Skip to content

מאושפיזין לאישפוזין: החגים בעיני מארחת תשושה

אסתר ועליזה, ושרה וחנה וכל האמהות-סבתות, שעוד לא מספיק זקנות כדי לקבל פטור מאירוח, ולא מספיק צעירות כדי שמישהו יזמין אותן להתארח, לפעמים הן קורסות. לקרוא, להפנים, לשתף
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

כבר לפני כעשרים שנה, עוד כשעבדתי כמתמחה במחלקה הסגורה, גיליתי מה שידוע בעולם הפסיכיאטרי – החגים הם עונת השיא בכמות האשפוזים. ולמי שתהה מדוע, הנה כמה הסברים לאחוזי האישפוזין הגבוהים, וחומר למחשבה בצידם.

הבדידות – עונת החגים, תשרי ופסח, מציפות את כאב הבדידות של מי שחש בחסרונה של משפחה, זוגיות או אנשים יקרים לבלות עמם סביב שולחן החג. גם החילוני הגמור, שמבלה בהנאה את ימיו ולילותיו במקומו הבילוי של העיר ועם חברים טובים, גם מי שסולד ממאכלי החג ומטקסים מסורתיים ומיושנים, עלול לחוש צביטה אם ימצא עצמו ללא הזמנה לארוחת חג. כאב שיכול להיות רדום יחסית בימי החול עולה לעתים ומציף עם התקרב ימי החגים ובמקרים קיצוניים עלול להחריף מצבים של דכאון וחרדה.

המטענים והדינמיקות המשפחתיות – הרבה נכתב כבר על שולחן החג, שמעורר שלדים ישנים של כעסים וחשבונות משפחתיים, מי שרוצה מוזמן לצפות בסדרה "סברי מרנן" או בהצגה המעולה "משפחה…” ולעניינים כואבים יותר: "החגיגה…". יצירות רבות מעלות שוב ושוב את השולחן המשפחתי החגיגי כזירת קרבות או פצצה מתקתקת של מתח ורגשות אצורים.

שולחן חג (צילמה: שרית פרקול)
שולחן חג. מי סוחבת את כל זה על גבה? (צילמה: שרית פרקול)

המארחת – בטור הזה, רציתי להזכיר במיוחד סוג אחר של 'מקדם אישפוז' שרוח החגים עלולה להביא עמה, ולמצב הזה גם ניתן לבצע כמה פעולות מנע חשובות. נקרא לה אסתר, היא בת 55 או 60, יש לה כמה ילדים ואולי איזה נכד או שניים, היא גם עובדת במשרה מלאה כמובן, היא גם מטפלת בהוריה הקשישים, וגם קצת בהורים של בעלה. שום דבר מיוחד, הכל בסדר. אבל, למען האמת, היא קצת עייפה. לא נעים לה להתלונן, כי באמת שהיא שמחה על כל כינוס משפחתי וגאה בילדיה המוצלחים ונכדיה המתוקים. שיהיו בריאים. אבל, היא עייפה מלבשל ולטפל ולהתרוצץ ולתמוך ולעזור. והנה מגיע ספטמבר, ובכל יומיים חג, או ערב חג, או שבת, וכולם נורא שמחים להיפגש אצלה, היא ידועה באירוח הנפלא ובאוכל המשובח שלה.

עוד לא הספיקה לכבס את המפה, והנה חג שני

אז בערב ראש השנה היה נהדר, הכלים הבריקו והמפה הלבנה כוסתה במטעמים הידועים שלה. הדג שהבן אוהב, הקציצות שהנכדים מחכים להן כל השבוע וערימת הכלים שמחכה לה בסוף הארוחה. עוד לא הספיקה לכבס את המפה, והנה חג שני, ותכף כבר מגיעה שבת ואחריה ארוחה מפסקת, והארוחה שאחרי. כן, ילדיה גם הולכים מידי פעם "לצד השני" כמו שמקובל, אבל היא יודעת (ובגאווה סמויה) שהם מעדיפים לבלות אצלה. וגם הוריה הקשישים כל כך שמחים כשכל המשפחה מתכנסת, ואסתר אפילו רואה, אולי בדמיונה, ניצוץ של הערכה בעיניים של אמה. את רואה אמא, היא אומרת בלבה, עשיתי את זה, גם אני הצלחתי לגדל משפחה.

ואז היא מציעה ליעקב, האיש שלה, שיילכו לבית מלון בערב סוכות, קצת לנוח. הוא מזדעדע, ומתקשר לבת, והיא בטלפון כעוס אומרת לאמא: "את רוצה להסתלק בחגים? מה, אנחנו לא משפחה? סוכות זה חג חשוב, והנכדים מחכים שסבא וסבתא יארחו אותם בסוכה". אבל רק המחשבה על העברת כל המגשים עם האוכל לחצר שלמטה, לסוכה שיבנו בחצר של בית הדירות, גורמת לוורידים ברגליה להתנפח. לא נורא, זה חשוב, משפחה מעל לכל, היא אומרת לעצמה ומתגייסת לעוד ארוחה, ושוב המפה הלבנה וערימת הכלים. ואסור להתלונן, כי זו ברכה, שהילדים כל כך רוצים לבלות אתם וכולם ביחד.

הרי אמא שלה עשתה אותו דבר, ובלי מדיח כלים

אבל אט אט משהו נסדק. האם הבת שלה, שרק עכשיו החלה למלא את התפקיד הזה, לא מבינה כמה שהיא עייפה? ואם בעלה וילדיה לא נותנים לה פטור מאף חג או שבת, מי ייתן? האם היא אנוכית, שבמקום לשמוח על מזלה הטוב היא מתעסקת בגב הכואב שלה? כעס שהוחנק במשך דורות, עלבון, עצב, על כל מי שנהנה משירותיה ואינו תוהה על המחיר שנדרש, מטפסים במעלה גרונה. על המסורת, ששולחת את הגברים לבית הכנסת לשמוע את התפילות עם הילדים ומשאירה אותה לעוד סיבוב של חימום המרק ועריכת שלחן ל-16 איש, שיהיו בריאים. הרי אמא שלה עשתה אותו דבר, ובלי מדיח כלים, ובלי עוזרת שבאה לנקות יסודי אחרי החגים. על מה היא מתלוננת? מה עושים עם הר הגעש הזה שמאיים להתפרץ, של תיסכול כנוע, עלבון שאין לו מקום ואין לו הד?

אסתר ועליזה, ושרה וחנה וכל האמהות-סבתות, שעוד לא מספיק זקנות כדי לקבל פטור מאירוח, ולא מספיק צעירות כדי שמישהו יזמין אותן להתארח, לפעמים הן קורסות. זה יכול להיות מהמתח המצטבר למלא היטב את כל המשימות, הנקיונות המתישים והחשש שלא יספיקו. לפעמים רק הפחד שהרגשות הרעים הללו יפרצו מתוכן מייצר מעגל קסמים של השתקה והחנקה, והן מוצאות את עצמן פתאום שוכבות במיטה, לא יכולות לזוז, מאבדות רצון ושמחת חיים. דכאון, קוראים לזה. לפעמים, המחלה, והאישפוז שבא אחריה, הם הסדק היחיד דרכו יכולה המארחת לקרוס, מבלי להרגיש אשמה וכשלון.

הנשים המאכלסות מרפאות ובתי חולים של הנפש בתקופות החגים, הן נשים שרוצות להיות אמהות מצויינות, כאלו שמצפונן לא משחרר אותן מאף גרגר אבק, כאלו שדורשות מעצמן להדהים בארוחת שש מנות משובחות ואינן מקשיבות לקולות הקריסה, לזעם המצטבר, לתיסכול ולעייפות.

היא חייבת לתת גם את הנשמה, לא רק את המרק

תגידו: "מה הבעיה, היא יכולה לבקש עזרה". אבל זה חלק מהעניין, מארחות טובות לא יפגינו את הקושי, הן יודעות שחלק מתפקיד המארחת זה גם הפאסון: לחייך, להעמיד פנים שהכל בא בקלות, שהן נהנות מכל רגע של קניות-בישול-פינוי-שטיפה וחוזר חלילה, כי הן "עמוד התווך" של המשפחה, ככה לימדו אותן. בדיוק כמו שחייל יודע שחלק מתפקידו הוא להחניק את הפחד, גם אצל המארחת, כללי המשחק ברורים: אמא טובה וסבתא מצויינת, נהנית לטפל ולהזין את ילדיה, עושה הכל בחיוך של אהבה ונתינה. הרי אם היא תפגין את הקושי יגידו שהיא "פולניה", שהיא מעניקה ומקטרת, והנתינה שלה אינה שלמה. היא חייבת לתת גם את הנשמה, לא רק את המרק.

מה עושים?

כדי לעזור למארחת כזו, יש להיאבק. היא תילחם על מילוי תפקידה "לא צריך, באמת, אני מסתדרת, מה זה בשבילי 16 איש", כי ככה לימדו אותה. היא היתה ילדה טובה שלא צריכה הרבה, והיום היא אשה טובה שלא צריכה כלום, רק לתת. ההבנייה החברתית היא בעלת עוצמה גדולה, ואשה כמו אסתר חשה קונפליקט עז ואמיתי בין הרצון להצטיין בתפקיד המארחת, לבין הכמיהה להוריד עומס ולהקל על עצמה. גם החרדה שמתעוררת מהרצון למרוד בתפקיד החשוב והקיומי שהיא ממלאת עלולה להוביל למשבר נפשי.

אז כדי שהחגים לא יסתיימו באישפוזין, שימו לב, אושפיזין יקרים, ותדאגו קצת לאשת החיל שלכם. אולי לא מספיק לה שמשבחים אותה ומהללים, אולי היא זקוקה לעוד כמה חיילים בצבא שלה, אולי כוחותיה אוזלים. ואל תחכו שהיא תבקש.

להתראות אחרי החגים,

עם נשימת רווחה גדולה וכוס קפה על שפת הים, 

עירית קליינר-פז

ניתן לשלוח שאלות בנושא יחסים, ואולי נוכל להתייחס אליהן כאן.
לצערנו, לא יתאפשר לנו להשיב לכל שאלה. 
האתר של עירית פז

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן