לזעזע מבפנים את המערכת הפוליטית האנכרוניסטית

רוב המפלגות הן יצורי כלאיים מבולבלים ומבלבלים, שהגיע הזמן שיגדירו עצמם בצורה ברורה בפני הציבור לקראת הבחירות הקרבות. הרהורי לב על קץ האנדרלמוסיה הפוליטית והערכית בארץ

Print Friendly

רוב הסיעות בכנסת ה-18, כמו הקודמות בשני העשורים האחרונים, מייצגות את העם בישראל ככלל, אך אינן מייצגים את הציבורים השונים ואת צרכיהם האמיתיים, כולל הציבור הערבי בישראל.

שלוש מפלגות בלבד מייצגות ציבורים מוגדרים: יהדות התורה מייצגת את הציבור החרדי האשכנזי,  ש"ס מייצגת את הציבור החרדי המזרחי, ישראל ביתנו היא המפלגה החילונית היחידה שהיא סקטוריאלית. היא מייצגת בעיקר את הציבור של יוצאי חבר העמים לשעבר. שאר המפלגות הן בליל של רעיונות, במקרה הטוב, יצורי כלאיים, מבולבלים ומבלבלים, כחש ומרמה ערכיים, שהגיע הזמן שיגדירו עצמם בצורה ברורה יותר בפני הציבור לקראת הבחירות הבאות שהולכות וקרבות. מכיוון שהשינוי לא יבוא מלמעלה, הכוחות החדשים מקרב תנועת המחאה הם שצריכים לכפות את השינוי מלמטה. 

במסגרת לימודי מדעי המדינה התוודענו לפנומן של הדמוקרטיה הישראלית: "במדינה בדרך" היו כבר תנועות ומפלגות פוליטיות, ועם קום המדינה, ההנהגה, בייחוד בן גוריון, צריכה היתה להביא זאת בחשבון. וככה, כבר בראשית דרכה היו למדינה קואליציה ואופוזיציה. הן, חרף כל ההשמצות נגדן, כפו על הציבור – שבא רובו מארצות טוטאליטריות – את הדמוקרטיה.

הפרופסור שלמה אבינרי, אחד החוקרים הבולטים במדעי המדינה בארץ, נתן לכך ביטוי חד באחד ממאמריו בעיתון "הארץ". בעקבות המאמר דיברתי עם פרופסור אבינרי ידידי והעמדתי אותו על כך שמאמרו לא הזכיר את הביטאונים של המפלגות, החל ב"קול העם" של הקומוניסטים משמאל וכלה ב"משקיף" של הרוויזיוניסטים מימין. הוא הבהיר שהעיתונות המפלגתית היא פועל יוצא של המפלגות. וזה נכון. ואכן, תודות למפלגות יש לנו בארץ דמוקרטיה לא מן המפותחות בעולם המערבי, אך סבירה.  מפלגות אלה, כפי שניתן ללמוד מן העיתונות המגוונת מאוד שלהן, היו בנויות על עמדות מדיניות, חברתיות וכלכליות ברורות מאוד, ואלה שבחרו בהן עם קום המדינה ידעו במה ובמי הם בוחרים.

כשעוסקים היום במשבר הקיום שעובר על העיתונות הכתובה, משום מה פוסחים על האלמנט כי ירידת קרנה, ערכה וחוסנה היא אמנם פועל יוצא מנסיקת העיתונות המקוונת, אבל גם במידה מסוימת תוצאת הטשטוש המוחלט של הכוחות הפוליטיים. כוחות שתמכו, מוסרית ובמידה גם כספית, כקוראים, בקיום הביטאונים של מפלגתם. הצד השווה בין התקשורת לבין המפלגות הפוליטיות הוא ששניהם משווקים עצמם במרץ וללא עכבות, אבל לא לטובת האינטרסים של  ציבור במדינה דמוקרטית.

לכן יש לחזור ולהדגיש שוב ושוב, כי שיטת הבחירות היחסיות בישראל היא מקור הבעיות, אבל גם כר פורה לרוש ולענה בכל הקשור בייצוג הממשי של האזרח. לאזרח בישראל אין כתובת של ציר בבית הנבחרים שבו בחר ואליו יוכל לפנות. במציאות, האזרח לא זו בלבד שהוא בוחר במפלגה המופיעה בבחירות עם מצע, אלא שבסופו של דבר גם המצע, בפועל, הוא מלאכת כחש ומרמה. התוצאה היא  חוסר האמון של הציבור במפלגות, שמוביל לאדישות בקצה אחד, או לפנייה לאיזו סמכות עליונה, שמימית, או למנהיגות אותוריטרית, נטייה שהיא סכנה גדולה לחברה דמוקרטית.

הטשטוש הגדול: כמעט כל המפלגות הן תפירה גסה של טלאים

אך זאת אינה הבעיה היחידה. הבעיה הגדולה גם בשיטת הבחירות הקיימת היא טשטוש של מהות המפלגות. הדוגמה הטובה והטרייה ביותר היא מפלגת קדימה, שהוכיחה במעשי חבריה שהיא שעטנז של כמעט כל הזרמים: ימין, ליברלי, דתי, חברתי, טייקוני ומה לא. קדימה היא יציר כפיו של אריאל שרון, בראש וראשונה בשל החשבון שלו עם הליכוד, אבל גם מתוך התפכחות של מנהיג מציאותי. אין בכך שום פגם אם למפלגה יש מערכת רעיונות מגובשים ואנשים – בייחוד של הסיעה בכנסת – העומדים מאחורי רעיונות אלה. את המפלגה הזאת אין צורך לפרק ולהרכיב מחדש, שכן היא תתפרק מאליה. חלק מחבריה יצטרפו מן הסתם לליכוד וחלק לרשימה של יאיר לפיד, ואם המנהיגה הקודמת של קדימה, ציפי לבני, תצטרף, היא תזכה ביותר קולות, וזאת תהיה בעצם המפלגה הליברלית, מפלגת מרכז. בדומה לציונים הכלליים של פעם שנבלעו בליכוד ולא נודע שבאו אל קרבו.

בעצם, כמעט כל המפלגות הן תפירה גסה של טלאים, להוציא את דגל התורה האשכנזית, שכן גם ש"ס אמנם טוענת שהיא מפלגה של ספרדים, ולא רק של חרדים, אך בפועל היא יצור כלאיים. ש"ס היא תוצר של אריה דרעי ורבו ומנהיגו הרוחני דאז, הרב שך, קנאי חרדי אשכנזי, שהקים את ש"ס בדמותה ובצלמה של התנועה החרדית הליטאית, כולל לבוש ומנהגים, בשל חשבון עם אגודת ישראל האשכנזית. הרב עובדיה יוסף, שנחשב היום מורה הלכה של ש"ס, אף הוא יציר כפיו של דרעי, שנשאר כמנהיג הרוחני הבלי מעורער של ש"ס כברירת מחדל. מה שיסייע להתפוררות המפלגה היה היענותו של הרב עובדיה שליט"א  לקריאתו של הבורא, בדרך כל בשר. וישנה עוד סיבה: מנהיגה הנוכחי, אלי ישי. ישי הוא אדם רך דיבור, אך לא מנהיג, והמוניטין שיצאו לו הם החשכת המדינה בקיץ והתנכלות למהגרים מאפריקה גם בחורף. מניעת כניסתם לארץ שייכת לצה"ל. טיפול הומאני בשעה שהם כאן, ובמטרה להחזירם לארצם, כבר שייך לשר הפנים. וברקע, כצל ענק, עומד אריה דרעי. ככה או אחרת, לש"ס אין עתיד גם לא כמפלגה בינונית.

צייד הפליטים (צייר: יונתן שתיל)

החשכת המדינה בקיץ והתנכלות לפליטים (צייר: יונתן שתיל)

בהקשר זה קיבלתי מסר מקבוצת אזרחים שרוצים לנהל מאבק למען הפרדת הדת מן המדינה. גם אני בעד זה, בחושבי שזאת אחת הצרות הצרורות של המדינה ושל החברה, אבל אינני בעד ביטול מפלגות דתיות, עקרונית וגם  מעשית. אדרבה, מפלגה דתית תשמור על האינטרסים שלה במסגרת חברה פלורליסטית מבלי לכפות את דעתה ואת דתה על אחרים. אך אלה הנאבקים למען הפרדת הדת מן המדינה, ואני תומך בהם, חייבים לפעול למען חקיקת חוקה בישראל, וזאת תיקבע שהדת כבודה במקומה מונח – ולא מעבר לכך. ברוח חוזה מדינת היהודים.

אשר לסקטוריאליות, גם כאן ישנה דוגמה מובהקת: ישראל ביתנו, שהוקמה ב-1999 על ידי אביגדור ליברמן, לאחר שפרש מהליכוד. היום היא חברה בקואליציה של ביבי נתניהו, המפלגה השלישית בגודלה, עם 15 מנדטים. בכל התהפוכות שלה היתה ועודנה ישראל ביתנו מפלגה סקטוריאלית, ובאופייה מפלגה לאומית מובהקת, כמו הליכוד ואפשר שיותר ממנו. בשעתה, במקרה שלה, היה צידוק כלשהו להקמת מפלגה בעלת צביון של מוצא גיאוגרפי. ציבור העולים מחבר העמים לא רצה ליפול בפח של העליות הקודמות וניסה לבנות לעצמו מוסדות, לפתח אותם, ורק אחר כך, מתוך ביטחון ועוצמה, להתמזג בחברה הישראלית כשווה בין שווים. היום ההיגיון הזה אינו קיים. מה שקיים, בדיעבד, הוא שזאת מפלגה המונהגת על ידי אדם אחד. והפרדוקס הוא שאותו ציבור, שכה סבל משלטון אותוריטרי בברית המועצות, ונאבק בו, בא לארץ ורוצה להעתיק אותו לכאן. אמנם לא מדובר בעידן הסטאליניסטי, שבו העולים הוותיקים סבלו ממנו, אלא בעידן הפוּטיניסטי, אך בשני המקרים מדובר במנהיג חזק, שמערכת הערכים הדמוקרטית זרה לו.

אביגדור ליברמן (צייר: יונתן שתיל)

מנהיג חזק, שמערכת הערכים הדמוקרטית זרה לו (צייר: יונתן שתיל)

גם כאן דור עונדי המדליות הרוסיות הולך בדרך כל הארץ, ודורות ההמשך, אלה שבאו לארץ כצעירים או נולדו בה, מן הראוי שייתנו דעתם על מציאת פלטפורמה אחרת. משיחות עם רבים מהם התרשמתי שהם אינם גאים בשר החוץ, אשר במקום לחבר אותנו לעולם – מבודד אותנו. שר התיירות מתייר עצמו לדעת,  וחברת כנסת יפה – פיה אינו מפיק מים זכים. חלק מחבריה יכולים להתמזג עם הליכוד ולהשפיע עליו בפנים, ואז גם לקרוא תיגר על הנהגתו של נתניהו. חלק אחר מקומו במפלגות הלאומניות. אמנם הן רובן דתיות, אבל לא ראינו את ישראל ביתנו לוחמת בעוז באותם חסמים דתיים, שפגעו בראש וראשונה בציבור יוצאי חבר העמים. אביגדור ליברמן הוא בהחלט חלופה נאותה לביבי נתניהו – לא למדינה, אלא למפלגה. מה גם שאצל זה, לפחות, פיו ולבו שווים.

שר התיירות (צייר: מאיר מירב)

שר התיירות מתייר עצמו לדעת (צייר: מאיר מירב)

הציבור הערבי אינו משקף את הפוטנציאל הגדול שלו ביום הבחירות

אשר לתנועות הדתיות הלאומיות, הבית היהודי והאיחוד לאומי – המפד"ל החדשה, אין ביניהן שום הבדל לבד מיריבויות אישיות בין חברי הסיעות. הן גם דתיות ולא רק לאומיות, אלא גם לאומניות, כולל מפד"ל החדשה. זה אמור במידה רבה לגבי הסיעות הערביות, שאמנם לדעתי אינן מייצגות את האינטרסים האמיתיים של ציבור בוחריהן. אבל אם יתגברו על המריבות ביניהן הן יכולות לצמצם את מספר הסיעות,  ועל בסיס מצע חד להגדיל את כוחן. הציבור הערבי, שהוא חמישית מאוכלוסיית המדינה, אינו משקף את הפוטנציאל הגדול שלו ביום הבחירות. אם יעשה זאת, גם בכך יתרום לשידוד המערכת הפוליטית שאבד עליה הכלח. סיעה אחת, החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון, היא חריגה. מפלגה זאת היא יורשתה של מק"י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית (שרובה מורכבת מערביי ישראל, אך יש בה גם יהודים), היחידה שתמכה בהקמת מדינת ישראל. היא מצדדת בהקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל ולא מגדירה עצמה לאומית או דתית. בתור שכזאת יש לה זכות קיום כמפלגה ערבית בעלת השקפת עולם ייחודית.

מפלגת הכתר וזו שטוענת לו

עכשיו הגענו לשתי המפלגות החשובות. מפלגת הליכוד השולטת ומפלגת העבודה שטוענת לכתר, ואם לא לנזר עצמו, אז לתואר מפלגת האופוזיציה הראשית. הליכוד, אף שהוא אינו משתקף בציבור כמפלגה של ריב ומדון כמו קדימה, רחוק מאוד מלהיות הומוגני. הוא בלע את מפלגת הליברלים, ואין להם זכר. אם יש כמה ליברלים בצמרת, הם דווקא באים מחירות בעבר. הם שומרי מורשתו של מייסד המפלגה, זאב ז'בוטינסקי, שאכן היה ליברל. אלה וחלקים שאותם הם מייצגים לא שייכים לליכוד. בדיוק כמו הרבבות שהפגינו במסגרת תנועת המחאה אינם שייכים ערכית למפלגה זאת. אמנם לא צפוי פירוק, כל עוד נתניהו הוא המנהיג והוא שמביא את המנדטים, אבל ההיגיון מחייב שחלקים יפרשו מתוכה. יש ביניהם לאומנים לוהטים ומתלהמים, שמתאימים לתורת ז'בוטינסקי כמו כפפה רכה לטלפיים. יש אחרים בקצה השני, שמפלגה זאת רחוקה בהשקפותיה ובמעשיה מתפישת עולמם הליברלית-ז'בוטינסקאית.

ביבי (צייר: מאיר מירב)

נאום לכל חג (צייר: מאיר מירב)

אשר למפלגת העבודה, צריך לצרף לה שם: שלי יחימוביץ'.  מפלגת העבודה יצאה מחדר הטיפול הנמרץ,  שם התייחסו אליה כאל חולה אנושה. היא התאוששה כתוצאה משני גורמים: אישה סמכותית, שאפתנית, אגוצנטרית, מוכשרת, מתקשרת ומתוקשרת, עם קבלות בתחומי החברה והכלכלה, בכנסת ובתקשורת. היא זכתה לרוח גבית חזקה עם פרוץ תנועת המחאה. זה בא לה במקרה, במזל, שכן לא היא שחוללה את התנועה. אבל ככה נרקמת ההיסטוריה. מנהיג בצירוף נסיבות.

עלות הכיבוש גדולה לאין ערוך מתמיכה באברכי הישיבות

תנועת המחאה אמנם המריאה בשעתה, אבל בחלקה הגדול נשארה למעלה ולא נחתה פוליטית אל מציאות חיינו. שינוי דרסטי במדינה מתבצע רק באמצעות מפלגות פוליטיות, ודרכן באמצעות בית הנבחרים והממשלה. מי שמאוכזב מתוצאה זאת וציפה שציבור של כמיליון מפגינים, גם אם יש לו מכנה משותף אחד, הנושא החברתי, יביא לשינוי – אל לו לבוא בטענות אלא לעצמו, בראייתו את הדברים בצורה לא מציאותית. כזכור, בין השלטים והכרזות שנראו בהפגנות המחאה נראו גם כאלה שקראו לקץ הכיבוש. שכן עלות הכיבוש גדולה לאין ערוך מתמיכה באברכי הישיבות. אבל השלטים הדומיננטיים דיברו רק על צדק חברתי, ולכך היה קונצנזוס רחב.

זאת הסיבה ששלי יחימוביץ' שיודעת להבחין בין השקפות העולם של ציבור המוחים. היא בעקביות מדהימה לא מתייחסת לכיבוש – שהוא כאמור נטל כלכלי גדול לאין ערוך מאברכי הישיבות. אם תעשה זאת, היא תפסיד בוחרים, וגם היא יודעת דבר וחצי דבר על פופוליזם, לא רק ביבי נתניהו.

כה נאמר במצע של מפלגת העבודה לכנסת ה-18: "מפלגת העבודה תפעל לסיכומו המהיר של המשא ומתן עם הרשות הפלשתינית, שיביא לסיום הסכסוך ולחתימה על הסכם בהתבסס על העקרונות הבאים:
שתי מדינות לאום לשני עמים, שתחיינה בשלום זו לצד זו. הגבול בין שתי המדינות ייקבע במשא ומתן בין הצדדים. גושי ההתיישבות מרובי אוכלוסייה יהודית יישארו תחת ריבונות ישראלית, ההתנחלויות ביהודה ושומרון שאינן בגושי ההתיישבות המסופחים, יפונו בהסדר, והמתיישבים יפוצו בהתאם לעקרונות חוק 'פדיון הבית' ('פינוי-פיצוי'). מפלגת העבודה תדאג לפינויים של המאחזים הבלתי חוקיים בהתאם להתחייבויותיה הבינלאומיות של מדינת ישראל". 

נושא מדיני ביטחוני – יוק 

והנה מה שכתבה שלי יחימוביץ' באיגרת לשנה החדשה לחברי המפלגה: "זו הייתה שנה מדהימה, ועשינו אותה יחד. המפלגה שלנו עברה החייאה, שיקום והתחזקות חסרי תקדים גם בהיבט הציבורי וגם פנים מפלגתית, ארגונית וכספית. הפכנו להיות המפלגה השנייה בגודלה, ולאלטרנטיבה השלטונית היחידה לנתניהו ולליכוד, עם מובהקות גבוהה של סדר יום לאומי כלכלי וחברתי חד ומבודל. אנחנו נדבק בסדר היום הזה בגאווה כמשימה לאומית ראשונה, לצד סדר יום מדיני בטחוני ואזרחי. וזה לא קשור לסקרים או לאופנה. זה קשור לאמונה בצדקת הדרך, גם כשהיא קשה. אני גאה בכם ומודה לכם על השותפות, על העבודה הקשה, על זה שאתם מקסימים ומפתיעים, על כך שאתם כל הזמן יוצקים חיים ומשמעות לתוך החיים הפוליטיים שלנו. הנה סיכום שנה. והנה גם ראיון אצל רינו צרור בגל"צ על סיכום השנה, וגם בערוץ 1 אתמול". 

אני שמתי לב לשני דגשים: אחד שסדר היום הלאומי הוא כלכלי וחברתי מובהק. והשני – הפופולריות של המנהיגה בתקשורת. אין זכר לנושא המדיני הביטחוני, שבישראל הוא נושא קרדינאלי. מנהיגה שכה מרבה להתבטא בכל הנושאים כמעט, ובייחוד בנושא חברה, רווחה וכלכלה, אמורה לדעת כי בסוגיית השטחים האמירה של ביבי נתניהו ש" אדם רזה לא יכול לשאת על גבו איש כבד משקל" חלה בראש וראשונה בנושא הכיבוש, שהוא מעמסה, לא רק מוסרית אלא גם כלכלית. יחימוביץ' היא בעד המתנחלים. גם אני בעדם, אבל אני בעד פינוי ההתנחלויות ברוח המצע של מפלגת העבודה. בעד מדינה יהודית, ולא דו-לאומית או אפרהיידיסטית. ממנה לא שומעים הרבה על זה. אני משוכנע שבמצע לכנסת ה-19 ייכלל נושא ההתנחלויות וקיום שתי מדינות לשני עמים, אבל לעתים המצעים האלה מלאי פשפשים. אז יש לנו מפלגת עבודה ושלי יחימוביץ', ולכו ודעו למה אתם מצביעים.

מרצ ותנועת המחאה

מפלגה שעונה הן על העיקרון החברתי והן על העיקרון הביטחוני מדיני היא מרצ. אבל זאת נרדמה עם הדגל ביד, שכן מקומם של רבים מקרב המקופחים בעלי תודעה חברתית-מדינית הוא בתנועה הזאת. במאמר בעיתון "הארץ" (30.9.2012) מסיימת  סתיו שפיר, ממנהיגות המחאה, את רשימתה במילים אלה: "בחירות 2013 יהיו לסערה גדולה, כשדור חדש ייאבק על מקומו במערכת מיושנת ועל זכותו לבחור בדרך החדשה. כפי שלימדו אותנו הסבים והסבתות שלנו, שעוד מסתובבים בינינו ומתפללים בלב חרד- שנצליח. חלומות לא קורמים עור וגידים והופכים מאליהם למדינות. אם אנו רוצים בהם – נצטרך להילחם עליהם".

אז הנה, עוד לא פסו כמוני כאלה ש"חולמים את החלום הבלתי אפשרי". במציאות העכשווית, הבעיה הטראומטית בחברה השמרנית שלנו היא, שזאת לצערי מחפשת אחר מנהיג ששמו ושמעו יוצאים לפניו, לא בשל היותו משכמו ומעלה, אלא בשל הפרסום שלו הוא זוכה. גם אם מדובר בציור קומיקס נלעג עם קו אדום. קראנו על כך בסקר האחרון של "הארץ".

יחד עם זאת, תקום מפלגה, או מערכת מפלגתית, איזה "מערך" חדש, שמסוגל לעצור את נתניהו עוד לפני שהוא חוצה את הקו האדום – אני בעד.

[related-posts title="מאמרים נוספים בנושא בחירות"]

Print Friendly
פוסט זה פורסם בקטגוריה ד, דמוקרטיה, חברה וסביבה, מאמרי עמדה, מחאה, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.