בהרצלייה פיתוח – רוצים אתיופים?

פעיל חברתי, מבני העדה האתיופית, ניגש היום לשכור דירה בהרצליה פיתוח. ג'רמיה, ששירת ביחידה מובחרת, מאבטח במשטרת ישראל וסטודנט לתקשורת ומדעי המדינה: "כשהבעלים קלט שאני אתיופי, השתנתה כל הגישה"

Print Friendly

פעיל חברתי, מבני העדה האתיופית, ניגש היום לשכור דירה בהרצליה פיתוח. ג'רמיה, ששירת ביחידה מובחרת, מאבטח במשטרת ישראל וסטודנט לתקשורת ומדעי המדינה: "כשהבעלים קלט שאני אתיופי, השתנתה כל הגישה"

מאת אליק מאור 

שקטים מדי, לא אגרסיביים. ג'רמיה ארטיה

באחד מערוצי הטלוויזיה החליטו היום לערוך תחקיר קטן על נכונות תושבים בהרצלייה פיתוח להשכיר דירות לישראלים ממוצא אתיופי. התחקירנית מצאה דירה נחמדה, שבעליה פירסם שהוא מעוניין להשכירה, בשכונה יוקרתית בעיר. התחקירנית שוחחה עם הבעלים ושאלה אם הדירה פנויה להשכרה מיידית ואם אפשר להיכנס אליה מיידית.

הבעלים השיב באופן חיובי והיא סיפרה לו שהדירה מיועדת לאחיה והוא זה שיגיע לראות את הדירה.
ואכן, היום בשעות הצהריים הגיע ג'רמיה ארטיה (29), מאבטח במשטרת ישראל, סטודנט לתקשורת ומדעי המדינה, תושב נתניה, לכתובת המיועדת. לדבריו, כשהבעלים הבחין בעובדת היותו אתיופי, השתנתה הגישה. "הוא קלט אותי ולשנייה היסס", מספר ג'רמי, "כאילו אני איזה רוצח שהגיע אליו". "הצגתי את עצמי לפניו ואמרתי לו שאני האדם שאחותי התקשרה לגביו, ראיתי שהוא מהסס ולפתע אמר לי: שמע, אתה יכול לראות את הדירה, אבל בעצם הבטחתי אותה למישהו אחר והוא יתן לי תשובה תוך שבוע. צלצל אלי אז ונראה".

ג'רמי, הרגיש את אי הנוחות של המשכיר, "ראיתי שהוא מתפתל", הוא אומר, "חיפש לו דרך לצאת מהעניין בדיפלומטיות".

- הוא בדק איתך את מקורות ההכנסה שלך והעמיד לפניך דרישה לערבויות כמקובל?

"לא הגענו לזה. כשהגעתי, הבעלים היה בגינה. הוא קלט אותי ואז ממש הרגשתי שהוא נבהל. מרגע זה, זה היה תהליך של איך לצאת מהבוץ בלי לצעוק: אני גזען".

- ואז מה קרה?

"פשוט הסביר לי שהדירה כבר מובטחת, אבל למען הנימוס, הניח לי לראות את הדירה על שלושת חדריה וזהו זה. בסגנון: אל תתקשר אלי, אם אצטרך, אתקשר אליך".

ב-1990 כשהיה בן שש, ג'רמי עלה לישראל מאזור אדיס אבבה. הוא סיים את לימודיו בתיכון והתגייס לצה"ל. שם שירת ביחידה מובחרת (פלח"ן נח"ל) וסיים בהצטיינות את שירותו. מעבר ללימודיו האקדמיים, הוא סיים לאחרונה קורס מנהיגות חברתית וכעת נמצא בקורס נוסף למנהיגות פוליטית. הוא זועם: "שירתי ביחידה מובחרת כלוחם קרבי (פלח"ן נח"ל), עבדתי ומימנתי את לימודי. כמו שלושת אחיי. לא ביקשתי לעצמי במתנה דבר וכל מה שביקשתי לעשות ועשיתי, בכוחות עצמי עשיתי.  אבל הגזענות הזו מוציאה אותי מדעתי. אחד הדברים שטענתי בנאומי מעל הבמה בהפגנה בקרית מלאכי היה, שאנו, כעדת יוצאי אתיופיה, שקטים מדי, נחמדים מדי. לא אגרסיביים  ולכן לא משתינים עלינו".

"אתן לך דוגמה לחינוך לגזענות במדינה הזו," הוא נאנח. "לפני כשבועיים הייתי בגינה באזור מגורי. ישבה שם אישה צעירה על ספסל ובנה הקטן  שיחק לידה. הוא ראה אותי וצעק לאמו: אימא, הנה כושי סמבה. לא אמרתי מילה, אבל הבטתי לעבר האם. היא צחקה בנחת לחוכמתו של בנה. תגיד לי אתה, מהיכן ילד כבן ארבע יודע כבר לומר לאתיופי, כושי סמבה?"

Print Friendly

על אודות אליק מאור

ראש דסק חדשות - עיתונאי בעל וותק מעל 35 שנה.
פוסט זה פורסם בקטגוריה אקטואליה, בארץ, חדשות בארץ, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

7 תגובות על בהרצלייה פיתוח – רוצים אתיופים?

  1. מאת עידן כהן‏:

    אם לא נילחם בגזענות הגזענות תילחם בנו

  2. מאת רז‏:

    אני לא אוהב את הבכיינות האתיופית האין סופית. אל תשכחו שמדינת ישראל הוציאה אתכם מאשפתות אתיופיה והביאה אתכם למדינה מודרנית מערבית ומפותחת, סידרה לכם סל קליטה, אין סוף אפשרויות של התפתחות עצמאית בכל התחומים והשטחים, השכלה, תעסוקה ומה לא. ומה התודה שלכם? קיפוח קיפוח קיפוח. אז נכון שיש הפליה, אם אתם אומרים אני מאמין לכם. אבל אתם באמת שונים, באמת הגעתם מארץ אחרת עם שפה אחרת ומנטליות אחרת – ואנשים חשדנים. וגם קצת גזענים. לא כולם.
    אז אולי במקום להתלונן כל היום תנסו לראות את הצדדים הטובים כאן במדינה הזו. ואם בכל זאת כל כך רע לכם פה, אתם לא חייבים בכח. באתיופיה הרבה יותר כיף לא? עם המליציות והכנופיות והביוב ברחובות, האיידס והאבטלה.

  3. מאת ג'רמי ארטיה‏:

    אימא שלי.עם יש משהו בעולם שאני לא יסלח לעולם לעצמי .זה הפרידה ההיא מלפני 15 שנה ….
    עשייתי זאת כדי להתקבל למועדון של החברה הישראלית כדי שככה אני יוכל להגשים את חלומי.

    אמא היקרה את מאור חיי למענך אני חולם.עזבתי את הבית לפני כ-15 שנה הכאב עצום.אבל למענך אני נלחם כדי ליצור לי יסודות לחיים. אמא היקרה את מאור חיי למענך אני חולם ,
    תודה זאת מילה כל כך חזקה כשהיא באה מהלב
    אני רוצה להודות לך על התמיכה ועל האהבה האין סופית על ההקרבה ללא גבולות,על הפרגון המתמשך.
    אני פה היום רוצה להגיד לך כמה אני אוהב אותך וכמה אני מעריך אותך ואת מי שאת.
    על כל ליטוף שנתת לי שהכי הייתי צריך,על המילים "אני אוהבת אותך"
    שהרגשתי כל כך לבד בעולם, על האמון בי שכולם חשבו שממני לא יצמח כלום.
    אני רוצה להודעות לך על כל השנים שסבלת אותי גם כשהייתי אנוכי ולא מתחשב,אני רוצה שתדעי שאני פה היום רק בשבילך אני פה בארץ נילחם,שולח מרפקים,בולע רוק ויודע שזה לא לחינם.
    אני יכולתי להסתפק בפחות אבל לך מגיע הרבה יותר,את צריכה להיות מלכה,
    את צריכה ליהנות מהעולם הזה כמה שיותר
    אני בונה לי עתיד על מנת שאני אוכל להחזיר לך על כל ההשקעה בי כול השנים האלה,
    אני רוצה לבוא חזרה מסודר בחיים עם מפתחות של אוטו חדש ודירה מאובזרת ולהגיד לך:"חיים שלי את כל זה בשבילך ,הצלחתי"
    אני יודע שיותר מאשר הכסף והרכוש,הגאווה שתרגישי באותו רגע יהיה שווה הכול.
    אימא לא הצלחתי לעמוד במשימה.15 שנה אני נלחם ונלחם .רק כדי שבסוף יצליח.כאשר אני מצליח קמים אנשים ומרסקים לי את החלומות שוב ושוב .ואני עדין לא מוותר נלחם כמו אריה.אך בסוף אני יודע שאני אנושי.אימא תהיה גאה בי הצלחתי להגשים חלומות רבים.דוגמאן,שירה,דייגי,שחקן בתיאטרון,לוחם ביחידה מובחרת.עשיית פרויקטים למען נוער במצוקה.יצירת פרויקטים ארצים בתנועת נוער.ובסוף הקמת העסק בתחום הפקות אירועים.את כול זה רכשתי לבד אימא .אבל את כול מה שרכשתי במהלך חיי .אבדתי בגלל שפתחתי עסק אחת.אבל בעיני הנזק הענק שעשו לי.המאבקים הקשיים שהיו לי עם המוסדות של המדינה.ובסוף הסגירה של העסק רק הוכיח את כוחי ענק .אימא שלי אני נשבע שאני לא ינוח עד אשר יצליח לקנות לך בית .הלוואי שזה יהיה בימיך.ולא כמו שאבא שלי נפטר ולא הצליח לראות את הילד שיצר שמשנה סדרי עולם.שמשנה ומצליח להשפיע ולשנות.אימא שלי מיום שחרורי מהצבא לאזרחות חיי לא פשוטים.אבל הנה עוד מעט הכול יגמר ואני יתחיל שוב דף חדש.
    אני רואה את האור, מלאך שלי,אני מרגיש שאני בדרך הנכונה ונכון היום זה קשה לא ראינו אחד את השני כבר המון זמן אחרי שאנחנו רגילים ליראות אחד את השני כל יום אבל לא סתם כמתי והלכתי יש לי מטרות ברורות, עוד קצת.
    קשה לי לשמוע את כל הבעיות ואני חסר אונים ולא יכול לעזור,
    קשה לי לשמוע כמה את מתגעגעת וכמה את דואגת, קשה לי להיות רחוק ומנותק אבל זה ישתלם בסוף את עוד תיראי.
    רציתי להגיד שאני מוכן למות למענך את האישה מספר אחד שלי בכל העולם ואף דבר בעולם לא יבוא לפניך אני מעריך,סוגד לרגליך,וחולם על הרגע שאני שוב ארגיש את החיבוק שרק את יודעת לתת
    ואני רוצה להגיד לך: אימא את מספר אחד בעולם .ואף אחד לא יבוא במקומך לעלם.היום למדתי מזה משפחה .מזה אהבה .אימא תסלחי לי .אני אישית לעולם לא יסלח לעצמי על שעזבתי את הבית כשהיית צעירה ושביתי הביתה כשהיית מבוגרת .אימא שלמתי מחיר אישי כי רציתי להגשים חלום לקנות לך משק החלום הזה נגנז ממני …..עד אשר לא יעשה זאת לא ישלם עם עצמי לעולם.

  4. מאת ג'רמי ארטיה‏:

    שלום, שמי קסה גטו. אני תלמידה בבי"ס קציר בחולון בכיתה י"ב
    זהו מאמר אמיתי שפשוט יגרום לכם להזיל דמעה. ללא השם האמהרי שלי, וצבע עורי רבים היו חושבים כי אני ילידת הארץ… ממש מלח הארץ. אך שמי וצבע עורי זועקים את מי שהנני.

    מזה שנתיים שאני מרצה על הגזענות, על האפליה הזאת, כלפי העדה שלי. רבים אומרים שאנחנו בשנות האלפיים, שלא ייתכן שהאפליה הפרימיטיבית, שנובעת מבורות, עדיין קיימת. אם כך, איך ייתכן שכששמעתי את נאומו של מרטין לותר קינג פעם ליבי? הרגשתי עצבות עזה מצד אחד, ומצד שני שמחה… מישהו כבר יצא להילחם על אותם זכויות שאני נלחמת בכל כוחי לשנותם.

    אם הגזענות אינה קיימת, אמרו לי אתם איך זה ששנים פחדתי להביט בראי? איך זה שרק אחרי כ"כ הרבה כאב הייתי מוכנה לקבל את עצמי, שחורה?. איך יתכן שהיום, בשנות האלפיים, שערי בתי ספר בארץ נטרקים בפני ילדים אתיופים?, איך זה שדווקא פה, במדינה הזו, שהוקמה בידיים רועדות, מגואלות בכאב, בייסורי אנשים שברחו מהצל של עצמם לפני כשישים שנה מפני שנענשו על מי שהינם, איך זה שדווקא כאן מרימים אצבע מאשימה ומלגלגת לעבר האתיופים כשטוענים שרמת ההשכלה ירודה? איך זה שדווקא היום, כשהכול פתוח וכבר מכירים בזכויות של שוויון עדיין ישנם קולות של הרס, קולות צורמים הקוראים להפרדה בין שחורים ללבנים?

    הכאב הכי גדול הוא שאני עליתי לארץ ישראל לא בגלל שבחרתי, לא בגלל שנפשי חשקה להכיר עולם חדש, מודרני… היו אלה הורי שהלכו בעיוורון מוחלט אחרי החלום שלהם להגשים את יהדותם. ובגלל אותו חלום על ארץ רחוקה, ארץ זבת חלב ודבש ישבתי לילות וביקשתי להיות לבנה, ביקשתי לכפר על מעשה שמעולם לא עשיתי.

    בעבר היה לי שם עברי, זה היה אמור להקל עליי להשתלב בחברה הישראלית. משום מה זה טשטש את זהותי, ושנים יצאתי למסע חיפוש עצמי. כשהייתי ילדה קטנה והילדים היו קוראים לי "כושית! כושית במבה! תחזרי לארץ שלך! לכי לטפס על העצים, לשם את שייכת! זו בטח לא הארץ שלך!" שאלתי: לאיזו ארץ אני צריכה לחזור?. הדבר הנורא שיכול האדם ליצור זה השנאה, היא ממלאת את הלב, היא ממלאה את הראש במחשבות של הרס וזדון, היא מחפשת אחר אשמים, שהרבה פעמים הם חפים מפשע!

    אל תופעת האפליה והגזענות נחשפתי רק כשהגעתי לחולון, השכונה שלי הייתה שכונה של לבנים. היינו המשפחה האתיופית הראשונה בשכונה. הייתי, מן הסתם, הילדה האתיופית הראשונה בכיתה ובבי"ס בכלל. הילדים תמיד הציקו, המורות היו חסרות אונים, ההורים הרימו גבה לנוכח התלמידה השחורה בכיתת בנם/ביתם.

    וההורים בבית לא יודעים עברית, לא מכירים בזכויות הילד, לא נמצאים שם כשהילד זועק…

    הרגשתי חשופה לגמרי, כאילו מישהו בא ותלש את עורי, משאיר אותי עירומה בפני הילדים שנהגו להרים אצבע מאשימה, ולהשמיע קולות של גנאי ולגלוג להם לא יכולתי להגיב בשל דלות אוצר הקללות שהיה בפי.

    כשאף אחד לא רצה לשבת לידי, שנאתי אותי. כשאף אחד לא הזמין אותי לימי הולדת, ישבתי בחדר ובכיתי על מי שאני. כשקיללו אותי, החזרתי באותן קללות. אנשים ברחוב הביטו בי במבט מתנשא, ולי לא היה דבר שיכול היה לעזור לי להתגונן בפניהם. הייתי עומדת שעות על מעקה האמבטיה, מביטה בראי, עושה העוויות ומנסה למצוא את החלק הפגום בי. אף פעם לא מצאתי דבר מלבד צבע העור שזעק: את שונה!!! חלמתי להיות לבנה. חשבתי שרק ככה אוכל להצליח בחיים. חשבתי שביום שאהיה לבנה, העולם יחייך אליי, הילדים יאהבו אותי, השכנה בדלת ממול תפסיק לטרוק את הדלת בכל פעם שתראה אותי… לכל זה השתוקקתי, על כל זה חלמתי, זה מה שהחזיק אותי בין דקה לדקה… מעולם לא הכרתי אדם ששנא את עצמו בגלל מי שהוא, מעולם לא הכרתי אדם שברח מעצמו בגלל שברחו ממנו, מעולם לא הכרתי אדם שפחד כ"כ בגלל מי שהוא… אני הייתי כזאת. בכיתי בלילות, ביקשתי לשלוח יד בחיי, לשים להם קץ…לברוח למקום שבו יאהבו אותי… שלא ישפטו אותי על צבע עורי אלא על מי שהנני.

    עם השנים למדתי שאין בי דבר פגום. למדתי שתמיד ישפטו אותי בגלל אותם סטריאוטיפים, שההתנתקות שלי ממי שאני מחלישה אותי, ששום בגד ושום הפרת נורמה בעדה שלי לא יסירו את צבע עורי, וזה חלק ממני, למדתי לאהוב את זו שהביטה בי בראי כל בוקר, למדתי שכדי לקחת חלק בעולם הזה אני חייבת לקבל את עצמי ולצאת למאבק על הזכויות שלי: הזכות שלי לחיות, הזכות לאהבה כמו כול אדם חופשי. חזרתי לשם האמהרי שלי, קסה, נתן לי ה´ מתנה שנייה, והחלטתי בפעם הראשונה לקבל אותי.

    היום אני רוצה להגיע רחוק כמו שאני, צבע העור לא אמור להגביל אותי. מי היה מאמין שיהיה לי את האומץ לקום ולהיאבק? לחשוף בני נוער לאותה שנאה עיוורת שאיימה עלי, ובמקומות אחדים עדיין קיימת? מי היה מאמין שיבוא היום ויהיה בי את הכוח לספר את מכאוביי ללא פחד? מי היה מאמין שהחלום של מרטין לותר קינג עדיין לא מומש? אנחנו טוענים שהמדינה דמוקרטית, שלכולם יש זכויות. תתבוננו רגע בבקשה במדינה שלנו – איך זה שכבר חלפו שלושים שנה מאז העלייה הראשונה ועדיין האתיופים לא משולבים בחברה הישראלית? איך זה שסוגרים דלתות של בתי ספר בארץ בפני ילדים אתיופים? איך זה שאחותי עדיין רוצה להיות לבנה כשם שאני רציתי בילדותי?.

    אני רוצה להמליץ על מתן פרס דן דוד לארגון הפועל כדי להביא את השינוי המיוחל בחברה הישראלית. ארגון הפועל למען יוצאי אתיופיה בישראל ברוחו של מרטין לותר קינג – מאבק מתמשך על שוויון זכויות בדרכי אי-אלימות, באמצעות סיוע ויעוץ משפטי, חינוך ועוד. הארגון שבחרתי נקרא "טבקה". פירוש השם בשפה האמהרית הנו "עושה צדק". טבקה נוסד על-ידי אנשים מהאליטה האינטלקטואלית של הקהילה האתיופית, ובראשו עומד עורך-הדין הראשון ממוצא אתיופי שהוסמך בישראל. מטרת הארגון היא מימוש זכויותיהם של יוצאי אתיופיה וקידום שילובם בחברה הישראלית, מימוש והגנה על זכויותיהם המשפטיות והאזרחיות. הארגון מגיש הדרכה וסיוע משפטיים לחברי הקהילה, ופועל לקידום החינוך ואפשרויות השילוב, להעצמת ציבור יוצאי אתיופיה בישראל, להקניית מידע בנושאים של זכויות הפרט וזכויות הקהילה אל מול מערכות השלטון השונות, למתן כלים ואמצעים להתמודדות עם מערכות אלה, לקידום זכויות אדם ואזרח, ולקליטה נכונה והעצמה של עולים.

    כששמעתי על מרטין לותר קינג התרגשתי. אני חושבת שמנהיגים כאלה צריכים להיזכר גם בדפי המחברת של היסטוריה לבגרות. אולי אם נלמד על אנשים חזקים, מנהיגים שנתנו את כול כולם לחלומם, אולי אז גם נוכל להבין איך לשנות את מה שקורה בחברה. כי משום מה יש לי תחושה שאנחנו חוזרים על עקבות ההיסטוריה כאילו לא למדנו מאומה…

    חשיפה לחלום של מרטין לותר קינג בקרב בני הנוער אולי תוביל לשינוי. את החלום שלו חולמים עוד בני נוער שחורים ומוגבלים שמשום מה החברה רואה בהם גורם מאיים. אולי החשיפה אליו תעזור להם לחלום ולהילחם על החלומות שלהם.

    מרטין לותר קינג סחף לשינויי, על אף שידע כי עלול הוא לשלם על חלומו בחייו. אם תפתחו היום ערוץ אמ. טי. וי תראו שחורים, ומוזיקה אפרו-שחורה. יש היום יותר שילוב של השחורים בפוליטיקה.

    ואני רוצה רק לומר שלי יש חלום:

    שיום אחד תרוץ/ירוץ לראשות הממשלה אתיופי/ת, שבמקומות עבודה מכובדים ישבו גם אתיופים, שלצד יו"ר בחברות הייטק יהיו גם אתיופים ולא רק בתור מנקי משרד, שבטלוויזיה יהיו אתיופים ולא רק בתפקידי משנה זוטרים. לי יש חלום שילדים אתיופים ירגישו חלק מהמדינה הזאת, שלא יברחו ממנה, כי אין לנו ארץ אחרת.

  5. מאת רבקה‏:

    אני מזועזעת כל פעם מחדש!!!
    אני אתיופית צברית בת 25 ואני יכולה להגיד שאני בכלל לא מרגישה כזאת.
    כל זה בגלל צבע עור?!?!?!?! לא נתפס, וכואב כואב כואב
    זה חייי

  6. מאת שירי סיני‏:

    ג'רמי, יכולה רק לאחל לאותו אדם, שיבוא לו שוכר שידפוק אותו מכל כיוון אפשרי ויראה לו בדיוק מאיפה משתין הדג!!!

    ולך? שוב אחזור ואומר שאני מתביישת בעם שלי!!!
    יש לנו הצברים הארצישראלים עוד המון ללמוד מכם…

  7. מאת רפי עשת‏:

    כל הפסטיבל, שעורכים סביב השואה ממש דוחה.
    יש רק מקום אחד, בו מוצדק להזכיר ולציין את השואה – במקרים של גילויי גזענות.
    אנו, שסבלנו ממנה, לא יכולים לנהוג באופן, שאף יזכיר מעט את עגזענות.
    האימרה "לא עוד" – זו בדיוק משמעותה!!