באופן די מקרי התוודעתי באחרונה ל"סימפוניה של עיר". המבט החטוף הראשון היה באמצעות הרשת החברתית, כשהוא הציץ אליי עם שלל איוריו הססגוניים.

זהו ספר ילדים, אבל הייחודיות שלו, כך התברר לי מאוחר יותר, היא בתסכית המצורף אליו. תסכית, מילה שעד לפני כמה עשורים הייתה מנת חלקן של כל הילדות והילדים, והנה עם השתלטות המימד הטלוויזיוני על מוחות ילדותנו היא נעלמה בדממה כואבת.

ניצלתי נסיעה משפחתית שגרתית בפקקים בהאזנה לתסכית, ובמקום להיאבק בשתי בנותיי (שלוש ושמונה) שדורשות כדרך קבע אייפון או אייפאד או די.וי.די. לצפייה "כי הדרך משעממת", אפשרתי למכשיר לנגן את הסימפוניה. מילותיו של ירון לונדון התעופפו בשמחה בחלל הרכב והיפנטו את הדור השלישי שלי, שבמקום לשבת דרוכות עברו לישיבת פרקדן ואפשרו לקסם לחדור אליהן.

מיה דנון, אמנית סאונד שעומדת מאחורי הפרויקט הזה, מלהטטת במאזיניה בצלילים שליקטה בעיר מגוריה, תל אביב. תושבי תל אביב והערים הגדולות ודאי מכירים היטב את הרעשים הטורדניים שבמוקד הסיפור. דנון ודוידוב, כך נראה, מבקשות להדריך אותנו כיצד להכיר בתרומתם של הרעשים הללו. למעשה הן מספקות הרבה יותר ממדריך לחיים טובים עם רעשים טורדניים.

העיר הסואנת הופכת לחגיגת רעשים קסומה. יונים, חתולי רחוב, משאיות זבל ואפילו צליליהם של הטלפונים הנייידים הפכו למסע מרתק של קולות ורעשים. על כך גם נסובה עלילת הספר. במלאת 100 שנה ליסוד העיר מטרפולינה החליט ראש העיר להזמין מוזיקאית בעלת שם עולמי, שתחבר יצירה במיוחד לרגל המאורע. ליברטה דל פסטה ליאנה, נצר למשפחה איטלקית מכובדת, נענית להצעה ויוצאת למסע מוזיקלי ברעשי המטרופולין הסואן. משפחתה של דל פסטה ליאנה דווקא רצתה שתגדל למלא את הייעוד המשפחתי בהתאם למשפחה המיוחסת שעשתה חייל בתחום הקולינרי, אולם כבר בצעירותה לדל פסטה היו תוכניות אחרות: "כבר כשהייתה בת חמש כתבה ליברטה את היצירה המוזיקלית הראשונה שלה, אשר כללה שלושה סירי פסטה, שני מערוכי פיצה וטיימר של תנור אפייה".

דנון לוקחת אותנו למסע בזמן. לימים בהם שמחנו לסובב מכסים של סירים ולתופף עם כף העץ על מחבתות. לזמן בו לפני שהבטנו במציאות – האזנו לה. ידענו בכישרון טבעי להכיל להכיר ולהוקיר את הצלילים. למדנו לאהוב את העיר בה התגוררנו לא רק בזכות שלל האטרקציות של ראשי ונשות העיר שמונחות כדרך קבע בפינות הכבישים, כדי שנזכור אותם בדרך אל הקלפי, אלא גם את הרעשים שהיא מפיקה.

דנון ואלינור דוידוב, שותפתה ליצירה, לא חוסכות ביקורת ביצירתן, המופנית כנגד ראש עיריית מטרופולינה, שבניגוד לליברטה דל פסטה ליאנה, זכה לשם הקצר פפו ומתואר כאדם שטחי ורודף פרסום. "…ופפו, שאהב את עצמו עד מאוד, עלה לבמה ודבר בשבחו: הלל את חושיו החדים וידיעותיו המוזיקליות. כשהיה באמצע הסבר על כך שרק לראש עיר מצוין יש רעיונות מצוינים, ניגש עוזרו ולחש על אזנו, שעליו להזמין לבמה את ליברטה, שאחרי הכל היא זאת שחיברה את היצירה". בסופו של דבר ראש העיר מפנה את מקומו על הבמה בחוסר רצון, ועל הדרך מלמד את הילדים הרכים שיעור בפוליטיקה עכשווית.

הספר נפרש על פני 38 עמודים מלאים בטקסט. לכן מתאים יותר לילדים בני חמש ומעלה, שלא מאבדים עניין מהר מדי, או לילדים המסוגלים לקרוא בעצמם. למרות שניכר כי עשוי בקפדנות ויזואלית, הוא אינו מהווה תחליף לתסכית. קריינותו של לונדון מוצלחת מאוד. הוא מלטף ומשעשע, רציני ונוקב בהתאם לטקסט. אבל החוזקה של היצירה היא ללא ספק בשילוב המוצלח של הטקסט עם הצלילים שנטוו בעבודת המיקס של דנון.

אתר הספר: http://www.metropolina.com/#!home/mainPage