אחת האימרות המפורסמות ביותר של מארק טוויין היא: ”קומדיה היא טרגדיה פלוס זמן”. כמעט תמיד, אחרי כל אסון או טרגדיה בקנה מידה גדול, יש תחושה אצל אנשים רבים שהחיים כבר לא יהיו אותו הדבר, ואחד הדברים האלה הוא היכולת לצחוק.

אני זוכר היטב את התחושות האלה אחרי התקפות הטרור ב-9/11. אף אחד כמובן לא צחק, כולם היו בהלם, והיה חשש אמיתי שההומור יאבד לנצח ואי אפשר יהיה לספר יותר בדיחות. קומיקאים התלבטו אם הם יוכלו אי פעם לחזור לעבוד, כל מועדוני הקומדיה נסגרו, מארחי תוכניות האירוח הליליות לא סיפרו בדיחות, ובאמת הייתה תחושה שדברים לעולם לא יחזרו למסלולם.

מובן שזה לא קרה, ולאט לאט ההומור כן חזר לחיים שלנו, עד שהיום אין סימנים לכך שבמשך מספר שבועות לא סיפרו בדיחות בפומבי. למעשה, לא רק שהומור “רגיל” חזר כאילו לא קרה כלום, אלא שיש אפילו ז’אנר שלם של בדיחות על התקפות הטרור ב-9.11 (אתם יכולים לגגל בעצמכם). המצב היום הוא שעברו כבר 11 שנה מההתקפות, ואפילו במיינסטרים הטלוויזיוני בדיחות על פיגועי הטרור מותרות. בשנה שעברה היה פרק שלם בסדרה "איש משפחה" שמוקדש לבדיחות על התקפות הטרור ב-9.11.

בכל אופן, בין אם נרצה בכך או לא, ובין אם הומור כזה הוא כוס התה שלנו או לא, הומור שמתייחס לטרגדיות ואסונות התקיים מאז ומעולם וימשיך להתקיים. ישנם כמובן אנשים שלא מסוגלים לצחוק על טרגדיות של אחרים (או של עצמם), אבל נראה שאחוז גבוה של האוכלוסייה נהנה במידה זו או אחרת מהומור כזה. מחקר חדש מנסה לבדוק את הגבולות של ההומור בהקשר של טרגדיות ולראות האם יש תנאים מסוימים שבהם יש יותר לגיטימיות והנאה מהומור כזה, בעוד בתנאים אחרים הוא לא מצחיק ואפילו נחשב לפוגע.

הזמן עצמו הוא רק משתנה אחד במה שהחוקרים מכנים 'מרחק פסיכולוגי'

ישנו כנראה קו דק המפריד בין צחוק לכאב, בין קומדיה לטרגדיה, בין הומור לפגיעה, אבל איפה הוא בדיוק עובר? המחקר הנוכחי מנסה לבחון ישירות את הנושא של קומדיה=טרגדיה+זמן אבל גם לוקח את זה צעד אחד קדימה. הזמן עצמו הוא רק משתנה אחד במה שהחוקרים מכנים 'מרחק פסיכולוגי', גורם שמשפיע על מידת ההומור של הבדיחה או האירוע. מרחק פסיכולוגי יכול להיות זמן פיזי, אבל הוא גם יכול להתבטא בריחוק שאנשים מרגישים מהסיטואציה מפני שלא מעורבים בה ישירות, או ריחוק שנובע מזה שהאירוע פשוט לא כל כך טרגי. יוצא מזה שצריך לפחות מרכיב אחד של מרחק כדי להפוך סיטואציה מסוימת למצחיקה או את ההומור לטוב יותר. כדי לבחון את הנושא בצורה שיטתי ביצעו החוקרים מספר מחקרים, שאת חלקם אסקור פה.

אירועים פחותי ערך נראים מצחיקים יותר בזמן אמת

במחקר הראשון התבקשו נבדקים להיזכר באירועים שנחשבו מצחיקים ככל שעבר הזמן מאותו אירוע ולהשוות אותם לאירועים אחרים שהיו פחות מצחיקים אחרי זמן מסוים. התוצאות הראו שלגבי אירועים גדולים, כאלו שמרגיזים או מדאיגים מאוד בזמן אמת, רמת הקומיות שבאירוע גוברת ככל שחלף יותר זמן ממנו. לעומת זאת, אירועים פחותי ערך נראים מצחיקים יותר בזמן אמת, אבל אחרי זמן מסוים מפסיקים להיות כאלו.

תחשבו על ההבדל בין תאונת דרכים שהייתם מעורבים בה לבין הזרת שלכם שנתקעה ברגל השולחן. תאונת דרכים, גם אם לא נפצעתם כתוצאה ממנה, סביר שגרמה נזק למכונית והיתה מעמסה רגשית גדולה עליכם (לתקן את האוטו, להתעסק עם הביטוח וכו’). זה לא משהו שיגרום לרוב האנשים לצחוק, כי אין שום דבר ממש מצחיק ברגע התאונה. אבל אחרי זמן מסוים, כשדברים חוזרים למסלולם, אפשר להיזכר בתאונה בלי העומס הרגשי שכרוך בזיכרון כזה ואולי למצוא בה גם דברים מצחיקים. לעומת זאת, פציעה קלה בזרת אינה גורמת למעמסה רגשית גדולה מדי. היא מעידה אולי על מידת השלומיאליות שלכם, אבל שום דבר שדורש יותר מדי תשומת לב. זו הסיבה כנראה שהפגיעה הזו יכולה להצחיק מיידית. מהצד השני, הואיל וזה אירוע כל כך חסר חשיבות ושולי שכמותו מתרחשים רבים כל הזמן, אחרי זמן מסוים זה כבר לא מצחיק. זה פשוט לא משהו שמותיר רושם לאורך זמן. זו הסיבה שהזיכרות בו לא תצחיק.

זה גם בדיוק מה שהחוקרים מצאו. 91% מהנבדקים דיווחו שתאונת דרכים שהתרחשה לפני חמש שנים מצחיקה יותר היום מאשר בזמן התאונה, לעומת 18% שחשבו שפציעה קלה בזרת מצחיקה יותר אחרי חמש שנים. המחקר הזה מראה שמרחק הזמן גורם לדברים להיות מצחיקים כשמדובר בטרגדיות או תאונות רציניות, או כאלו שאתם מעורבים בהן אישית או שיש לכם קשר רגשי חזק אליהן. הסיבה היא שהזמן גורם סיכוך או ריחוק רגשי. כלומר, הצלחנו להרחיק עצמנו מהטרגדיה (בתאונה קלה אין בזה ממש צורך).

עכשיו, דמיינו שגיליתם שהחבר הכי טוב שלכם לחץ על הכפתור הלא נכון בטלפון שלו ותרם בטעות 50 שקלים לקרן סיוע לנפגעי הרעש בהאיטי. האם זה ייראה לכם משעשע? ומה אם היה מדובר ב2,000 שקל? רוב האנשים מוצאים שהמקרה הראשון משעשע הרבה יותר, כי מדובר בתרומה קטנה יחסית ולכן הנזק אינו גדול. לעומת זאת, הוצאה בלתי מכוונת של סכום כסף משמעותי כבר לא ממש מצחיקה, כי היא נושאת בחובה נזק ממשי.

ככל שמדובר במישהו קרוב יותר ונזק גדול יותר, רמת ההומור יורדת

כעת, חישבו איך הייתם מתייחסים לאותן שתי סיטואציות של התרומה הגבוהה והתרומה הנמוכה אילו היה מדובר בזר מוחלט. במקרה כזה, האפקט מתהפך. אנשים חושבים שהרבה יותר מצחיק שזר מוחלט תרם הרבה כסף בלי כוונה, לעומת תרומה שולית יחסית. למה ההבדל? במקרה הראשון מישהו קרוב נפגע, וזה הופך את העניין ללא מצחיק. במקרה השני, אף אחד קרוב לא נפגע, ולכן המרחק הפסיכולוגי מכל הסיטואציה גדול יותר וכל הסיטואציה יותר מצחיקה. ככל שמדובר במישהו קרוב יותר ונזק גדול יותר, רמת ההומור יורדת, כי המחיר גבוה. איך אמר מל ברוקס? “טרגדיה היא כאשר אני חותך את האצבע שלי. קומדיה היא כשאתה נופל לביוב ומת”. אגב, החוקרים אמנם לא בדקו את זה ישירות, אבל ניתן לשער שהתרומה של חבר קרוב שנתן סכום גבוה למאמצי השיקום של האיטי תיראה מצחיקה יותר בעוד כמה חודשים או שנים, כיוון שאז כבר המרחק יגדל, והנזק המיידי ישכח.

מחקרים נוספים בדקו שכאשר אנשים רואים תמונה של מישהו שהם מאמינים שהוא באמת פצוע, הם לא חשבו שזה מצחיק, בהשוואה לתגובתם כאשר הם חושבים שהתמונה מזויפת.

הומור שחור כמנגנון הגנה נגד טרגדיות שאין לאנשים שליטה עליהן

המחקרים שנסקרו פה מראים בצורה די משכנעת איך טרגדיות (שלכם או של אחרים) יכולות להצחיק לפעמים, אבל הם לא מסבירים את כל צורות הטרגדיות או האסונות. למשל, יהודים בזמן השואה צחקו באופן קבוע על עצמם ועל הנאצים כשחיו בגטאות ואפילו במחנות ההשמדה. יהודים סיפרו בדיחות על הנאצים, על מחנות הריכוז וההשמדה, ועל כל הבט מורבידי אחר של השואה. הומור שחור כזה מאפיין הרבה פעמים אנשים שנמצאים במצוקה קשה, אולי כמנגנון הגנה נגד טרגדיות שאין לאנשים שליטה עליהן. סוג הומור כזה נראה סותר את הנחת היסוד של המחקרים שסקרתי, והיא שיש צורך במרחק מסוים (בזמן או במקום) כדי שטרגדיות יהיו מצחיקות. או לפחות צריך שהאסון לא יהיה כזה משמעותי. אז איך אפשר בכל זאת להסביר הומור כזה?

יכול להיות שכאשר אנחנו מוצפים באירועים טרגיים, כמו אבל על מותו של אדם אהוב, או כזה שנחווה בשואה, המצוקה היא כל כך גדולה והסבל קשה מנשוא, שאנחנו מרגישים חסרי אונים. אין לנו אפשרות מעשית לשנות את מצבנו, או שהאירועים סביבנו לא בשליטתנו. בסיטואציות כאלו, הומור משמש כמנגנון הגנה שמהווה שכבה כנגד המציאות העגומה שנכפתה עלינו. אנחנו כל כך מוכרעים על ידי הכאב, לא מסוגלים להכיל או לעבד אותו, שאנחנו חייבים למצוא הקלה במקום אחר. חיה אוסטרובר כתבה עבודת דוקטורט שהתפרסמה גם בספר על הנושא של הומור בזמן השואה. הטענה שלה היא שהיהודים אמנם לא יכלו לשנות את המציאות החיצונית של השואה, אבל לפחות היתה להם שליטה על המציאות הפנימית, שאותה יכלו לשנות דרך ההומור.

זה אומר שגם אם אנחנו חשים כל כך חסרי ישע, אנחנו בכל זאת יכולים לעשות משהו כדי לשנות את התחושות הפנימיות שלנו. מובן שלא אצל כולם זה עובד, או לא כולם רוצים לעשות את זה. יש כאלו שלא מסוגלים לשמוע הומור שחור, ובדיחות שואה נחשבות ז’אנר בלתי לגיטימי בעיניי רבים (מעניין שהבעיה אינה בבדיחות עצמן אלא במי שמספר אותן. אם ניצול שואה יספר בדיחה כזו, אף אחד כנראה לא יתנגד), אבל זו לפחות אפשרות קיימת, שאנחנו יודעים שעובדת על אנשים מסוימים. מה שגם מעניין בנוגע לאנשים שתופשים בדיחות שואה כפוגעניות היא שלפעמים גם הזמן עצמו לא מספיק כדי ליצור מספיק מרחק פסיכולוגי מהאירועים ולגרום לבדיחות להיות לגיטימיות. נראה שהטרגדיה גדולה מדי, או שאולי פשוט עדיין מוקדם מדי, ובעוד דור או שניים, כשכבר לא יהיו ניצולי שואה בקרבנו, לרוב האנשים לא תהיה בעיה עם בדיחות כאלו. בכל אופן, טרגדיות והומור ימשיכו ללכת יד ביד גם בעתיד.

• הומו סאפיינס – הבלוג של גיל