Skip to content

למות? רק אחרי אורגזמה שמעיפה אותי לשמיים

אין הכרח להיות אדם פסימי או עצוב בשביל לכתוב ולקרוא על המוות, הרי המוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים, והוא גם הגורם המכריע להמוני אנשים שיודעים שצריך לנצל כל דקה מהחיים. מה מרגישים? איך מרגישים? האם אעשן סמים עם ג'ניס ג'ופלין וג'ימי הנדריקס? ארכל על קנדי עם מרלין מונרו?
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
על החיים ועל המוות (צעיר עם גולגולת, פראנס האלס)

כמה פעמים שאלו אתכם שאלות על המוות?

האם אתם פוחדים מהמוות? אם כבר למות, אז איך תעדיפו? אתם  רוצים לחיות לנצח?  אם פתאום גילית שנותרה לך שנה לחיות, איך תבחר להעביר את הזמן?

לא חסרות שאלות לגבי אחד הנושאים הכי מרתקים בחיים, שכל בן אנוש, אם ירצה או לא, ייתקל בו. המוות. התשובות גם לא מאחרות לבוא. "אם כבר למות זה רק בשינה", ענו לי הרבה חברים, "או בזרועותיה של אישה מדושנת וסקסית". מובן שהתשובה המקובלת ביותר: "למות? רק אחרי אורגזמה שמעיפה אותי לשמיים".

גם בעת כתיבת שורות אלו, יש בי היסוסים על כך שבחרתי לכתוב על המוות. לא מצאת נושא אחר לכתוב עליו? אני שואלת את עצמי, איזה אדם נורמלי ירצה לקרוא על המוות עם הקפה של הבוקר? אך באותה נשימה אני עונה לעצמי – בכלל, שמתי לב שאני מדברת הרבה עם עצמי – שאין הכרח להיות אדם פסימי או עצוב בשביל לכתוב ולקרוא על המוות, הרי המוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים, והוא גם הגורם המכריע לכל כך הרבה אנשים  שיודעים שצריך לנצל כל דקה מהחיים, ליהנות, להיות מאושרים, לא לקחת ללב שטויות, לא להיפגע כשאחרים מעליבים, ובכלל – לטרוף את החיים. רוב הזמן אנחנו עסוקים במלחמות, קטנוניים, בטוחים שהדשא של השכן תמיד ירוק יותר, ובכלל מוטרדים בשנאה, קנאה ומפחי נפש שברובם אינם מוצדקים.

חלקנו מעדיפים לצחוק עליו, לצחוק איתו

זה קורה לכולם, ואני לא ראיתי עוד אף אחד שחזר משם. עדיין, רובנו כל כך פוחדים ולא רוצים בכלל לחשוב על היום הזה. חלקנו מעדיפים לצחוק עליו, לצחוק איתו, בכך אנחנו מטפחים לנו מנגנון הגנה, שממילא מה שאנחנו לא יכולים לשנות, אין לנו בכלל מה להתווכח, ומפטירים בחצי חיוך ובחצי מלמול –  כשיבוא אז יבוא. על מה שאין שליטה, אין שליטה!

"אופליה" מאת ג'ון אוורט מילה
איש עוד לא חזר משם. "אופליה" מאת ג'ון אוורט מיליי (1829-1896)

אני נמנית עם אלה הבוחרים להסתכל על המוות בזווית הומוריסטית. זה מחזיר אותי לחצר הקטנה בבית הספר היסודי, אני זוכרת היטב את נתי צועק לחגית  באחת ההפסקות, בין משחק חמש אבנים לגוגואים: "מה את בכלל פוחדת? את לא מרגישה כלום, ואז זורקים אותך לאיזה  בור חשוך, ובאים בלילה מלא מלא  תולעים ופשוט אוכלות אותך, וככה יש אוכל לתולעים לפחות". זוכרת את חגית, בפנים מבועתות, בוכה, מתרחקת מהחצר בריצה לאיזו מורה שתרגיע אותה,  לקול צחוקם של הילדים האחרים, ובמיוחד נתי, גאה שהצליח שוב להפחיד אותה.

עברו מהחוויות בחצר בית הספר הרבה שנים, במהלכן חזרתי לעיתים להרהר במה שאמר נתי לחגית הבוכיה. תכל'ס, הוא צודק, כל כך פשוט וקל, למה לסבך את העניינים? היינו, סיימנו, הלכנו. אפשר גם "באנו, כבשנו והסתלקנו", איך שאתם רוצים, כל אחד מה שנוח לו. הרי כמה שניכנס יותר לעומקו של עניין, לא נבין יותר, זה בטוח, רק נטריף את הראש במחשבות מתישות שלא יובילו לאף מקום.

האם אפגוש את אלביס שינענע לי באגן?

ובכל זאת, אני מודה בחצי פה שפה ושם, לא יותר מפה ושם, אני חושבת בכל זאת: מה מרגישים? איך מרגישים? האם אפגוש את אלביס שינענע לי באגן? אעשן סמים עם ג'ניס ג'ופלין וג'ימי הנדריקס? ארכל על קנדי עם מרלין מונרו, לאחר שחייכה אליי וקיבלה אותי יפה כי לא שכחתי להביא לה את הבושם שאנל 5 במתנה? או שבטח בגן עדן משעמם מאוד, אין מה לעשות שם, מקסימום חוגים בתפירה ובמקרמה, ואסור להוציא הגה מהפה בשעת הצהריים כי כולם נמים.

האקשן כולו מתרחש בגיהנום, איזה חיים משוגעים עושים שם המתים, אוכל עתיר קלוריות שמה אכפת לי לאכול אותו, אני ממילא מתה, מי כבר יכול לנדנד לי שזה לא בריא, ללחץ דם, ללב לכולסטרול? אלכוהול זורם שם בשפע, סיגרים בכל הגדלים, אין חלונות, אין וילונות, הכל גלוי, חופשי ופתוח, וכולם רק עושים אהבה חופשית, הם ראו את זה בוודסטוק ואימצו את זה גם. הולך להם יופי, אז מה יש לי לפחד בכלל?

אני אוהבת את החיים, למרות שנפגעתי, נשברתי, נפלתי

רגע, היי, היי , יש עדיין זמן!  אני אוהבת את החיים, למרות הבקרים שלא תמיד בא לי לקום מהמיטה, למרות הימים שלא רוצה לראות אף אחד מולי, בקושי בא לי לראות את עצמי. אני אוהבת את החיים, למרות שנפגעתי, נשברתי, נפלתי, קמתי, נסדק לי הלב, התאחה, בכיתי, רציתי ולא קיבלתי, אהבתי, שנאתי, קנאתי, ספגתי את רוב המכלול האנושי הקיים, ועדיין, החיים הם הכל. יש עוד כל כך הרבה לעשות, לראות, לדבר לקרוא, לסגור חלונות כשצריך קצת שקט ולתת לעולם בחוץ להתקיים קצת בלעדיי.

אבל אם כבר להרהר במוות, לקחת גם אותו בפרופורציות, בהומור עצמי, בטח שהוא לא קל, אז מה, החיים קלים?בכמה קשיים החיים שלנו מלווים, הרי אין יום שאנחנו לא צריכים לדלג מעל משוכות, להחליט החלטות. אז באיזשהו יום, עוד מלא שנים, יהיה סוף למשוכות ולהחלטות ויקרה משהו לגמרי אחר.

מה יקרה? אף אחד לא יודע. כל הסברות, הניחושים, האנשים שמתיימרים לדעת, רדו מהעץ הגבוה – אף אחד לא יודע. הכי טוב לא לדעת. לא נועדנו לדעת מה יהיה מחר, ועל אחת כמה וכמה מה יקרה, אם וכאשר, רחוק רחוק מעבר לאופק. אולי לא קורה כלום, נאדה. ואולי כן. אבל אם קורה משהו, הלוואי שזה יהיה כמו הפנטזיות שלי, אם כבר למות אז רק ככה. בסטייל.

זה מה שיש ועם זה ננצח, על החיים ועל המוות.

2 Comments

  1. Omessi
    13 באוקטובר 2012 @ 23:07

    משום מה הכותרת מזכירה לי שאהידים מתאבדים,
    אלא שאצלם קודם עפים לשמים
    ומיד אחרי זה מובטחת אורגזמה (כפול שבעים ושתיים).

    חוץ מזה, שלגבי המוות, אז לא בטוח שהוא יקרה.
    עובדה, עד היום נולדו משהו כמו עשרים מיליארד איש,
    והיום חיים בעולמנו שבעה מיליארד.
    זה אומר ששליש בכלל לא מתו.
    בקיצור, כלום לא בטוח.

  2. חגי קמרט
    12 באוקטובר 2012 @ 14:38

    הבעיה היא לא המוות כי כאשר אתה חי המוות רחוק ממך ואינך יודע מה הוא מי הוא וכאשר אתה מת, ממילא אינך מודע לקיומו של המוות כי אתה מת! הבעיה היא טרום מוות! הפחד מהבלתי נודע או נכון יותר מהאי וודאות שבחיים, ובעוצמת זיקה חזקה מאוד לאי הוודאות לגבי המוות.
    מאחר ובחיי אדם קיימים המושגים של חומר ורוח. מסתבר שהמוות קיים לגבינו יותר כערך במילון מאשר כמהות. נכון שאנו רואים ונוכחים בהתמוססות והתפוגגות החומר, כתוצאה מחדלון הלב לפעום. אך לגבי הרוח אנו עדיין בשאלה אחת גדולה. האם קיימת הישארות הרוח או לא. ולכן בבחינה זו של המוות איננו יודעים דבר וגם לא נדע דבר. לי אישית נראה שהרוח היא תולדה של החומר ובהעלם החומר הוא לוקח עמו גם את תוצרתו שהיא הרוח. האמנם? אין לי הוכחה לכך ולכן דעתי עומדת בספק. התשובה הנכונה ביותר כבן אנוש היא לומר אינני יודע!
    והמשמעות של אינני יודע היא כל עוד אתה חי ,אתה תמשיך לפחד מהמוות.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן