הקלות הבלתי נסבלת של האיום

האיום על חופש הביטוי כאן לא מגיע מגוף אחד ספציפי או מאיש מסוים. לאיום הזה יש כתובת אמורפית: עורך הדין המאיים. העו"ד שהוא נציגו של בעל העניין; בעל ההון; איש העסקים; הפוליטיקאי; בעל השליטה. מי צריך צנזורה כשמכתב אחד סטנדרטי עושה את העבודה

Print Friendly

חשבתם שמשרד ראש הממשלה הוא האיום הכי גדול על חופש הביטוי בישראל? הצנזורה הצבאית? צווי איסור הפרסום של בתי המשפט? בית המשפט העליון?  העיתון של ראש הממשלה ופטרונו? הנהלת רשות השידור? המו"ל של העיתון של המדינה? ממש לא. האיום על חופש הביטוי במדינת ישראל לא מגיע מגוף אחד ספציפי או מאיש אחד מסוים. הוא מגיע ממקצוע אחד מסוים. בעצם, מווריאציה אחת ספציפית של המקצוע הזה: עורך הדין. עורך הדין שהוא נציגו של בעל העניין. של בעל ההון. של הטייקון. של הבעלים. של המו"ל. של בעל השליטה.

להלן: עורך הדין המאיים.

ייתכן שרוב הקוראים חושבים שזה עניין פנימי. עניין שבין העיתון, עורכיו וכתביו, לנשואי הסיקור שלהם. אנחנו גם מכירים את האמרה השגורה בפיהם של המגיבים: תביאו דברי אמת – ולא תהיה לכם שום בעיה. ואת ההבל הזה אנחנו שומעים, למרבה הבושה והכלימה, גם מכמה מהקולגות שלנו. אבל כמה שהמציאות רחוקה מהטיעון הזה.

 

אמת דיברתי? ומי יקבע מהי האמת? האם יש אמת אחת בלבד?

הממון יכול להכריע את הכף (אילוסטרציה: FreeDigitalPhotos.net)

ואכן, הטיעון פשוט בתכלית: "אמת דיברתי" היא טענת ההגנה האולטימטיבית של כל מי שנתבע על לשון הרע. אז גם אם נניח לרגע את השאלה המהותית מה זה "אמת", מי קובע מה זה אמת, האם יש אמת אחת או יותר. ואפילו דילמה שבה נתקלנו ממש באחרונה: האם אפילו קביעה של בית משפט קובעת את האמת? חד משמעית, בלתי ניתנת להפרכה? והאם קביעת אמת בערכאה ראשונה, שלאחר מכן נהפכת על פיה בערכאה גבוהה יותר – מחזקת או משבשת את אותה "אמת"? האם פסיקה סופית של בית משפט היא אכן סמכות סופית בקביעת אותה "אמת"?

אבל לא חייבים ללכת עד לשם. כי מה שמטריד את עורך הדין המאיים, בשמו של בעל העניין כמובן, היא בכלל לא שאלת האמת. האמת, ברוב המקרים, כלל לא מעסיקה אותו. הוא עובד עבור מעסיקו למטרה מובהקת אחת: השתקה. האיום שלו הוא לא קביעה משפטית. האיום לא עוסק באמת. הוא מתייחס  ל"פגיעה בשמו הטוב" של הלקוח (גם אם שמו של הלקוח מעולם לא היה טוב); האיום מנוסח, נכתב ונשלח רק בשביל להפחיד. להרתיע. להשתיק.

איומי הדיבה, איומי לשון הרע, הם כמעט "גזור-שמור-שלח" אוטומטי אצל עורכי הדין הצמודים של האנשים עם הכסף והכוח. פק"ל. הם משגרים את האיומים שלהם על כל דבר: על גדול ועל קטן; לגדולים כמו גם לקטנים. הם מאיימים בגין פרסום עובדות שהיו וסוקרו כהווייתם; על צילומים שבוצעו במרחב הציבורי; על ציטוטים מדויקים מדבריהם של חברי כנסת – כולל מעל דוכן המליאה וגם בדיוני הוועדות; הם מאיימים אפילו בגין ציטוטים מדויקים מפסקי דין של בית המשפט. הם מאיימים על סגנון, על אופי של כתיבה, על חוות דעת, על ידיעה ועל דעה. הם מאיימים בגין ידיעה על אירוע שיהיה, אירוע שהיה, על כל מה שאולי עלול לפגוע באינטרס העסקי או הפוליטי של הלקוח שלהם.

הם מתבלים את האיומים שלהם בציטוטים – לעיתים מופרכים ושקריים – של חוקים, תקנות, פסקי דין ותקדימים; שהיו או לא היו; שרלוונטיים לנושא או לא קשורים כלל וכלל; ובלבד שהפרסום ייעצר, יתעכב, יבוטל. מה שיבוא קודם. מה שיצליח. שיטת מצליח רשומה על שמם בטאבו.

 

לתקשורת אין כוח מול אנשי הכסף והכוח. מכתב מעו"ד הוא שוט יעיל מאוד

ושיהיה ברור: לעיתונות אין באמת כוח נגדם. העיתונות ענייה, חלשה ומפוחדת. מילא אנחנו, במגפון, שאין לנו שקל על התחת. העניין הוא שגם הגדולים, החזקים והעשירים לא מוכנים ולא מסוגלים להתעסק עם הצנזורה האפקטיבית של עורכי הדין המאיימים. כי למי יש כוח להתעסק עם בדיקת הרקע המשפטי; עם ציטוטי החוקים והתקנות; למי יש את הכסף להחזיק בבית יועצים משפטיים יקרים שישלחו את המאיים לכל הרוחות. הרבה יותר פשוט וקל להסיר את הידיעה הבעייתית (לכאורה), לפרסם תגובה מופרכת, להוציא תיקון. מה שיהיה. ובלבד שהמאיים יירד לך מהגב.

[related-posts title="מאמרים נוספים מאת טובי פולק"]

תגידו: "איפה האומץ? דיברתם אמת? יש לכם הוכחות? אדרבה – שיתבע אתכם. אם אתם בטוחים בצדקתכם, תיפגשו איתם בבית המשפט…".

וואלה? בית המשפט? הצחקתם את העורך הראשי. קודם כל, לא כל-כך מהר מגיעים לבית המשפט. השלב הראשון הוא חילופי מכתבים של עורכי דין (וזה עולה לא מעט כסף); ואם מוגש כתב תביעה – צריך לנסח כתב הגנה; לאסוף חומרים ועדויות; לשכנע אנשים שיבואו להעיד; לנבור בארכיונים; להקליט עדים; לשכפל אלפי מסמכים במי יודע כמה עותקים. וגם זה עולה המון כסף. ואחר-כך, אם מגיעים לשם – לנהל משפט שעלול להימשך שנים; ומצריך ייצוג משפטי הולם; שעולה המון – אבל המון כסף. ובסוף, ככלות כל הסופים, גם אם יתברר שהכל אמת והכל נכון והכל היה ולא נברא, לך תדע מה יפסוק השופט. כל פסק-דין הוא הימור של שני הצדדים. השופט הוא בנאדם, והוא יכול לפסוק כפי שהוא מבין. כי גם כאן זו שאלה של כן אמת או לא אמת. ומי יידע. וזה הימור שהתקשורת לא יכולה לקחת, כי אין לה כסף להימורים. כי אותו בעל הון יכול להרשות לעצמו להפסיד מיליונים על מהלך כזה – העיתון ממש לא. תשאלו את ערוץ 10.


עורכי הדין המאיימים הם כלי אפקטיבי בשירות בעלי ההון. אנשי הכוח. אבל יותר מזה, עורכי הדין המאיימים הם בעיקר איום על הציבור הרחב. ומי שצריך להגן על הציבור ולאפשר לו את חופש המידע, לא טורח לעשות את זה. לא בית המחוקקים (המצב הזה ממש נוח להם) וגם לא המערכת המשפטית (שלא מנפנפת תביעות קנטרניות שברור בעליל שאין מאחוריהן דבר וחצי דבר). הציבור, שהמידע חיוני לו, שהוא זכאי לו, הוא המפסיד הגדול. כל זה לא אומר כמובן שמותר להוציא דיבה של איש או אישה, אבל עורך הדין המאיים לא עוסק בשאלת האמת, הבדיה או הדיבה; הוא מקבל את שכרו על מניעה. 

צילום אילוסטרציה: FreeDigitalPhotos.net
Print Friendly

על אודות טובי פולק

טובי פולק - יזם ועורך ראשי של "מגפון" - עיתון ישראלי עצמאי. לשעבר חבר מערכת מעריב, כותב, עורך, מנכ"ל ובעלים של חברת "תוכן העניינים בע"מ"
פוסט זה פורסם בקטגוריה ג, מאמר מערכת, מאמרי עמדה, מדיה, תקשורת-הון-שלטון, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על הקלות הבלתי נסבלת של האיום

  1. מאת שער‏:

    מגמת ההפחדה וההשענות על עורכי הדין רחבה יותר.
    עורכי הדין ( גברים ונשים )המגלגלים עיניים לשמיים כשמגינים על פושעים וארכי פושעים ונוקטים שפה
    בוטה כנגד הפרקליטות והמשטרה.
    עורכי הדין ( גברים ונשים )המגינים על כול תספורת של טייקון שכשל.
    עורכי הדין (גברים ונשים ) המשסים זה בזה בני זוג בתהליכי פירוד .
    עורכי הדין (גברים ונשים) המשיגים עסקאות טיעון מגוחכות עבור בריונים ופושעים בכביש.
    הכול בשם "מרשם " ,( הצדיק ), הם מרשים לעצמם לנקוט באלימות משפטים .

  2. מאת יצחק לוינסון‏:

    טובי,

    אני מבין שהרשימה שלך היא תוצאה מהמכתב שקבלת מעורכי הדין של עופר נמרודי ונאלצת לפרסם את המכתב.

    אין מה לעשות. פרסום מכתב כזה הרבה יותר זול מהתדיינות משפטית ולעשירים אין בעיה לשפוך כסף, כדי להכניע כלי תקשורת. לכן תמיד עדיף לקבל מראש את תגובת המסוקר ולפרסמה, כדי להחליש את כושר הסחטנות של עורכי הדין שלו בעתיד, כשיבואו בטענות על הפרסום.

  3. מאת פנינה כץ‏:

    טובי גם לפה ידם הארוכה תגיע, ראה הוזהרת:)
    לראשונה נתקלתי נתקלתי ברמזים בתופעה שאתה מספר בבלוג של דרוקר. כשהוא מספר שהוא נאלץ לפעמים לעבוד באופן חשאי על תחקיר כדי שלא יעבור את הבליץ של עורכי הדין כשכל הדרכים בעיניהם כשרות לחבל בתכנית טלויזיה שחלילה תעלה איזו אמת[עובדות] כמו למשל על הלוביסטים בכנסת, על בתי חרשת בבעלות טייקונים. ובעצם על כל פרה קדושה בישראל יש צוות של עורכי דין, יחצ"נים ומערכת משומנת.
    רק דוגמא מאחד הפוסטים של רביב דרוקר ואני מאוד מקווה שהוא ישרוד את המלחמה שעושים בו ונגדו.
    http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=394281&blogcode=11263026
    מי יוכל להם לאורך זמן? ומה יהיה עוד כמה שנים עתיד התחקיר בכל מדיום?