, דברים חשובים אמרת, אם תרצה אני יכול לקשר אותך עם אבי – לקדם פתרונות שאינם קלים, אך בונים.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן