לסלוח = לצלוח + לצמוח, מתוך כאבי הבגידה.

אחד האתגרים הקשים בחיים של זוג הוא המשבר שמגיע בעקבות גילוי של בגידה. הרבה נכתב על הטלטלה הזו, גם סרטים וספרים נמשכים לעסוק בפצע הנורא שנפער בחיים של זוג עם גילוי של בגידה.

הפעם, לכבוד יום הכיפורים, יעסוק הטור בשאלת הסליחה: האם בכלל אפשר לסלוח? ואם לסלוח, האם גם לשכוח? מה הפירוש של סליחה אצל זוג שמחליט להמשיך יחדיו אחרי גילוי של בגידה?

המונח 'לסלוח' הוא מושג שבמקרא, מיוחס רק לאלוהים

בספרו של הפילוסוף יותם בנזימן "לסלוח ולא לשכוח" הוא מעיין במשמעות של מושגי הסליחה השונים בעברית: לסלוח, למחול, לשכוח, לכפר, לפטור ולשאת.

ראשית, המונח לסלוח הוא מושג שבמקרא, מיוחס רק לאלוהים, רק לו יש את הכוח למחיקה מוחלטת של החטא. יש גם סליחה שמתאימה לאירועים קטנים, ולפעולה זו נקרא לפטור (באנגלית to excuse). ביטוי זה מתאים למצבים בהם הפגיעה קטנה והפוגע כלל אינו מודע לנזק שהוא גורם, כמו לדרוך על הרגל בטעות. במצבים אלו הפוגע פוטר את עצמו בהתנצלות. למחול (to condone) זוהי סליחה קלה לביצוע, כזו שמתרחשת כשלא נפגעים ממש, מפני שהפגיעה קטנה.

אם כן, שלוש הצורות האלה של פעולת הסליחה אינן רלוונטיות לפגיעה הכואבת שמרגיש אדם אשר מגלה שבן או בת זוגו ניהלו רומן עם אחר. ביטויי סליחה אלו מייצגים מצבים בהם הסליחה נעשית באופן חד צדדי. או שהפוגע פוטר את עצמו, או שהנפגע פוטר אותו. אך  במקרים של פגיעות שיש להן השלכות קשות, כמו ניהול קשר מחוץ לנישואין, טוען בנזימן, הסליחה צריכה להיות תהליך ששני הצדדים שותפים לו. לסליחה מסוג כזה מתאימים המונחים: לכפר או לכסות. "תעשה את התיבה וכפרת אותה" – שני הביטויים האלה מדברים על סליחה שבה אין  מחיקה של החטא, הוא חמור מכדי למחוק או לשכוח אותו. תהליך הכפרה, הכיסוי, דורש ששני המעורבים בעניין, הפוגע והנפגע, יהיו שותפים לתהליך.

לכפר ולכסות, במונחים פסיכולוגיים, הוא תהליך של הדחקה מסויימת

—   כלומר, בני זוג שמתמודדים עם משבר של בגידה עובדים יחדיו כדי לכסות ולעטוף את העוול ולהכליל אותו בנרטיב המשותף של חייהם. תהליך כואב זה, שלעתים מלווה בטיפול פסיכולוגי ולעתים מתרחש בלי עזרה מקצועית, דומה לבניית מעטפות, שכבות של גלד על פצע. לכפר ולכסות, במונחים פסיכולוגיים, הוא תהליך של הדחקה מסויימת, הרחקת האירוע מהמודעות ועטיפתו בשכבות של אירועים חדשים וזכרונות טובים יותר.

לעומת כל אלה, ביטוי הסליחה החשוב שבנזימן מציע כתהליך בעל משמעות מוסרית ופסיכולוגית עמוקה מכונה: לשאת. הפועל 'נשא' גם הוא מתאר סליחה, אבל סליחה מיוחדת שנרמזת כבר במילה: שני בני הזוג נושאים, סוחבים יחדיו את הכאב והאירוע שהתרחש. לא מכסים, לא מטייחים, לא מתכחשים וגם לא ממעיטים בחומרת האירוע. זהו תהליך של סליחה שהמקרא מייחס לאדם, ולא לאלוהים. זוהי הסליחה העמוקה שמתאפשרת בין אדם לחברו, כמו הביטוי: "ונשא את עוונו".

הקורא את הדברים עד כה עלול להתקומם: לא רק שבגדו בי, נפגעתי וגייסתי את כל כוחותיי לא לנקום ולא להרוס, עכשיו אני נדרש גם לעבוד ולסחוב יחדיו את מעשה הבגידה?

אכן, זה אולי מקומם ומרגיז, אך יש חשיבות גדולה לעבודה משותפת כדי שתהיה 'החלמה' ממשית בזוגיות שעברה בגידה.

מבחינה פסיכולוגית, הצורך 'לשאת יחדיו' קשור לסכנה של פיצול שישאיר את הזוג בקטבים של שחור ולבן – היא בוגדת/הוא קורבן, היא רעה/הוא מסכן, הוא אשם/היא נקייה מעוול. במצבי בגידה יש נטייה חזקה להשאיר את הדברים כך, מפוצלים וקוטביים. גם החברים ובני המשפחה נוטים לראות את הסיפור בפשטנות. אך תמונה קוטבית זו ברוב המקרים אינה משקפת את המציאות ובעיקר, היא מפריעה לתהליך של סליחה מלאה.

הדבר קשור בין היתר במשבר הזהות שבא עם גילוי הסוד. אחת התגובות הקשות לנוכח הגילוי היא ההרגשה ש"היית אדם אחד, עכשיו אתה אחר". תחושת הזרות והבלבול מול מי שחשבתי שאני מכירה וכעת גיליתי שיש לו עוד צד, אפל, סודי, היא הרגשה מאיימת שחוצצת בין בני הזוג ומקשה מאוד לחזור ולהתקרב ולשתף פעולה.

לעתים הרגשת הזרות ואובדן האמון מוכללת על כל העולם, ההרגשה המזעזעת שהעולם איננו כפי שהכרתי אותו עד עכשיו. זהו רגש גדול הרבה מעבר לכעס, פחד או אבל, מדובר בשבר עמוק בתחושת הקיום, בתחושת האמון הבסיסית לא רק בפוגע, אלא בכל בני האדם. אנשים מתארים זאת במשפטים כמו:

"אני מרגישה שהכל מלוכלך, הבית מלוכלך, הוא, החברים שלנו שידעו, ואני, אני מלוכלכת";  או "אני חלק ממנו ואני לא מכירה את החלק הזה, אז אני גם לא מכירה את עצמי"; או "אז מה היא היתה עד עכשיו? מי זו האשה האמיתית שלי – זו שהכרתי עד לגילוי או זאת שאני רואה עכשיו. לא יכול להיות שזו אותה אשה".

כדי להתמודד עם מצבים רגשיים כאלו, נדרש תהליך משותף שבו כל צד מתבונן בגלוי ובאומץ על חלקו בסיפור, וכל צד שותף לידיעה שהאירוע הזה לעולם לא יימחק. אין מצב של שכחה כשמדובר בבגידה, לא אחרי עשר שנים ולא אחרי ארבעים. זוג שמחליט להמשיך את חייו המשותפים, נדרש לשאת על גבו את המשמעויות של האירוע, את הידיעה שהוא קרה, את הרגשות שנלווים אליו, שמשתנים במהלך הזמן.

אז לכבוד יום הכיפורים, זמן לסליחה ומחילה, כדאי לדעת שמרגע שהתגלה אירוע של בגידה, הוא יהיה "דייר קבע" בבית הזוג. לכן, מוטב להכירו מקרוב, ללמוד את המשמעויות שלו, לחוות את כאב האשמה, הזעם, השאלות הנוקבות ופנטזיות הנקמה. הנשיאה המשותפת, ההקשבה, היכולת להכיל את השינויים שחלו בזהות ובתפישה של מי שאתה כעת ומי שאת – אלו התנאים שיאפשרו גם לצלוח את הכאב וגם לצמוח ממנו וליצור דימויים חדשים שאפשר להתקדם איתם הלאה.

גמר חתימה טובה,

עירית קליינר-פז

ניתן לשלוח שאלות בנושא יחסים, ואולי נוכל להתייחס אליהן כאן.
לצערנו, לא יתאפשר לנו להשיב לכל שאלה. האתר של עירית פז