סיפור ליום הכיפורים / הבוקר לא נמות

אנחנו נעים דרומה, מערבה, צפונה ושוב דרומה, הפקודות סותרות, המפקדים מבולבלים, גם עשר ועדות חקירה ממלכתיות לא יספיקו כאן. בינתיים אנחנו עושים את המלאכה ומצילים את הממלכה. משאירים מאחורינו פנים, שמות, גופות, ילדים של אבא ושל אימא, עוד מעט הם יהיו ילדים של אלוהים

Print Friendly

הקרב על חמוטל, שתי דקות אחרי, שתי גופות מכוסות בסדינים לבנים ספוגים בדם, שתי אלונקות ליד טנק המג"ד. שני קצינים, שהיו חשופים בצריח, חשופים עכשיו לחול ולרוח. פנים שרופים, איברים שמוטים, כתמי דם טרי מתפשטים על הסדינים כמו כתמי דיו ונספגים בחול היבש של המדבר.

באוויר – ריח של בשר אדם חרוך. אנחנו עומדים שקטים. מקשיבים לדמעות. מיישרים את הסרבלים. מחבקים את העוזים. מחכים לפקודה חדשה. איך זה שברחנו ולא ניצחנו? היינו כחולמים. המג"ד נואם. זקנו האפור זרוע בגרגירי חול. אנחנו נסתער שוב עד שננצח, הוא אומר – וקולו נשבר. הגיבורים עייפים, מי שלא פוחד, שיקום.

הייאוש בטנק נעשה יותר נוח. חוצים את התעלה. צילום: ויקיפדיה

עולים על הטנקים הספורים שנשארו שלמים, אין זמן לחשוב. אנחנו תוקפים, אבל חוטפים טילי סאגר ממרחק אפס. הפעם אנחנו נסוגים בזמן, בלי נפגעים. גורודיש, בקשר, רוצה שנסתער שוב ושוב ושוב עד שנכבוש את הגבעה המקוללת השורצת חיילים מצרים, שמשום מה לא הורידו את הנעליים ולא הניפו דגלים לבנים וברחו. קולו של גורודיש חד, קר, אכזר, אטום, מנותק. מצמרר. אחר כך יגידו לנו, שהאיש מטורף. אובססיבי. הוא לא מבין שהפסדנו בקרב. שצריך לחשוב אחרת כדי לנצח במלחמה. הוא אינו מבין, שהקונספציה שלו קרסה.

פתאום קולו של אחד, אריאל שרון, משתלט על הקשר. לא פחות סמכותי אבל יותר אנושי.  כך הוא נשמע.  נותן פקודה הפוכה, לסגת, לנוע דרומה.

אוספים את השברים, נפרדים מהמתים ומהפצועים, מפנים את גבנו לגבעה המקוללת, דוהרים אל תוך הלילה ומותירים שובל סמיך של עשן וחול. מהטנק בוקעת נהמה של אריה פצוע, שכבודו נרמס. אבל אנחנו מתרחקים מאזור האש. האם שרון, אריה שש לקרב, הציל את חיינו?

לפנות בוקר מודיעים לנו – אתם יוצאים להציל את החיילים הכלואים במוצבים הארורים של קו בר-לב, למרגלות התעלה. קו בר-לב, עוד מחדל, שחיילים מתו עליו לשווא. עוד פרדיגמה שהתפוצצה בפרצופיהם של ילדים תמימים ופטריוטיים, שהאמינו לשולחיהם, שנשבו במשחקי כבוד ובמסמכים חתרניים מבור הפיקוד בקריה בתל-אביב.

ויזכרו אותנו חמש דקות. מקסימום יומיים. בעיקר אם אנחנו סתם מתים אנונימים. אם אתה סלב מת תקבל כתבה במוסף ואם יהיה לך מזל – גם שער צבעוני. המחנכת מהתיכון תספר איזה ילד יפה היית, ומוכשר, ואיזה עתיד מזהיר ציפה לך. אז מה אם ברחת מהשיעורים ומיררת לה את החיים 

קולותיהם הנואשים נשמעים בקשר ונצרבים בזיכרון. אני יושב בתא התותחן. חזק, אבל פוחד. אופטימי, אבל רועד. אימא, אבא, בואו להציל אותי. למה בכלל התגייסתי למלחמה? למה רציתי להיות קרבי? למה לא הסכמתי להיות כתב צבאי? אולי הייתי היום עושה קריירה בערוץ 2, אפילו בערוץ 10 או ברדיו, ובכל שנה מפרסם במוסף יום כיפור את זיכרונותיי האמיצים ממוצב הפיקוד. איך המפקד נתן את הפקודה ומה אמרה לו בקשר גולדה מאיר, ראש הממשלה, ומה הוא חשב על שר הביטחון דיין ואיך כמעט חטפנו פגז ומי חבש את האלוף ומה חושבים הפרשנים וכתבי החצר, והכתב הבכיר, שזכה לקבל ריאיון בלעדי.

שלמה ארצי נותן לי בראש. אפילו כאן, באמצע המדבר, אי אפשר להימלט מחום יולי אוגוסט שלו. קיטש הולך טוב עם מוות וארצי ממש נולד לרקוד עם זה. מהשואה עד החתולים שמחשבים את קיצם לאחור. פתאום אני מבין את המשפט האידיוטי. אני מחשב את קיצי לאחור ואני לא חתול של אף אחד. החיים עוברים לפני כמו בסרט, כמו בקלישאה. 

חשבון נפש. כל אחד לעצמו. זה הזמן להתעמק. מישהו מכין קפה. יש עוגיות. אין לנו תיאבון. מי צריך לאכול כשהולכים למות. ככה נישאר רזים ויפים וצעירים, וישימו את תמונתנו בעיתון עם כמה מילים מתחת, וראש הממשלה תגיד שאנחנו גיבורים, שנתנו את נפשם למען המולדת. היא יודעת, מה אתם מבינים.

ויזכרו אותנו חמש דקות. מקסימום יומיים. בעיקר אם אנחנו סתם מתים אנונימים. אם אתה סלב מת תקבל כתבה במוסף ואם יהיה לך מזל – גם שער צבעוני. המחנכת מהתיכון תספר איזה ילד יפה היית, ומוכשר, ואיזה עתיד מזהיר ציפה לך.  אז מה אם ברחת מהשיעורים ומיררת לה את החיים.

שלמה ארצי נותן לי בראש. אפילו כאן, באמצע המדבר, אי אפשר להימלט מחום יולי אוגוסט שלו. קיטש הולך טוב עם מוות וארצי ממש נולד לרקוד עם זה. מהשואה עד החתולים שמחשבים את קיצם לאחור. פתאום אני מבין את המשפט האידיוטי. אני מחשב את קיצי לאחור ואני לא חתול של אף אחד. החיים עוברים לפני כמו בסרט, כמו בקלישאה

ואחר כך יחרתו את שמנו על לוח שיש או ברזל ומי שיש לו קשרים, להלן הסלב, או אבא עשיר, או אבא שהוא טייס גיבור, שנפל למען המולדת, יעניקו על שמו מלגה או יבנו מתנ"ס לזכרו, או גן, וקדישמן יבנה לו פסל, וכל שנה החברים יבואו להיזכר ולשיר, ואז ילכו למסעדה או לפאב כדי להשתחרר מהצער ומהמועקה, ולשכוח. צריך להמשיך לחיות, הניחו למתים, אל תרקדו על הדם, תנו לשמש יד. אז למה למות בכלל?

לפנות בוקר הפקודה מבוטלת. החליטו שהסיכון רב מדי. אז הבוקר לא נמות. הייאוש בטנק נעשה הרבה יותר נוח. החיילים במוצבים עוד לא יודעים שלא נבוא להציל אותם. סליחה שנתנו לכם לדמם למוות. תבינו, זה או אתם או אנחנו. 

אנחנו נעים דרומה, מערבה, צפונה ושוב דרומה, הפקודות סותרות, המפקדים מבולבלים, גם עשר ועדות חקירה ממלכתיות לא יספיקו כאן. בינתיים אנחנו עושים את המלאכה ומצילים את הממלכה. אופס, יורים עלינו ארטילריה חזקה. אנחנו חולפים במהירות על פני טנקים שרופים. שלנו. חיילים מוטלים בחול, רובם מתים, חלקם מדממים.

אנחנו רוצים לעצור, לעזור, אומרים לנו בקשר שמסוכן, אחר כך יחלצו אותם. אולי. האם לסכן עכשיו פלוגה שלמה כדי להציל כמה חיילים פצועים?

הפקודה בקשר חדה וברורה: אנחנו לא מטפלים כרגע בפצועים, נוע, נוע, סוף.

הנה החווה הסינית. למה סינית? האם אנחנו נלחמים לפי שיטת הפנג שוויי? אולי נחליף את הצבעים, נצבע את הטנק באדום, נחליף מיקומים, נזיז את הכסא של התותחן שלא יהיה מתחת לפתח הצריח, כדי שהזרימה תהיה חיובית?

אנחנו משאירים מאחורינו פנים, שמות, גופות, ילדים של אבא ושל אימא, עוד מעט הם יהיו ילדים של אלוהים. העיניים נעצמות, חניון, חצי פגישה, אני מתעדכן מי חי, מי כבר לא ומי עוד לא, כמה זמן עוד נשאר. יוסי ומתי ואמנון ורוני, שפגשנו בחניון הקודם, כבר לא איתנו. מה אני אגיד לאשתו של יוסי, כשאראה אותה?

מי שרוצה להתקלח, לוקח צינור. שלושה שבועות לא התרחצנו. יש צינור מספיק לכולם. מנות הקרב מעולם לא היו טעימות יותר. הפקודה לעלות על הטנקים תופסת אותנו עם התחתונים למטה ועם הטונה בין השיניים. אנחנו שועטים בחולות סיני. הטנק מימין חוטף טיל, אנחנו רק רסיסים, המפקד שלנו נפגע, נופל על הרצפה, אנחנו חובשים אותו, אני לוקח את הפיקוד, דם, יזע ובלי דמעות, אין זמן לבכות, החיים זה הכול, טילים מתעופפים, אנחנו מדממים, יורים, פוגעים, הורגים, מנצחים, יופי של מלחמה.

הנה החווה הסינית. למה סינית? האם אנחנו נלחמים לפי שיטת הפנג שוויי? אולי נחליף את הצבעים, נצבע את הטנק באדום, נחליף מיקומים, נזיז את הכסא של התותחן שלא יהיה מתחת לפתח הצריח, כדי שהזרימה תהיה חיובית?

x

עוצרים. שתי דמויות משום מקום צועדות באמצע המדבר, המג"ד בקשר: האם מזהים? אש! הסמג"ד מבקש לעצור – זה אימא וילד, הוא אומר. מתווכחים, כן להרוג אותם, לא להרוג, אולי זה תרגיל הסחה שלהם. הם הרי ערבים. המח"ט מתערב, שיח לוחמים, בסוף לא יורים, ממשיכים, לאן?

עוצרים ליד טנק מצרי, בפנים עומד הטען קשר, לא מגולח, נשען על קירות הצריח. מבטו קפוא. גורודיש היה נותן לו מסדר נוסף על גילוח. אם צריך דימוי למשפט  "הזמן עמד מלכת", זה המקום. אני חושב על אימא שלו, במצרים, אם תדע אי פעם איך הבן שלה נמצא מת. אין זמן. אני מת לחיות, ממשיכים לכיוון התעלה, עולים על הדוברות. אפריקה. הליקופטר ענק יורד עלינו, אנחנו יורים עליו, הוא מתרסק, כמו בסרטים, לתוך יער הדקלים, ענן של אש ועשן עולה השמיימה. סטלונה לא יוצא בין ההריסות.

פעם עדנה לב, בלונדינית על קומנדקר, באה לשיר לנו בראס סודר, לא רחוק משם, במלחמת ההתשה. איפה עכשיו עדנה לב ולמה המלחמה הזו היא לא גן עדן כמו שהבטיחו לנו. הבטחתם יונה?

כאן מלחמת יום הכיפורים, עבור, המלחמה שבה הפקירו פצועים וחיילים, של מעשי גבורה מופלאים ופשלות ומחדלים, המלחמה שהתקשורת ידעה עליה יותר מהלוחמים, שעיתונאיה היו שבויים של מפקדים, המלחמה שבה יצחק מרדכי ואריאל שרון עשו ממנה קריירה, שהיינו עפר לרגליה ואני עדיין לא יודע איך יצאתי ממנה. עכשיו אני בסדר, עבור, זיכרונות, קלישאות, הזיות, חברים מדממים, מתים מהלכים, כולנו גיבורים, הכול דימויים.

הסיפור לקוח מתוך הספר "יש לי בלעדיות", שיצא בהוצאת "מסדה" ביוני 2011

Print Friendly

על אודות ירמי עמיר

עיתונאי, שחקן ויוצר. שימש כעורך תרבות ב"ידיעות אחרונות" וב"גלובס", סגן עורך 7 לילות וכתב מגאזין במוספים 7 ימים, 7 לילות ועוד. ערך את הסדרה "מי מפחד מצופית גרנט" (ערוץ 10), כתב את דרמת הטלוויזיה "סקס, שקרים וארוחת ערב" (ביים דני וולמן) ופירסם שלושה ספרים: "ירמיהו כוס קקאו" (לילדים), "השליפות של המדינה" ו"יש לי בלעדיות", שיצא ביוני 2011. עורך התרבות ב"מגפון".
פוסט זה פורסם בקטגוריה מאמרי עמדה, עם התגים , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על סיפור ליום הכיפורים / הבוקר לא נמות

  1. מאת דן‏:

    קטע חזק

  2. מאת Omessi‏:

    אולי לא הבנתי, אולי טעות, אולי סתם זיכרון מתעתע:

    "שלמה ארצי נותן לי בראש. אפילו כאן, באמצע המדבר, אי אפשר להימלט מחום יולי אוגוסט שלו."

    התקליט נכתב ויצא חמש עשרה שנים אחרי המלחמה הארורה ההיא.

    • מאת ירמי עמיר‏:

      הסיפור נכתב הרבה שנים אחרי המלחמה ההיא. אינני זוכר, אולי התנגן בדמיוני שיר אחר של ארצי ואולי עניין החתולים נכתב בדיעבד. זה ממש לא משנה.