Skip to content

אבטיפוס חוזרים: תשאירו מקום לחבק אותם

בוגרים יותר, פגיעים יותר ובועטים יותר – חברי הלהקה, שהצטמצמו לשלישייה, חוגגים את יציאת הסינגל והקליפ "רק שלא ניפול" במופע אקוסטי חדש ואינטימי בנמל ת"א. אורחת - המשוררת הפרובוקטיבית נעם פרתום. יובל אראל מגלה את הקשר בין ההרכב החדש למחאה החברתית
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

 

"מטפסים וצוללים אל מקום שאין בו שקט, אל מקום שזוחלים". "אבטיפוס". צילום: יובל אראל

להקת "אבטיפוס", הנחשבת כאחת מהלהקות הבולטות ברוק הישראלי של שנות התשעים, חוזרת כעת לבמה עם מופע אקוסטי חדש ואינטימי, שירים חדשים ואיכויות אמיתיות.

הסיפור של "אבטיפוס" חוזר אחורה לשלהי שנות השמונים,  אל חבורת צעירים מהקריות בצפון. לאחר מהפכים ותמורות התגבש בשנת 1990 הרכב שכלל את אייל שכטר, אמיר בן-דוד, שרון הולצמן, טל יניב ואיציק הלל. 

הם פרצו לתודעה עם גרסה מחודשת לשירו של גבי שושן "שש עשרה מלאו לנער", וחמש שנים מאוחר יותר השיקו אלבום בכורה, שכלל מספר שירים שהפכו ללהיטים – "בוקר טוב עולם", "מועקה" ו"תשאירי לי מקום לחבק אותך". בשנת 1997 השיקו אלבום שני – והתפרקו.

בין לבין עסקו חברי ההרכב, במיוחד אמיר בן דוד ואייל שכטר, בחיבור עם המדיום הטלויזיוני. אמיר בשיר הנושא ל"לילסדה" ותסריטים, אייל כשחקן בסרטים, סדרות ותיאטרון. אייל ושרון אף נגעו שוב בתחום המוזיקה והשיקו אלבומים עצמאיים. 

המוזיקה זורמת בעורקיהם, יש להם תשוקה לשיר ולנגן, להופיע, להיחשף שוב – ואף מילה על החתול השחור, שעבר ביניהם לבין שרון הולצמן

אחרי איחוד חד פעמי, שהתרחש ב-2005 נפרדו דרכיהם שוב. בין החברים לשרון הולצמן עבר מעין חתול שחור והכול גווע עד שנת 2011, אז התאחדו אמיר, אייל וטל להקליט את השיר "פלאפל אוסלו" כשיר נושא לספר בשם זה שכתב אמיר ובעקבות זאת החליטו לשוב ולהתאחד כשלישייה. בקיץ האחרון כתבו והוציאו להאזנה שיר חדש – "רק שלא ניפול", העוסק בקשיי היום יום, המהווה סנונית ראשונה בדרכו של אלבום חדש, שעל חומריו הם שוקדים כעת.

במהלך השנה האחרונה הופיעו חברי "אבטיפוס" במקומות קטנים ואינטימיים, התואמים את האווירה אותה הם מקרינים במופע: אקוסטי, דגש על תמלילים, מעודן, ברומו של עולם אך יחד עם זאת משלב עמידה איתנה על הקרקע. את המופע, שהוקדש לציון השקת השיר הטרי, הם העדיפו לחגוג בבית היוצר, המתחם החדש של אקו"ם בנמל תל-אביב, אלטרנטיבה למועדוני השוליים המפוזרים בעיר הגדולה.

דקות ספורות לפני המופע, כוס קפה בחדר האמנים, בלי הרבה שאלות, הגעתי על מנת לראות ולשמוע. הם לא ילדים, לכל אחד מהם יש עיסוקים ופעילויות, המוזיקה זורמת בעורקיהם, יש להם את התשוקה לשיר ולנגן, להופיע, להיחשף שוב, ואף מילה על שרון הולצמן. מתארגנים לעלות לבמה.

המילים הן המסר. מארחים את נעם פרתום. צילום: יובל אראל

במכנסיים ובלייזר שחורים, וחולצות לבנות, יושבים השלושה מול הקהל. הם, האבטיפוס החדש, בוחרים לפתוח דווקא בשיר "הייתי רוצה" מתוך אלבום הסולו של שכטר "פעם אחרונה שאני ככה", ועוברים בחטף לשיר "איך עושים מים", שיר הנושא מהאלבום השני של הלהקה.  הם מבקשים לשבור דיסטנס ופושטים את הבלייזרים, הלחנים והמנגינות מעטרים (מבלי להפחית בחשיבותם ובאיכותם) את המסרים והסיפורים. שירים שחלקם נכתבו לפני כמעט שני עשורים, האמת, הם עדיין רלוונטיים. רובם מוכרים לקהל.

השילוב בין אמיר לאייל מצויין, שניהם בגיטרות אקוסטיות, אמיר משקיע יותר בקטעי הפריטה המסובכים, אייל מתמקד בשירה ומלווה עצמו עם הגיטרה. טל יניב משלים את התמונה המוזיקלית לכדי אוונגארד באמצעות האורגן, לעתים עם מלודיקה ולבסוף גם על פסנתר הכנף.

כבר לא עוד להקת אולד סקול המנסה לשחזר ימי זוהר, אלא קבוצת חברים, שהמוזיקה פועמת בעורקיהם, ומבקשים להשמיע את קולם

עכשיו, כשהשלושה נותרו בחולצות לבנות, ולאחר שאכן לא הרגישו כל כך בנוח עם התלבושת המהוגנת, נראה שטי שירט שחורה וג'ינס הולכים יותר טוב עם ההרכב הזה. הם ממשיכים הלאה ומבצעים את אחד השירים מאלבומם הראשון – " מה החזאי מבין". שוב אתנחתה וכמה מילים ועוברים לפרוייקטים של אמיר – "פלאפל אוסלו", "מה עכשיו" מהסרט "צומת וולקן" "נכון להיום".

אייל מספר על הימים ההם, בתחילת שנות השמונים, כששמע לראשונה מוזיקה מזרחית אותה כלל לא הכיר קודם לכן, הוא בוחר לקחת ולבצע, עם "אבטיפוס" המחודשת, את שירו של זהר ארגוב "נכון להיום", גרסה אקוסטית. ואז מגיעים לסיבה שלשמה התכנסנו כאן הערב – השיר החדש – "רק שלא ניפול", מילים ולחן אמיר בן דוד, עיבוד והפקה של חברי הלהקה.

סולמות וחבלים | מטפסים וצוללים | אל מקום שאין בו שקט | אל מקום שזוחלים | חברות וחברים | בממלכת השורדים | במקום שאין בו גשר | מעל מים סוערים. טסים נמוך מעל הלכלוך | נרדמים בקושי | קמים בלי חיוך | והרצפה תמיד רועדת תחת הרגליים | רק שלא ניפול…

השיר מהווה מעין סיכום ביניים לצלילים, לקולות ולתובנות של השנה האחרונה. כן, אני מתכוון למחאה החברתית, שדרות רוטשילד, לילות זועמים, מצוקות היומיום, חוסר הביטחון לדרך, התסכול בהתנגשות מול קירות אטומים, הרחובות הבוערים שהחלו בתל אביב ואט אט התפשטו לכל הארץ. הכל ביחד קרם לכדי שיר מחאה, שמציב את "אבטיפוס" מחדש בעמדה רלוונטית, כבר לא עוד להקת אולד סקול המנסה לשחזר ימי זוהר, אלא קבוצת חברים, שהמוזיקה פועמת בעורקיהם כמענה לכל אינטראקציה וריאקציה סביבתית, המבקשים להשמיע את קולם.

כעת, אחרי שתמונת המצב התבהרה, הם עוברים לקטע האמנותי, אתם יודעים, זהו מנהג קבוע שהפך למעין חוק בלתי כתוב, שבמסגרת מופעים חגיגיים, השקות, יש אושפיזין על הבמה. 

חברי "אבטיפוס" בחרו לארח את נעם פרתום, צעירה חייכנית, העוסקת למחייתה בכתיבה די פרובוקטיבית. היא עוסקת גם בשירת המילה המדוברת – ספוקן וורד. אייל מספר שהיא תפסה את עינו בשיר "מקורו של העולם" מתוך ספר שיריה העומד לצאת לאור. הטקסטים הבועטים, הנועזים והמוחצנים שבו את ליבו. כך מצאה את עצמה נעם כאורחת במופע, כעת הם מלווים אותה. המופע עובר לישורת הכמעט אחרונה, שיר חדש נוסף, "מילים ברוח", שהקליטו אותו בטייק אחד באמצעות שלושה סמארטפונים.

 עוברים לנימה הומוריסטית עם שיר נוסף מהאלבום הראשון – "הנה ההומור שלי", זהו מעין משחק מילים על שיר העמק של נתן אלתרמן. לרגע אני נזכר בסרטון ישן של להקת "האריות", מהזמנים שבטלויזה היה רק ערוץ אחד ובשחור לבן. "האריות" ביצעו אז גרסה משלהם לשיר, קצת רוקנ'רול נונשלנטי. ל"אבטיפוס" זה מגיע ממקום אחר, כשיר מחאה.

 השיר הבא, מילים של נתן זך, לחן של מישה סגל – "ציפור שניה", שזכה לביצועיהן של שולי נתן וחווה אלברשטיין, מקבל פרשנות מוזיקלית חדשה של שכטר – דרמטית, פסנתר ומיתרים. אייל ממשיך לזרום, ביצוע לשיר מתוך אלבומו האישי השני "מתוק ומר", שיר הנושא לסרט בשם זה.

>

הם מסיימים את החלק הזה בשיר מתוך קהלת – "שמע אלי וענני כי הנני לבדי…". את ההדרן הם מקנחים בשלושה קטעים – "לילסדה", "מועקה" וכמובן השיר הכול כך מזוהה עם "אבטיפוס" כמותג – "תשאירי לי מקום לחבק אותך".

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע

https://www.facebook.com/media/set/?set=a.10151161189709654.467986.721654653&type=1

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן