הימים הנוראים יפים גם לחשבון נפש של הדור השני

מכל מאות הקהילות בפולין לא נשאר שריד, ואם נשאר איזה זיכרון הרי זה בשל בודדים שבעור שיניהם תיעדו את מורשת הקהילה, כמו זאת שלי, זדונסקה וולה. לצד טיפול בהוריה הקשישים, עיסוק בפרנסה, גידול פעוט וקידום אקדמי, רעות הרשקוביץ', צעירה מופלאה, שומרת על המורשת

Print Friendly

בימים אלה, בעשרת ימי תשובה, אני חושב שלא אני הוא שצריך לתת את התשובה, אלא, לעניות דעתי, אלוהים צריך לעשות זאת. בימים אלה בשנת 1942 חוסלה רובה של הקהילה היהודית בעיר שלי, זדונסקה וולה, ואלוהים החריש.

זדונסקה וולה

זדונסקה וולה (צילום מתוך אתר הזיכרון לקהילה)

הקהילה בת עשרת אלפים הנפשות חוסלה ברובה, ונותרו רק כאלף, שחלק גדול מהם חוסל בגטו לודז', אך המורשת של הקהילה קיימת – במידה רבה תודות לרעות  לבית לייזרוביץ', צעירה בשנות ה-20 לחייה, שלקחה על עצמה את המשימה הזאת.

עוד לפני השואה, כשהייתי ילד, הכרתי את המעמד הנשגב המיוחס לרב לוי יצחק מברדיצ'ב (סניגורם של ישראל), אשר תבע את אלוהים לדין תורה, וזאת על אשר עולל לעמו הרבה לפני השואה. אביא כאן את הבית הראשון והאחרון:

שלום עליך, רבון העולמים
אני, ר' לוי-יצחק בן-שרה מברדיצ'ב,
באתי אליך בטענות:
מה חפצך מבני-ישראל?
על כל דבר "דבר אל בני-ישראל"!
על כל דבר "תאמר לבני-ישראל"!

ואני, ר' לוי-יצחק בן-שרה מברדיצ'ב אומר:
"לא אזוז ממקומי!
ממקומי לא אזוז
עד שסוף יהיה לדבר
וקץ יהיה לו!
יתגדל ויתקדש שמה רבא!"

בתקופת השואה שאלתי את עצמי (לא העזתי לשאול את אבי או סבי) מדוע אין גם לנו איזה רבי לוי יצחק שיתבע את הקדוש ברוך הוא לדין תורה בשל אי מניעת השואה שבאה על עמנו. זאת בייחוד כאשר עודני  נער הייתי עֵד בעירנו, זדונסקה וולה, לסדרת תליות של יהודים תמימים, מאמינים, חסידים, כמו שלמה ז'ליכובסקי, ידיד המשפחה.

כיום, בין ראש השנה ליום הכיפורים, אני שואל עצמי את אותה השאלה, שכן בדיוק באותה תקופה חוסלה  רוב קהילת זדונסקה וולה בעיר מכורתי. מכל מאות הקהילות בפולין לא נשאר שריד, ואם נשאר איזה זיכרון הרי זה בשל קבוצת אנשים, או יחידים, שבעור שיניהם תיעדו את מורשתה של הקהילה, כמו זאת שלי ."הימים הנוראים" יפים  גם לחשבון נפש כזה.

אפרים לוי, מבכירי המפקדים של "ההגנה" בירושלים ולימים מבכירי שרות הביטחון הכללי (שלא לבלבל עם אפרים הלוי), בא באחד הימים לביקור בבית התפוצות בתל אביב. הוא ניגש לאחראית על הארכיון ושאל בהיסוס אם יש להם משהו על הקהילה היהודית של זדונסקה וולה. הצעירה ניגשה למחשב, וכעבור כעשר דקות הופיעה עם יותר מתריסר עמודים, מידע בסיסי. "יש עוד", אמרה לאפרים לוי, "אם אתה עוסק במחקר".

אפרים לוי השיב לה בתודה חמה, מופתע לחלוטין שעל אחת מתוך הקהילות הרבות במרכז פולין, עיר קטנה יחסית, יש כל כך הרבה חומר. ו"אולי יעניין אותך עוד משהו", הוסיפה הצעירה – "אני הנכדה של חיים בר-לב" (הרמטכ"ל השמיני ושר במשלות ישראל.). בר לב נולד ביוגוסלביה למשפחת ברוצלבסקי שהיגרה לשם, אך תחילה היא חיה בזדונסקה וולה. והיה עוד ייחוס לעיר הזאת, בת 25,000 תושבים – הוריו של גנדי, אלוף רחבעם זאבי, משפחת וולפוביץ', באו לארץ ישראל מזדונסקה וולה.

רעות הרשקוביץ'

רעות הרשקוביץ'. מופת

אך עם כל הייחוס שיש לקהילה היהודית בפולין מן השם שיצא לפניה בגין כמה מתושביה, וכן כמה כתובים, ביניהם ספרי "גשר של נייר", הזיכרון  היחיד הבולט מצוי בחקיקת שם העיר באבנים שבבקעת הקהילות ביד ושם, לצד מאות קהילות אחרות שנכחדו. אך מורשת כזאת, שיש עמה לא רק הנצחה חד-פעמית אלא פעילות, היא תודות לרעות הרשקוביץ' לבית לייזרוביץ'.

זה בא לה כמו במכת חשמל

כרבים מבני הדור השני לניצולים, דעתה לא הייתה נתונה לנושא של ניצולי השואה בכלל ומורשתם בפרט. בדומה לצברים אחרים שרצו לקדם את עצמם וראו בזאת גם תרומה למדינה, גם רעות רצתה להיות רופאה. היא למדה ביולוגיה בתיכון והשתתפה בקורס "פרחי רפואה" במשך מספר שנים. באוקטובר 2001, בכיתה י"ב, יצאה למסע לפולין עם בית הספר. ואז, כמו במכת חשמל, זה בא לה. ברגע שדרכה רגלה במתחם אושוויץ היא החליטה שהנצחת השואה תהיה עיסוקה. רוב הספרים שהיא קוראת מאז, כולל החומרים האקדמיים, עוסקים בנושא השואה, וספריית השואה שלה תופסת כמה וכמה מדפים.

לאחר שחרורה מצה"ל, בשנת 2005, נסעה עם אביה למסע שורשים בפולין. זאת הפעם הראשונה שבכלל התוודעה להיותה בת למשפחה שחיה בעיר זדונסקה וולה. באותה עת הייתה רעות אמורה להתחיל בלימודי תואר ראשון בהיסטוריה של עם ישראל. באותו ביקור בפולין הכירה את העיר שבה הייתה קהילה יהודית תוססת בת 10,000 נפש, כ- 40 אחוז מתושבי העיר. היהודים היו עמוד השדרה הכלכלי, החברתי והתרבותי של העיר כולה. משפחות ויחידים מתושבי העיר הגיעו לארץ ישראל לפני המלחמה, בהם אפרים לוי, שהגיע לארץ בהיותו נער. בדומה לקהילות אחרות, גם ליוצאי זדונסקה וולה היה ועד  פעיל, בייחוד לאחר השואה. בין פעולותיו היתה הקמת אנדרטה לזכר הנספים של העיר, לאחר שניצול הביא כד אפר מתוך גיא ההריגה חלמנו, שם נשרפו רוב תושבי הקהילה.

מידי שנה מאז 1945 נערכת אזכרה בבית העלמין בטרומפלדור ליד האנדרטה המשופצת והבולטת במלבן השיש השחור. לאחר שובה מביקור בפולין, הגיעה רעות לאזכרה השנתית בפעם הראשונה. מי ששימש אז יו"ר יוצאי זדונסקה וולה היה אף הוא בן לדור שני של ניצולים, פרופסור דניאל וגנר ממכון וייצמן למדע. רעות הודיעה לפרופסור וגנר שהיא מוכנה  לעזור ככל שיהיה זקוק. בין שאר הפעילויות שלו הקים ווגנר אתר למידע על מורשת זדונסקה וולה. פרופסור ווגנר ייחל שמישהו מקרב הדור הצעיר ייקח חלק פעיל במלאכה הזאת. "מאז, כל מה שעשיתי היה ללמוד, לחקור, לבדוק ולגלות כמה שיותר פרטים על זדונסקה וולה והמשפחה שלי", מספרת רעות. "ב-2006 הייתי חברת ועד והייתי כמעט היחידה שעזרה לפרופסור וגנר עם כל מה שביקש. ב-2007 ארגנתי לבדי מסע לפולין עם יוצאי זדונסקה וולה והוא היה מאוד מוצלח. באסיפה הכללית באותה השנה פרופסור וגנר רצה להתפטר מתפקיד היו"ר, אבל האסיפה הכללית סירבה לקבל את התפטרותו. באותה האסיפה נבחרתי לסגנית היו"ר של הארגון והבטחתי שאעשה את הכל בפועל כדי לאפשר לדני וגנר להשתחרר מן הנטל", היא מוסיפה.

לשמחתה, בוועד החדש היו אנשים מלאי מוטיבציה. ב-2008 פרופסור וגנר פרש סופית, ורעות בת ה-25  נבחרה ליו"ר. רעות נישאה בינתיים, ילדה בן, מתקדמת לקראת הדוקטורט. השנה סיימה תואר שני בהיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו (התמחות בשואה) וכתבה עבודת גמר (תזה) על זדונסקה וולה: "קורות הקהילה היהודית בזדונסקה וולה בשנים 1939-1944". במקביל היא פתחה אתר לקהילה, יזמה תוכנית שנקראת "היום/החודש לפני…" והכוונה מה קרה באותו יום באותו חודש באותה שנה בימים של גטו זדונסקה וולה בשנים 1939-1942. היא יזמה מתן תעודות חבר כבוד, שיפוץ המצבה בטרומפלדור, שיתוף פעולה עם יד ושם, לרבות ארגון סיורים מודרכים במוזיאון, הבאת מרצה אורח לאזכרות השנתיות, דף פייסבוק לארגון והוצאה לאור של חוברת לרגל 70 שנה לחיסול הגטו.

שיפוץ המצבה בבית קברות טרומפלדור (צילם: צבי גיל)

שיפוץ המצבה בבית קברות טרומפלדור (צילם: צבי גיל)

לא מובן מאליו שכמה עשרות אנשים, בייחוד מקרב הדור השני, יגיעו לאזכרה בתל אביב המהבילה בארבע אחר הצהריים. רק מדחף כמו רעותי מסוגל לזה (ועוד לאחר מכן גם לערוך אסיפה כללית).

בספרון שהוציאה לאור לפני כמה שבועות יש פרק שלם על שלמה ז'ליכובסקי, אותו חסיד יפה תואר ויפה נפש, שלפני התלייה ביום הכיפורים נתן את קול הטנור האדיר ב"שמע ישראל", קול שמהדהד עד היום ומצא ביטוי גם בשירו של  משורר השואה יצחק קצנלסון, "שירו שיר לשלמה ז'ליכובסקי". השיר מופיע במלואו בחוברת, וזה הבית הראשון:

שירי שמיים וארץ, זימרו, ישיר אלוהים ממקומו!
שירו אתם כול דרי מטה, שירו למעלה שכני ברקיע
שירו כול ש"י עולמות, הריעו, הרנינו השם ז'ליכובסקי שלמה
כי שם האדם הוא הגדיל עלי ארץ, כבוד האדם הוא הגביה.

קמילה קלאוזינסקה מול בית "יחד" בפולין (צילם: צבי גיל)

לא פשוט להוציא חוברת כזאת בתנאים של היום, אך רעות עשתה זאת וממשיכה בטיפוח הקשר עם אותה קבוצה בזדונסקה וולה של צעירים וקומץ אינטלקטואלים, שלקחה על עצמה לשחזר את המורשת של הקהילה היהודית. קבוצה זו נקראת "יחד", ואחת המשימות העיקריות שנטלה על עצמה היא שיקום בית העלמין היהודי של העיר, שהיה עי של חורבות, מצבות מנותצות, כתובות מחוקות, עצים עתיקים שכרעו ויבשו. ולא זו בלבד, אלא באותם מקומות בם נותרה אבן בלבד מן המצבה בדקה רעות את הארכיון וגילתה את שם המנוח או המנוחה שהיו קבורים במקום ואת תאריך לידתם וקבורתם. עבודה סיזיפית שנעשתה על ידי פולנים מקומיים, כאשר את התמיכה הכספית לעבודות השיקום, כולל הקמת חומה מסביב ושער מרשים, תרמו יוצאי העיר בישראל ובארה"ב. לאות הוקרה ליוזמת העיקרית, הדוקטורנטית קמילה קלאוזינסקה, צעירה ילידת המקום, מימנו לה יוצאי זדונסקה וולה מלגה ללימודים אקדמיים באוניברסיטה הידועה של קרקוב, אוניברסיטת יגיילובה.

רעות הרשקוביץ' ממשיכה לארגן מסעות לעיר מכורת הוריה, שבתקופה שבין שתי המלחמות היתה מוקד לפעילות ציבורית ענפה בכל התחומים: חינוך, תרבות, אמנות, ספורט, גמילות חסדים ועוד. היא עושה את כל זאת בנוסף על ניהול משק בית, שימור קשר הדוק עם הוריה הקשישים, גידול ילד וכל השאר. ישנם עוד פעילים מקרב הדור השני, מבוגרים יותר, כמו לילי הבר, יו"ר ארגון יוצאי פולין ויו"ר עמותת "עופות החול", שמטרתה להנציח את פועלם של ניצולי השואה בישראל כציבור וכיחידים; דני ברקוביץ', נכדו של שלמה ז'ליכובסקי, ועוד קומץ קטן.

וכך רעות כותבת במייל לקראת ראש השנה: "ברצוני להודות לכל אלו שהגיעו לאזכרה לפני שבועיים, ותודה מיוחדת לכל מי שהביא עמו את בני הדור השלישי והרביעי. כפי שציינתי בדבריי, אני מתחייבת בפניכם – בני כל הדורות- להמשיך ולשמר את זכרם של בני משפחותינו אשר חלקנו איבד וחלקנו כלל לא הכיר. מבטיחה אני לכם כי זכרם של קדושינו יישמר לעד! אני קוראת לבני דורות ההמשך להמשיך ולפקוד קברי אבות בזדונסקה וולה ולבקר באתריה היהודים, להמשיך וללמוד את ההיסטוריה והשורשים של עיירתנו… ובעיקר- לזכור ולא לשכוח, 'למען ידעו דור אחרון, בנים ייוולדו יקומו ויספרו לבניהם'".

[related-posts title="מאמרים נוספים בנושא השואה"]

אבל אלה כמו רעותי אינם הכלל, אלא היוצאים  מן הכלל. צר לי מאוד שבקרב הדור השני רק מעטים עוסקים באותה מורשת של הוריהם, זאת שבגולה וזאת שכאן בארץ, במסגרת התקומה. זהו חטא שאתם, בני הדור השני, חטאתם כלפינו, הוריכם ניצולי השואה. על חטא כזה לא מכים על החזה. על חטא כזה חייבת לבוא תשובה ממשית.

רעות הרשקוביץ', חרף גילה הצעיר והקשיים בטיפול בהורים קשישים וחולים, בתינוק ובמשפחה, נחושה להמשיך במטלה שנטלה על עצמה. רעות היא מופת.

Print Friendly
פוסט זה פורסם בקטגוריה ג, חברה וסביבה, חינוך, מאמרי עמדה, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.